הקדמה
בית יהודי אינו שלם בלי איש ואישה. זכו – שכינה ביניהם בשָׁכבם ובקומם. חיי האישות ממלאים בו מקום חשוב ושמם מלמד על החיבור בין האיש והאישה, המגשים את דברי התורה וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. יחסי האישות מזמנים מפגש של גוף, נפש ונשמה כאחד ומחברים בין ההוויות הנבדלות, ההופכות לקומת אדם.
שתי מצוות מרכזיות נשזרות בחיי האישות: מצוות עונה ומצוות פריה ורביה. יסוד מצוות עונה הוא בחובת האיש למילוי צרכי אשתו, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. מצווה זו צריכה להוליד שמחה, כדברי רבא, שדברי התורה על החובה לשמח, נסובים על חיי האישות: "חייב אדם לשמח את אשתו, שנאמר: וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (פסחים עב, ב)[1]. המחויבות ביחסי אישות היא הדדית ואחת מאבני היסוד של הברית, ומי שאינם מוכנים להמשיך לקיים יחסי אישות במסגרת הנישואין מערערים את קרקע קיומה[2].
מצוות פריה ורביה מתקיימת בדרך הטבע בזכות חיי האישות. הבאת החיים המשותפת לעולם הופכת את בני הזוג לשותפים לקב"ה בהופעת נשמה חדשה בעולם (נדה לא, א) ומקיימים חיים הנמשלים לעולם מלא (משנה סנהדרין ד, ה).
מצוות עונה ופריה ורביה יכולות להתקיים הן בבת אחת והן בנפרד. מצוות עונה שייכת גם בנשים שאינן יכולות להרות, בין אם הן עקרות (איילונית), מצויות בהיריון או לאחר שפסק מהן אורח כנשים. פוסקי הדורות העניקו עמידה עצמאית לשתי המצוות הללו וכתבו עליהן בנפרד[3].
אחת השאלות העולות תדיר בנוגע לאסור ולמותר ביחסי אישות, היא מה היחס ההלכתי למצב שבו פליטת הזרע מתרחשת שלא בתוך האישה, האם מותר לכתחילה שהזרע יצא במקום שאיננו יכול להוביל לפריה ורביה.
על מנת להשיב על שאלה זו, נעיין במושג "הוצאת שכבת זרע לבטלה" ונשאל האם הוא שייך גם במציאות בה בני זוג חיים חיי אישות כהלכה.
מקור איסור הוצאת שכבת זרע לבטלה
ראש וראשון למקורות האיסור הוא סיפור ער ואונן בני יהודה (בראשית לח, ו-י). על אונן מפרש הכתוב "וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו". רש"י הסביר כי ער ואונן רצו שתמר לא תיכנס להיריון, ולכן דשו בתוכה אך זרו את זרעם אֶל הארץ, וכן בלשון המדרש רבה (סימן פה) "חורש בגנות ומערה לאשפות". ער ואונן פגעו באפשרות לפרות ולרבות.
פירוש נוסף לחטאם מופיע במסכת יבמות (לד, ב), ועל פיו ער ואונן באו על תמר שלא כדרכה, וכך כתב המשנה למלך בספרו פרשת דרכים (וישב, דרוש א). אך קשה, כפי שעולה גם מהמהרש"א (חידושי הלכות, יבמות שם) וראב"ע (בראשית לח, ט), שהכתוב מפרש שאונן שִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו ולא בפי הטבעת. וכתב המהרש"א: "ואולי איזה סמך היה להם מתוך הכתוב למימר הכי".
מלבד זאת, אפשר לומר שהעונש הגיע לער ואונן מכיוון שמנעו מתמר היריון באורח קבע. בין אם מדובר היה על ביאה כדרכה או שלא כדרכה, המרכיב שעל פיו אונן לא רצה להעמיד צאצאים מתמר, מהווה חלק מרכזי בסיפור, ועליו נאמר "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ". לעומת שלל סיפורי העקרות ומרכזיות הילודה בסיפורי בראשית, סיפור זה מעלה רצון מפורש למנוע ילודה, רצון הגורר אחריו עונש מצד הקב"ה[4]. ונראה כי כך הבין ר' אליעזר, בדבריו הפותחים את הסוגיה ביבמות: "מיתיבי: כל עשרים וארבעה חֹדש דש מבפנים וזורה מבחוץ, דברי ר' אליעזר". ופירש רש"י:
"כל כ"ד חֹדש – שתינוק יונק. דש מבפנים וזורה מבחוץ – כדי שלא תתעבר ותגמול את בנה וימות".
ואם כן, מטרת הזרייה בחוץ היא מניעת העיבור ושמירה על הבן החי.
כך הבין ר"י פערלא (פירוש לספר המצוות, לא תעשה קטו-קיז) כי חטא ער ואונן הוא בהשחתה מתמדת של הזרע, מתוך כוונה למנוע עיבור. משום כך שפיכת הזרע איננה העניין אלא הכוונה המתמדת, וזו לשונו: "ודאי בהשחתה שבדרך מקרה בעלמא ובענין שאין בו בטול פריה ורביה, אפילו באנשים דמיחייבי בעשה דפו"ר אין בזה איסור מצד עשה דפו"ר … אין בכלל העשה אלא משחית זרעו תמיד כמעשה ער ואונן". החטא של ער ואונן לא היה בכך ששכבו עם תמר שלא כדרכה או בהשחתה אקראית ארצה, אלא בהנהגה שדבקו בה לאורך זמן מתוך כוונה שלא תהרה. וכן הבין הרב רונס (חוברת אסיא צז-צח, עמ' 136).
