אתמול בערב קראתי את החוברת 'להתחבר לעצמי' של מרכז יהל. קראתי אותה בנשימה אחת, בלי להפסיק, בלעתי אותה. וכשסיימתי, היא לא הסתיימה, היא המשיכה להדהד בתוכי, כמו האירה בפנס חזק אזור שכבר הרבה זמן היה חשוך, כמו החייתה מעין פנימי נובע ששכח שהוא קיים, כמו הזכירה לי את ציפור הנפש המצייצת שבתוכי.
וכששכבתי במיטה, לפני השינה, פתאום הכל היה כל כך ברור, כל כך בהיר, כל כך נהיר.
אני אישה רגישה, אני אישה מרגישה. אני אישה מאוד רגישה ומאוד מרגישה. וזאת ברכה.
זאת לא קללה, זאת לא טעות, זה לא פגם, וגם לא משהו שיום אחד יעבור.
יש לי זכות להיות בעולם הזה עם סף רגישות גבוה. יש לי זכות להיות בעולם הזה ולדעת בגוף ובנפש את הדברים באמת.
כן, זה מה שזה. זו האמת. זו החוויה האמיתית שלי. והיא גם שייכת לעולם הזה. היא לא פגומה. היא אמיתית. זו השליחות שלי. או יותר נכון זה חלק מהשליחות שלי. להיות רגישה, להיות מרגישה, להיות אמיתית.
ופתאום הכל כל כך ברור. הוגינזמוס, הוסטיבוליטיס, האנדומטריוזיס, המעי הרגיז, הפתיחה המוקדמת… זה הגוף שלי, האמיתי, וזו הנפש שלי, האמיתית. שמדברים. שמבקשים. שמספרים.
אני שואפת את התחושה האמיתית הזו עמוק פנימה ויודעת. שבעולם הזה, אני צריכה לדאוג לעצמי. מאוד. אני צריכה לדאוג לנפש שלי. מאוד. ואני צריכה לדאוג לגוף שלי. מאוד.
זה לא עניין של פינוק. זה עניין של צורך. זה צורך קיומי עבורי.
כי כשלא כך, באים הניתוקים, והקושי להבין למה אני כך ולא אחרת, ומגיע המון כעס, וחוסר סבלנות ותסכול, ומגיעים הסימפטומים הגופניים שמדברים ואני לא תמיד מבינה אותם.
אני צריכה קצב איטי. אני צריכה זמן לעצמי. אני צריכה להיות בהקשבה, בהתבוננות.
נכון, זה לא הקצב מחוץ לבית שלי, מחוץ לחממה שלי. וזה אתגר לעבוד בעולם הזה, להיות אמא במקביל ובסוף הערב עוד לנסות להקשיב לעצמי. אבל משהו בתוכי בטוח שזה אפשרי, אני יודעת שזה אפשרי, אני מאמינה שזה אפשרי, גם אם עוד לא מצאתי את הדרך לשם.
היום בבוקר אני יודעת לצעוק בוודאות שכל העולם ישמע, שכל החלקים בתוכי ישמעו- אני מיוחדת, אני מרגישה, אני רגישה, וזה טוב!! אני לא מתנצלת!
היום בבוקר אני יודעת לומר שבורא עולם נתן לי כלים בעולם הזה שיעזרו לי לחפש את הגבולות של עצמי. מה אני צריכה, מה הנפש שלי צריכה. הוא נתן לי סימנים לדייק את השליחות שלי בעולם הזה וזה מרגש.
ונודה על האמת, קל זה לא. אלה סימנים רציניים, סימנים שעד שמבינים שהם סימן הם סבל אמיתי. וגם כשמבינים שהם סימן, הסבל הפיזי קיים. והוא קיים באמת.
אבל זה עושה סדר בחיים. וזה מייצר סדרי עדיפויות, וזה מייצר גבולות גיזרה.
אני יכולה להיות רק במקומות שנעים לי בהם. שאני מרגישה בטוחה בהם. נשמע כמו פינוק. כן כך חשבתי על עצמי הרבה שנים- שאני סתם בכיינית ומפונקת בזמן שכולן מסביבי לביאות, טורפות את העולם.