מקור שני לאיסור אפשר למצוא בדברי התורה המתייחסת למחנה המלחמה (דברים כג, י): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". ודרש רבי פנחס בן יאיר (כתובות מו, א): "ונשמרת מכל דבר רע" – מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". ולא נאריך משום שמקור זה נוגע למצב המתייחס לאדם העומד יחידי ולא לדיון על איש ואשתו[5].
האם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן?
יש לברר מה היא חומרת האיסור להוציא שכבת זרע לבטלה. במקרה שבו אדם מוציא את זרעו לבטלה בעודו לבדו, ניטשה מחלוקת האם מדובר באיסור מדרבנן או מדאורייתא.
רס"ג והרמב"ם[6] לא מנו את האיסור בספרי המצוות שלהם ומשמע שלדעתם אין מדובר באיסור מדאורייתא. הרמב"ן (שכחת הלאוין, המצוה האחת עשרה) מזכיר את "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" כאיסור דאורייתא, אך הוא נוגע רק למחנה היוצאים למלחמה, והוא אומר דבריו בלשון "אפשר". אף לפרשנות המחמירה של הרמב"ן, כל הוצאת זרע שאינה מתרחשת במחנה אינה אסורה מדאורייתא: "האזהרה הזאת, אף על פי שהם מזהירים בה בכל מקום לתוכחת, לא נאמרה בתורה אלא במחנה".
בשו"ת שרידי אש[7] (א, קסב) כתב שלדעת התוספות האיסור מדאורייתא משום פריה ורביה, והוסיף שזו אינה דעת רוב הראשונים. ר"י פערלא (פירוש לספר המצוות, לא תעשה קטו-קיז) הקשה על ההבנה שעל פיה תוספות מחייבים מדאורייתא בשל ביטול פריה ורביה וכתב:
"נראה ברור ומוכרח דמה שכתבו התוספות כל כך בפשיטות דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה נמי שלא להשחית זרעו, אין כוונתם אלא לומר דמי שמצווה על פריה ורביה ודאי יש בכלל המצוה נמי שלא להשחית זרעו תמיד, באופן שעל ידי כך ודאי מתבטל מפריה ורביה ונמצא מבטל העשה בידיים; אבל ודאי, משחית זרע לפעמים, דרך מקרה בעלמא, אינו בכלל עשה דפריה ורביה, ואין זה ענין לעשה זו כלל".
לדבריו, התוספות אוסרים למנוע פריה ורביה באמצעות השחתת זרע באופן מתמיד, אך אין כוונתם לכל ביאה וביאה. אין איסור בשפיכה אקראית של זרע באופן שלא יוליך לפריה ורביה, אף לסוברים שלדעת התוספות האיסור הוא מדאורייתא.
אם כן, מרבית הראשונים לא עסקו במפורש בחומרת האיסור. מהרמב"ם ומשתיקת רס"ג בספר המצוות, עולה כי לדעתם חומרת האיסור המוטל על איש שאינו נשוי היא מדרבנן. נראה כי הרמב"ן והתוספות אוסרים מדאורייתא, אך אין זה מוכרח. עיקר הדיון בשאלה זו מצוי באחרונים, ורבו הדעות והנימוקים למקור האיסור.
נפתח באוסרים מדאורייתא. הב"ח (או"ח ג, ו) והאג"מ (אה"ע ג, יד) אסרו מדאורייתא משום חשש "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע"; הפרי מגדים (או"ח, ג, אשל אברהם, ס"ק יד) ובספר בן יוחאי (מענה יט) אסרו מדאורייתא בשל סיפור ער ואונן. גם בשו"ת גבורות יצחק (בעניין מוך, אות יז) אסר משום מעשה ער ואונן, אלא שהבין שהמעשה היה ביאה שלא כדרכה. ערוך לנר (נידה, שם) מציע בלשון "אולי" שיש בהשחתה זו משום בל תשחית מדאורייתא, "דבהשחתת גופו איכא גם כן משום אזהרת בל תשחית", אך לדבריו אין אח ורע ואף לא מקור, מה גם שהותר תשמיש לאיש ואשתו ואילו הדבר היה אסור מדאורייתא וודאי היו אחרים המתייחסים לכך. בשו"ת נחלי אפרסמון (סימן מ) כתב לאסור משום "לא תנאף" כשיטת הסמ"ק.
מצד האוסרים מדרבנן, בשו"ת פני יהושע (ב, מד) התרעם והתפלא על ההשוואה בין הוצאת זרע לבטלה לשפיכת דמים או עבודה זרה ואמר "אלא ודאי לא אמרו חז"ל אלא להפליג העוון". אומנם הוא אינו מכריע במפורש, אך הוא דוחה את ראיות הסוברים שהאיסור מדאורייתא. בשו"ת משיבת נפש (סימן יח) סובר במפורש שהאיסור מדרבנן. הרב שלמה קלוגר בספרו מי נדה (סימן קצה), הגדיר שם את איסור הוצאת שכבת זרע לבטלה כ"לאו דדבר קבלה", כך שמדובר על איסור דרבנן חמור. בספר עולת יצחק (ב אה"ע, רמג) דייק מספר פרדס רימונים (יו"ד, קפה) שאף דעתו שאיסור הוצאת זרע לבטלה הוא מדרבנן.
בעל העזר מקודש על השולחן ערוך (כג, ב) מוכיח מפסקו של ספר חסידים (סימן קעו), האומר כי במקרה שאדם עלול לעבור על איסור ולשכב עם אשתו נידה או אשת חברו, צריך לשחת את זרעו כדי שלא יחטא בחטא החמור יותר. ואומר העזר מקודש כי טענה שכזו אינה שייכת בדיני דאורייתא, שלא היו מתירים לצורך הצלה מחטא אחר. באופן דומה אומר בן יהוידע למסכת נידה (שם): "כי איסור השחתת הזרע אינו מפורש בתורה באיסור לאו, אלא רק למדו זה מן מיתת ער ואונן", ומשמע שלימוד זה הוא מדרבנן. ובספר תורות אמת כתב (אה"ע סימן כג): "נראה דמדרבנן בעלמא הוא, דאם היה איסור תורה לא היה מותר אלא באשה הראוייה לילד, וגם מעוברת ומניקה היה אסור". וכן הכריע הגריא"ה הרצוג (פסקים וכתבים, ז, סב, אות א ואות טז), שייתכן לומר שאין כאן אלא איסור דרבנן וכן עולה משו"ת באר משה (ה, קסג, אות יב). בשו"ת בני בנים (ד, יט) פסק שאיסור זה מדרבנן, לכל הפחות באקראי.
חומרת הוצאת שכבת זרע לבטלה
אין איסורים רבים שזכו לחריפות הלשון ולעוצמת הגינוי המופיעים בכל הנוגע להוצאת זרע לבטלה של אדם יחידי.
במסכת כלה רבתי מכונסים מאמרי חז"ל על הוצאת זרע לבטלה, שאדם מוציא את זרעו בגפו (א, יח-יט):
"ר' אליעזר בן יעקב: אומר כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו הורג את הנפש, שנאמר (ישעיה נז, ה) "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים", אל תקרי שֹׁוֹחֲטֵי אלא סוחטי, וחכמים אומרים כאילו עובד עבודה זרה … רבי אומר הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים, כל המחמם עצמו להוציא זרע לבטלה חשוב כבהמה … אף הוא אין לו חלק לעולם הבא, עליו אמר שלמה בחכמתו, מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, זו נשמתן של צדיקים שאין מחממין את עצמן ואין מוציאין שכבת זרע לבטלה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ, זו נשמתן של רשעים שמחממין את עצמן ומוציאין שכבת זרע לבטלה, שכל המחמם את עצמו חייב מיתה, וכל המקשה את עצמו הרי זה משומד, שנאמר וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ".
וכן דרשו במסכת נידה (יג, ב):
"ר' אלעזר אומר "מאי דכתיב יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ – אלו המנאפים ביד … א"ר יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים שנאמר הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אסי אמר: כאילו עובד עבודת כוכבים".
מדברי הפוסקים בולט השו"ע (אבן העזר כג, א):
"אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה. לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד".
בנוסף הזהירו מפני מעשים העלולים להוביל להוצאת זרע לבטלה, הן בנידה (שם) והן בפוסקים, המביאים את דברי הגמרא להלכה.
דקדוק בדברי השו"ע, המצטט את הרמב"ם (איסורי ביאה כא, יט) והטור, מעלה כי אף לדעתו מדובר על איסור דרבנן (וכך הבין ב"ש, ס"ק א) ואף על פי כן זהו איסור חמור ביותר מבחינה רוחנית (כפי שמביא בב"י).
ראשית, השו"ע מזכיר את מעשה ער ואונן, אך מכיוון שלא מצינו מי מהקדמונים שחיו לפני השו"ע, שיתלו במעשה זה דין דאורייתא, אין סיבה להבין שלדעתו דין זה אסור מדאורייתא.
בנוסף מביא השו"ע את האיסור לשאת קטנה. מקור האיסור בגמרא בנידה (יג, ב), המבררת מה משמעות הביטוי "הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח". למסקנת הגמרא אלו מי שנושאים קטנות, ולכן במשך זמן מסוים לא יכולים להביא נשמות חדשות לעולם. לעניין זה נודעה חשיבות בשל דברי האגדה של ר' יוסי "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", ופשוט הוא כי בדברי אגדה עסקינן ואין כאן איסור דאורייתא. הט"ז (אה"ע כג, ס"ק א) כתב על איסור זה ש"אינו אלא צד חומרא אבל מדינא שרי"[8], ואף הרמ"א חלק על דברי השו"ע במפורש (סעיף ה) בעקבות התוס' (יבמות יב, ב, ד"ה שלוש), המרדכי (יבמות טו, רמז ג) והנימוק"י (יבמות יט, ב, ד"ה גמרא).
בנוסף, רש"י, המאירי, הב"י והב"ח (כג, א) מבינים כי שורש האיסור לשאת קטנה הוא בביטול פריה ורביה, וכתב המאירי שמדובר בביטול מדעת – כפי שהיה בדור המבול – ולכן "וכל שכונתו לטובה [למצוות פו"ר] מותר". ואף הב"ח אומר "חשוב כמו שמוציא שכבת זרע לבטלה כל ימי קטנותה" וכוונתו ב"לבטלה" היא ביטול פו"ר. כך שאף למי שפוסק כשו"ע, איסור זה אינו שייך לנידון דידן, בבני זוג כאשר אין כוונה להימנע מפריה ורביה.
אם כן, יש להבין את דברי השו"ע "ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה" כאמירה רוחנית-חינוכית ולא כקביעה הלכתית, שהרי לא יעלה על הדעת שאיסור דרבנן חמור מכל עבירות דאורייתא שבתורה[9]. המישורים ההלכתי והרוחני אינם זהים ויש לתת לב על כך.