אבל אני לא מפונקת, ולא בכיינית. אלה הצרכים האמיתיים של הנפש שלי. אם לא טוב לי- הגוף שלי מדבר, ואם אני לא מקשיבה, הוא זועק את זה. וככה אי אפשר לחיות.
אזה מה זה אומר בעצם?
זה אומר שאני צריכה כל הזמן לדייק. כל הזמן לדייק.
לדייק בתוך הבית שלי, את האיזונים. את הכל.
לדייק מול האיש שלי- כל הזמן לדייק. כל הזמן לדבר. כל הזמן לשתף. כמה זה קשה. כל הזמן לראות איך הוא רואה אותי באמת, ולא איך האשמה והבושה שלי מפרשות שהוא רואה אותי.
לדייק עם החברות- מי החברות הטובות שלי, האם הן טובות לי היום?
לדייק בעבודה- האם אני מתמלאת או רק מתרוקנת? האם התכנים האלה נכונים לי לנפש?
לדייק מול המשפחה המורחבת- לא להתערבב איתם, לדייק.
לדייק את התפריט- כל הזמן.
לדייק את המשאבים- על מה מוציאים כסף ועל מה לא, כי להיות אישה רגישה עולה הרבה כסף.
ולנקות!!!!
לנקות את האשמה שהצטברה בתוכי, שנדבקה אליי מבפנים. כמה אשמה…
לנקות את הבושה. לנקות. לנקות.
כמה שליליות צברתי כלפי עצמי מאז הילדות. כמה. כמה. כואב לחשוב. כמעט אין סעיף בלי מחשבה שלילית על עצמי, בלי ביקורת קשה על עצמי.
וכמה היא נוקבת הביקורת הזו. מחוררת. מכווצת. שורפת. כמה היא מקטינה.ואיך היא משתחלת פנימה. מוצאת פתחים קטנים ומתפזרת כמו ערפל, ופתאום אני שוב איתה, עם הביקורת הפנימית הזו. כמה אני צריכה להיות כל הזמן קשובה לעצמי כדי שהיא תתפזר.
וכשהיא שם, אני מתנצלת על כולי. על הרגישות, על הצרכים, על זה שאני לא קלילה וקלה… אני מרגישה דפוקה, גרועה, חסרת יכולת, מפונקת, פחדנית, חסרת כוחות… אני מרגישה כמו שהרגשתי שנים מתחת לכל הכיסויים.
אבל אני כבר לא שם, היום אני יודעת, שכל תקופה אני צריכה לגייס כוחות מחדש כדי להזכיר לעצמי שכך היה פעם, אבל זה לא המצב היום.היום אני מכבדת את עצמי ואת מי שאני, או לפחות שואפת לכך, או לפחות יודעת שיש חלקים בתוכי שכבר יודעים את זה. שכבר מרגישים את זה.
ובעז"ה בעתיד זה יבוא לי יותר בקלות.
אם אצליח להיות קשובה לעצמי, לנפש שלי, לגוף שלי, לצרכים שלי- אז גם אצליח לדבר אותם לאיש שלי, אז גם אצליח לשלב אותם בהורות שלי, אז גם אצליח לקבל החלטות תעסוקתיות שהן מיטיבות עבורי, אז גם אצליח לאהוב את עצמי.
לאהוב, כמה אני רוצה לאהוב וכמה זה לא תמיד פשוט לי. לאהוב את עצמי ולאהוב אחרים…
ואולי זה גם העניין של האינטימיות… כבר שנים שאני במסע לעבר האינטימיות. שלי עם עצמי. שנים שאני בתהליך התקרבות לעצמי, של חיבור לעצמי. וזה תהליך ארוך ומורכב עם עליות וירידות… ויש לי עוד דרך, לעבר האינטימיות שלי עם עצמי. אבל אני לא יכולה לעצור בדרך.
זה המסע של חיי. המסע לעבר האינטימיות…
(לפוסט קודם של אותה כותבת, לחצ/י כאן: https://bit.ly/2vhE9gZ)
לפרטים על הכשרת מדריכות לחיי אישות: לחצי כאן