ועוד שמעתי מרבותיי בעקבות שו"ת ריב"ש (קעא), שנהגו חכמים לנקוט לשון גוזמא ביחס לעבירות שונות, כדי שצאן מרעיתם לא ייכשלו בהן[10] וכן כתב הרמב"ם שחכמים "האריכו לשון לאיים ולהפחיד כל המקשה עצמו לדעת והמוציא שכבת זרע לבטלה" (פיהמ"ש סנהדרין ז, ד). אם כן, חריפות הדברים נועדה להרחיק אנשים מן העבירה, אך לא לקבוע כי מבחינה הלכתית מדובר על איסור חמור יותר. כפי שהטעימו בעל הפנ"י והעזר מקודש, נכון להבין את הדברים הקשים של חכמים במישור החינוכי-רוחני. ואין להקשות על פער זה, שמצינו כמותו במקומות נוספים בהלכה, דוגמת ביאה על גויה שאינה אסורה מדאורייתא אך חומרתה רבה (ראו למשל רמב"ם, איסורי ביאה, יב, ו-ז; סמ"ג לאוין, קיב).
בסיום חלק זה יש לציין כי לרוב הדעות המחלוקת לעיל על חומרת דין הוצאת זרע לבטלה וחומרתו, נסובה על אדם המשחית לבטלה את זרעו בגפו או במציאות בה יש רצון למנוע היריון. אין הכרח לומר כי יש קשר בין הדיונים – הוצאת זרע לבטלה וביאה דרך אברים – וייתכן כי אף מי שסובר שחומרת האיסור מדאורייתא יתיר כאן לכתחילה משום שאין הדבר בגדר האיסור, כשם שהתירו התוס' (להלן) ביאה שלא כדרכה. עם זאת, נראה לומר כי אף אם הדיונים קשורים, לא נמצא מי שיסבור שחומרת הדיון באיש ואשתו תהיה מדאורייתא, אלא לכל היותר מדרבנן. גם מי שסבור כי עיקר דין הוצאת זרע לבטלה הוא בדברי התורה, יודה כי בנידון דידן – בזוג נשוי שאין מגמתו למנוע היריון – לכל היותר יהא איסור מדרבנן.
ביאה שלא כדרכה
מלבד הגמרא ביבמות (לד, ב) הדנה בער ואונן, בסוגיה זו יש לדון בגמרא בנדרים (כ, ב), ממנה עולה כי התורה כמעט ואינה מגבילה איש ואישה המותרים זה לזו בחיי האישות הזוגיים שלהם:
"כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו …
ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו!
אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך?
ההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו!
אמר: מאי שנא מן ביניתא?".
כשם שבני הזוג יכולים לאכול בשר בכל דרך שירצו, כך גם תאוות הבשרים שלהם יכולה להתמלא בתוך הזוגיות שלהם. אמנם הגמרא שם נוקבת בתשעה מצבים (בני תשע המידות) – תודעתיים ומציאותיים – שבהם נאסר על בני זוג לשמש, אך מלבד מצבים אלו, הרשות נתונה לבני הזוג לנהוג ולעשות כדרכם וכהבנתם.
מלבד זאת, מהסיפורים המובאים כאן אודות הנשים שבאו לפני רבי ורב ומתלוננת שבעליהן הפכו את השולחן – תלונה שעל פי רוב הפירושים משמעה תשמיש שלא כדרכה שלהבנת השואלות אמור להיות אסור – עולה מהגמרא שתשמיש זה מותר.
יש מהראשונים שביקשו ליישב בין הגמרות ולומר שהותרה ביאה שלא כדרכה רק כאשר אינו מוציא שם זרע, וכך אמרו התוספות (יבמות לד, ב) והריטב"א (שטמ"ק נדרים כ, ב) באחד מתירוציו, אך שניהם הביאו אפשרות שנייה ליישב בין הגמרות, שעל פיה תשמיש שלא כדרכה נאסר רק כאשר "מתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי" (תוס' בשם ר"י). כלומר, רק כאשר תשמיש שלא כדרכה הוא הרגיל והאיש מתכוון להשחית את זרעו, הדבר דומה למעשה ער ואונן ונאסר. משום כך, קיום יחסי אישות שבהם הזרע אינו יכול להוביל לפריון, אינו בעייתי כל עוד אין מדובר על המצב הרגיל ואין כוונה להשחית את הזרע באופן קבוע.
רוב הראשונים התירו ביאה שלא כדרכה. כך פסקו התוספות בסנהדרין (נח, ב ד"ה מי), המרדכי (נדה תשלב), רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כג, חלק א), האגודה (סנהדרין פרק ז, אות נב), הריא"ז (קונטרס הראיות לריא"ז סנהדרין נח, ב) והרא"ש (יבמות ג, ט). הראב"ד בבעלי הנפש (שער הקדושה) מתיר הפיכת שולחן אף לכתחילה, וכלל לא מחלק בין מקרה בו יוצא זרע למקרה שלא. וכן נראית דעת ההגהות מיימוניות בהלכות איסורי ביאה (כא ט, סקד).
הרי"ד (פסקי הרי"ד יבמות יב, ב) כתב:
"אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר – מותר … מי שכוונתו להשלים תאות יצרו אינו עובר, שכל מה שרוצה אדם לעשות באישתו יעשה ולא ייקרא משחית זרעו, שאילו כן, אל ישכב אדם עם הקטנה ועם המעוברת ועקרה וזקינה".
וכן כתב בקונטרס הראיות לריא"ז למסכת סנהדרין (נח, ב): "אם אדם רוצה למלאות תאוותו מותר, דכל מה שרוצה אדם לעשות באישתו עושה". כלומר, מילוי התאווה מותר לאיש ולאשתו, ואין בדבר השחתת זרע לבטלה, התאווה היא סיבה מספקת לכך שתהא ביאה זו מותרת.
בדעת הרמב"ם (איסורי ביאה כא, ט) מצינו מחלוקת גרסאות בין הספרים והדפוסים הישנים לכתבי היד. בספרים נאמר כי "אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה … ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה". גרסה זו מופיעה בלשון הטור והבית יוסף. בכתבי היד המובאה "ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה" אינה מופיעה כאן, אלא רק בהלכה יח בהמשך הפרק ומוקדשת לכך:
"אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד, אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש".
על פי לשון הזהב וסדר כתיבת הרמב"ם, הלכה יח היא המקום הטבעי להתייחסות לנושא של הוצאת זרע לבטלה[11], ובה הרמב"ם מציין את שני המקרים הברורים אליהם נוגע המושג הוצאת זרע לבטלה – באיש יחידי וכאשר אדם דש בפנים וזורה בחוץ, כמעשה ער ואונן[12]. כמו כן, הלכה זו נסמכת להלכות שאין ספק כי מקורן בגזירות ובתקנות חז"ל. הרבנים סתיו (אבוא ביתך, חיי אישות חלקיים) הביאו את דברי הרמב"ם בפיהמ"ש (סנהדרין ז, ד): "ומותר לאדם לבוא על אשתו שלא כדרכה ודרך אברין או איך שירצה" והוכיחו את גרסת כתבי היד, מכך "שהרמב"ם (בגרסת הטור ובכל כתבי היד) התיר ביאה "דרך אברים". שהרי כל מה שמייחד פעולה זו מחיבוק ונישוק רגילים הוא שהיא כרוכה בהוצאת זרע, כמבואר ברש"י בנדה (יג, ב, ד"ה דרך): "דרך אברים – היינו שכבת זרע לבטלה", וממילא אם לא היה הרמב"ם מתכוון להתיר הוצאת זרע, אין כל חידוש בהיתר לשמש דרך איברים". וכן כתב הר"ן (סנהדרין נח, ב, ד"ה ומי) שדעת הרמב"ם היא כתירוץ השני של התוספות, להתיר ביאה שלא כדרכה (ואף ביאה דרך אברים)[13].
אל מול דעות המקלים בביאה שלא כדרכה, כתב בבית יוסף:
"ודבר קשה הוא להתיר לו להיכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי, ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו וכבר כתבתי בזה. ואילו היה ר"י רואה מה שאמר הזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה לא היה כותב זה שכתב".
בשו"ע (אה"ע כה, ב) בחר שלא להתייחס במפורש לשאלה זו ובאו"ח הביא הב"י את שתי הדעות ולא הכריע. הרמ"א הביא את לשון הרמב"ם כבספרים האוסרים והוסיף את דעת התוספות המתירים באקראי והכריע כמותה. כדעה המקלה ברמ"א פסקו אחרונים רבים[14].
אם כן, נראה כי שיטת רוב הראשונים והאחרונים, שעל אף שיש עדיפות לביאה כדרכה, אפשר לסמוך לכתחילה על הפוסקים המכריעים להקל בתשמיש שלא כדרכה באקראי. הוצאת הזרע באופן שאינו מאפשר פריה ורביה ואינו כדרך כל הארץ, אינה הופכת את שפיכת הזרע למי שנחשבת "לבטלה".
מדברי התוספות המתירים ביאה שלא כדרכה באקראי, עולה כי אין לדקדק בכל ביאה וביאה ולוודא כי יש ביכולתה להוביל לפריה ורביה, אלא להסתכל במבט רחב על הזוגיות שבה בני הזוג שואפים להביא ילדים[15]. נראה כי כך סובר גם בעל העזר מקודש (אה"ע כה, ב), הכותב על דברי הרמ"א, המתיר ביאה שלא כדרכה: "כי מצד חזקת חיים ורוב נשים מולידות, בטוח שיקיים מצוות פרו ורבו בימיו", שעיקר העניין הוא שבסופו של דבר יקיימו פרו ורבו ואין לחוש לכל ביאה וביאה.
בין ביאה שלא כדרכה לביאה דרך אברים
ועתה יש לשאול האם דין ביאה שלא כדרכה כביאה דרך אברים. בין ביאות אלו יש צד שווה וצד שונה. הצד השווה הוא ששתיהן נחשבות כקרבה, הן לאישה והן לאיסורי עריות, כפי שכתב הרמב"ם (בגרסת כתבי היד) "ובא עליה בין כדרכה ובין שלא כדרכה בין דרך אברים", וכאשר מדובר על נשים האסורות על האדם, שתיהן אסורות (פיהמ"ש שם): "והבא על ערוה מן העריות דרך איברין או שנישק אחת העריות או שחיבק או שנגע באיבר מאיבריה כדי ליהנות … כל זה אסור". מה ביאה שלא כדרכה קרויה ביאה, כך ביאה דרך אברים קרויה ביאה וקריבה לעניין האיסור (שו"ע אה"ע, כ, א).
בכל הנוגע לַשוני, בביאה שלא כדרכה יש צד שהיא נחשבת יותר ביאה, מצד התוקף הדיני שבה. מהגמרא בסנהדרין (נד, א) לומדים כי יש באישה שני "משכבים", כדרכה ושלא כדרכה, כדברי רש"י: "שתי משכבות יש באשה שוין זה לזה לחייב בכל עריות, כדרכה ושלא כדרכה"[16]. תוקף זה נוגע גם לאפשרות לקדש אישה בביאה שלא כדרכה (רמב"ם אישות, ג, ה) וגם לעונש המשתנה על ביאה שלא כדרכה וביאה דרך אברים (הנקראת "פריצותא בעלמא" ביבמות נה, ב ובסוכה כו, ב)[17] על ערווה, שעל הראשונה נהרג ועל השנייה לוקה (שו"ע אה"ע, כ, א). גם לצד החיובי, לא נראה שבביאה דרך אברים יכול לצאת ידי חובת מצוות עונה (וכמובן שלא בבעילת מצווה), כעולה מדיון הגמרא ביבמות (נה, ב), בו אביי אומר שבעל אינו יכול לקנא לאשתו על ביאה דרך אברים[18]. אך אפשר לחלק בין התוקף הקנייני של הביאה לבין השאלה האם הזרע היוצא נחשב לבטלה, כשם שעולה ממעשה ער ואונן שלהבנת הגמרא באו על תמר שלא כדרכה והייתה בכך השחתת זרע.
מנגד, בביאה שלא כדרכה יש צד לגריעותא, שהיא נחשבת כמי שקשה לומר עליה שהיא ממלאת את צד השמחה במצוות עונה. רש"י (סנהדרין נח, ב) אומר: "שלא כדרכה – אין כאן דבק, שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו", והשאיפה לקיים את דברי הפסוק "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" נפגעת. אף התוספות כתבו שם (ד"ה מי): "שלא כדרכה – שמצערתה". וכתב בשו"ת אגרות משה (אה"ע א, סג): "ושלא כדרכה, אין להתיר משום מצות עונה ושמחת אשתו, משום דאין אשה נהנית בכך דאדרבה איקרי עינוי ולא יקיים מצות עונה בזה". והקשה בהרחבות לשמחת הבית וברכתו (עמ' 182) כיצד הותרה ביאה זו אם יש בה עינוי לאישה, ותרץ שיש נשים הנהנות ממנה. אם כן, לשיטתו הכול תלוי ברצון האישה והותרה ביאה זו אם יש רצונה בכך ונאסרה אם עינוי הוא בשבילה. ואף הרב בן סימון (אסיא קיא-קיב, עמ' 178) כתב שבשל העינוי הכרוך בביאה שלא כדרכה, יש צד להקל בביאה דרך אברים, "באופן שהוא דרך אברים הוא קל הרבה יותר, דהא אינה מצטערת, וא"כ לא צריכה להיות מצב זה ההגבלה של ר"י שדווקא באקראי".
עולה מכל זה כי על אף הסבירות בהשוואה בין ביאה שלא כדרכה לביאה דרך אברים, אין היא פשוטה לגמרי. מרבית הפוסקים המתירים ביאה שלא כדרכה, כלל לא התייחסו לביאה דרך אברים וקשה לדעת האם סברו שדינה כדין ביאה שלא כדרכה, שבשתיהן הזרע נפלט באופן שאינו יכול להוביל לפריה ורביה. מדברי הרמב"ם בגרסת כתבי היד, האורחות חיים (הלכות כתובות, ז), רבנו יונה (סנהדרין נח, ב), טור (אה"ע כה, ב) והרמ"א (אה"ע כה, ב), נראה כי דין אחד להן, ולכן לענייננו כשם שהותרה ביאה שלא כדרכה יש להתיר ביאה דרך אברים.
ואכן כתב הדרישה להתיר באקראי (אה"ע כה, סק"ו):
"יש ללמוד דכל תשמיש שאינה כדרך כל הארץ נכלל בשם שלא כדרכה, שהרי ר"י פליג גם אדרך אברים שמותר וכללינהו בשם שלא כדרכה"[19].
מהי "בטלה"?
כעת נפנה לדון במובן של ה"בטלה" של הזרע ונכריע את דיוננו האם מותר לאיש ולאישה לבחור לשמש באופן שבו זרע הבעל אינו בא אל גוף האישה, בין אם היא מחככת ידיה, פיה או אחד מאיבריה באברו ובין אם הוא מחכך את אברו בגופה.
בפוסקים מופיעות מספר דרכים ההופכות את שפיכת הזרע למי שאינה נעשית לבטלה. הדרך הראשית, שאינה נוגעת לענייננו, היא שימוש "כדרך כל הארץ"[20], כלומר שזרע האיש יוצא בפתח הרחם, ואז גם במצבים שאין האישה יכולה להרות, אין ספק שמותר לה לשמש עם אישהּ. בנידון דידן התשמיש לא נעשה כדרך כל הארץ. דרך נוספת היא כדברי פסקי הרי"ד וריא"ז שהובאו לעיל[21], ומהם עולה כי שפיכת הזרע נחשבת כהשחתה רק כאשר היא יוצאת לריק ואין בה תועלת, ולעניין זה תאוות האיש נחשבת כתועלת המוציאה את הוצאת הזרע מגדר של "בטלה".
דרך שלישית היא לאור העזר מקודש (אה"ע כג, ו), הסובר כי מתחייב בהוצאת זרע לבטלה מדרבנן "מצד מניעת פו"ר ועונה", ואילו כאן אינו מבטל עונה אם מדובר בדרך שאינה קבועה, כך שקיום מצוות עונה מגדיר את הוצאת הזרע כמי שאינה לבטלה. מצוות עונה מתקיימת ברצון ובחשק האישה ואם רצונה בכך, יש תועלת ברורה בביאה דרך אברים. וכן כתב בשו"ת אגרות משה (אה"ע א, סג):
"וגם רבנן סברי דליכא איסור אם אינו לבטלה ממש דהוא למצות עונה ושמחת אשתו (דרך ג) … להחשיב גם זה שמתאוה לבעול שלא כדרכה כצורך ואינו לבטלה ומותר (דרך ב) … כיון דפירוש לבטלה הוא לבטלה ממש, שאין בה שום צורך, ומטעם זה מותר לצורך מצות עונה ושמחת אשתו (דרך ג)".
ואם כן, במצבים שבהם יש רצון לאישה שכך ישמשו, אין בכך חשש של זרע היוצא לבטלה, כי אדרבא, היא שְׂמחה בדרך זו ורחב לבבה. כשם שתאוות האיש מוציאה את הזרייה מגדר "לבטלה", כך מצוות עונה ושמחת האישה הופכות את הוצאת הזרע למותרת. מה עוד, שברית הנישואין והחיבור הנפשי בין בני הזוג עשוי להיבנות ולזכות לחיזוק בזכות קיום ביאה דרך אברים. גם בביאה זו ראויה להיות קרבה, אהבה, התחשבות, אכפתיות, ורצון לקבל ולתת זה מזו וזו מזה. אף אם היא איננה הגשמה שלמה ומלאה של דיבוק האיש והאישה, היא בעלת מעלות רבות ויכולה לסייע לבניין הבית והזוגיות ויש בכך תועלת גדולה.
בכל העניינים הנוגעים לאיש ולאשתו, משרטטת התורה גבולות וקובעת הנחיות, אך גם מותירה אפשרויות של בחירה ומרחבים שבהם בני הזוג מוליכים בהם את עצמם, זה לקראת זו. דברי הגמרא בנדרים, המכריזים "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה" ומובאים ברמב"ם וברמ"א, מורים על החופש המסור בידי הזוג, הנוהגים בדרך העולה בקנה אחד עם רצונם וחשקם ומובילה אל שמחתם, המקיימת את דברי הכתוב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח". כאשר אלו עמודי האש והענן המלווים את מעשי הזוג, מעשיהם אינם לבטלה אלא למען כינון וביצור ביתם וזוגיותם.
וכתב הרב מאור קיים בהרחבות לשמחת הבית וברכתו (עמ' 181):
"בדורנו, שהפריצות נפוצה, והפיתויים והנסיונות בענייני עריות גוברים, צריך להדגיש יותר הקדושה שבאה לידי ביטוי בנאמנות שבין בני הזוג. ואם בני הזוג רוצים לשמח זה את זה בדרכים שונות – צריך להורות להם את עיקר הדין".
וכן התיר הרב רונס (חוברת אסיא צז-צח, עמ' 134-140) בדורנו ביאה דרך אברים בבני זוג. בנוסף, יש לתת את הדעת ולדבר על האפשרויות המותרות שיוסיפו טוב וירבו אהבה, חדווה, שלום ורעות, כדי שתשרה השכינה בין בני הזוג ובריתם תהיה ברית עולם.
בשו"ת עזרת כהן (סימן לב) כתב הרב קוק ביחס לאיסור הוצאת זרע לבטלה:
"יש לומר דאינו כי אם כשאין כוונתו לתכלית טוב, אבל אם מתכוין לתכלית טוב שוב אינו בכלל דבר רע … אם כן יש לומר … מותר כשמכוין לתועלת דבר נחוץ".
ומה נחוץ בדורנו, שהוא נפלא וחופשי, יותר מחיזוק החיבור שבין בני זוג? ביאה דרך אברים עשויה לשמש להגדלת החיבור והטוב ואף לגונן מפני הרע.
מצבים שבהם האישה או האיש חפצים בקרבה בצורת יחסי אישות שאין בהם חבירה וגילוי מלא של דביקת גוף בגוף, מותרים. וכאשר הם מקרבים או מונעים את ריחוק הנפשות, יש להניח להם מקום להתקיים, וירבו אהבה ואחווה ושלום ורעות. אומנם יש לומר בפה מלא כי בדרכה של תורה יש עדיפות לביאה כדרכה ולאיחוד הבשר ככל האפשר, אך אין זה אומר בהכרח כי דרכים אחרות נאסרות. האפשרות של קיום איחוד הבשר הן בין הגופים והן בוולד העשוי להיוולד ממנו, היא הנעלה ביותר אך גם המעלות המוליכות אליה וכוללות חלק ממרכיביה, מותרות ומקובלות הן.
הכרעה
על בסיס ההבנה שדין הוצאת זרע לבטלה נאמר באיש יחידי או במי שמבקש למנוע באורח קבע את האפשרות להיכנס להיריון בעזרת שפיכת הזרע מחוץ לגוף האישה, בצירוף לדעות הראשונים שדין זה עצמו הוא מדרבנן; ואף נראה שמי שסברו שהדבר אסור מדאורייתא יודו שכאשר מדובר על איש ואישה הנשואים כדת וכדין, לכל היותר עסקינן באיסור דרבנן, ויש מקום לסברה שמי שלדעתם שהאיסור מדרבנן בנד"ד מותר לכתחילה, ואף אם נאמר שנמצאנו במחלוקת בדרבנן, בשל סופרים אפשר לילך אחר המקל; ואף רבו המתירים מרבותינו הראשונים והאחרונים בתשמיש שלא כדרכה באקראי הכולל הוצאת זרע, סלולה הדרך ללמוד אף לענייננו, בו אין חשש של ניאוף ביד ואין צורך להישמר מדבר רע, להורות להיתר. עם זאת, אסור להשתמש בדרך זו מתוך כוונה למנוע היריון, כמעשה ער ואונן.
סיכום
יש עדיפות לקיום מלא ככל האפשר של דברי התורה "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", ועל כן וודאי כי ביאה כדרכה היא דרך המלך ביחסי אישות. עם זאת, ביאה שלא כדרכה וביאה דרך אברים מותרות הואיל והן מגשימות תכליות נעלות בזמן שהן נעשות לתועלת הזוגיות, בבחירת האישה והאיש ושלא למען מניעת היריון. אם מפעם לפעם חפצים בני הזוג בביאה בה יישפך הזרע מחוץ לגוף האישה, הרשות בידם וישימו ליבם לשמח זה את זו וזו את זה ולבנות את ביתם בשמחה של מצווה.
* המאמר נמצא כעת על שולחן מערכת "אסיא".
————————————————————-
[1] בשמחת הברית וברכתו התייחס גם לחיבור למצווה המקיפה הכוללת – וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.
[2] רמב"ם אישות פרק יד; שו"ע אה"ע סימן עז.
[3] למשל ברמב"ם – אישות פרקים יד וטו ; שו"ע אה"ע סימנים א ועו (וכן סימן סט, ב; כב, ב ואו"ח סימן רמ, א).
[4] לקושיות נוספות על האפשרות ללמוד מסיפור זה להלכה, ראה אצל ר"י רוזנצוויג (תשובה בכתובים) ודוב ברקוביץ (ברכת הבנים עמ' 17-19).
[5] הר"י רוזנצוויג (תשובה בכתובים) מביא מקור שלישי לדין זה, ופשוט שאינו נוגע לנידון דידן. במסכת נידה נאמר (יג, ב): "תנא דבי רבי ישמעאל: "לא תנאף" – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל". כמה ראשונים [או"ז (א, קכד), מאירי, משמע ממדרש תנחומא (בראשית, סימן כ"ז), ספר חרדים (מצוות לא תעשה, ז', י"ט; מצוות התלויות בארץ ישראל, פרק ב') וכן משמע ממדרש תנחומא (בראשית, סימן כז) ומילקוט שמעוני (נח, רמז נא; יתרו, רמז רצח; ישעיהו, רמז שפט)] הבינו כי מכאן נלמד שאסור לאדם להוציא את זרעו מתוך חיכוך אבריו באברו, כדברי הסמ"ק (מצווה רצב): "שלא להשחית זרע, כדכתיב: "לא תנאף" – לא תהנה לאף". אומנם, לדרשת הגמרא מצינו עוד שני פירושים בדברי הראשונים [תוספות נידה (שם, ד"ה בין), רבינו פרחיה (שבת קח, ב), ריבב"ן (שם קט, ט); רמב"ם (פיאמ"ש סנהדרין, ז, ד), רבנו יונה (שערי תשובה ג, קיב)], ועל פיהם אין בדרשה זו מקור לאיסור הוצאת זרע לבטלה.
[6] וכן משמע מפיהמ"ש (סנהדרין ז, ד) שאינו חייב במלקות על הוצאת זרע לבטלה ואף בבא על הפנויה דרך אברים.
[7] וכן משמע משו"ת מנחת יצחק (א, נ) ומשו"ת דברי יציב (אה"ע, לא). אולם בשו"ת מהר"י קצבי (סימן ג) הסתפק בכוונת התוספות.
[8] שהרי הגמרא בנידה (מה, א) דנה ב"שלוש נשים המשמשות במוך" ואחת מהן היא קטנה.
[9] הזוהר הפליג בחומרת עוון זה, ואף אמר כי יש בו צד חמור ממי שהרג בנים של נשים אחרות, משום שכאן האדם הורג את בניו שלו (בראשית ריט, ב. וראו עוד בזוהר בראשית, קפח, א; פקודי רסג, ב). ר' צדוק הכהן מלובלין דן בחומרה זו, ומסיק שאכן מדובר על חומרה שאינה מצד הדאורייתא, אלא מצד הקרבה לקב"ה שנפגעת מעוון זה, "דוקא הא נגד כל העבירות כולם בענין הטומאה המרחקת מפני שכינה" (תקנה השבים טו, יב).
[10] וז"ל הריב"ש: "הפליגו להגדיל העון ההוא, כמו שעשו חז"ל, שאמרו (שבועות לט): שבכל עברות שבתורה נאמר בהן: ונקה, וכאן: לא ינקה; וכן, שנפרעין ממנו ומכל העולם. לא אמרו בו שיהרג ואל יעבור, כמו באותן ג' עברות, וזה לא עלה על דעת שום אדם, ולא חשב אנוש. אלא שדרך החכמים להפליג בהגדלת העונות, כדי שישמר אדם מהכשל בהן". וכך ברור למשל בשימוש בלשון "חייב מיתה" הנאמרת על מי שאוכל לפני שהתפלל ערבית (ברכות ד, ב) ומי שמורה הלכה בפני רבו (שם לא, ב). וכן אמרו (נדרים מ, א) שמי שאינו מבקר חולה, כאילו שופך דמים.
[11] וכן כתב ר"י קאפח בפירושו לרמב"ם: "ואין לה מקום כאן כי כבר כתבה רבינו לקמן בהלכה י"ח" והביאו הרב רפי אוסטרוף (הוצאת זרע 'לבטלה' בהקשר זוגי).
[12] את חריפות הלשון "לא די להם שאיסור גדול הוא…" אפשר לתלות בגישתו הנחרצת של הרמב"ם שיש למעט בתשמיש וכי יצר המין הכרחי אך מהווה חרפה. באופן כללי יש להבדיל בין גישתו החינוכית של הרמב"ם בענייני אישות לבין פסיקת ההלכה המאפשרת שלו. באופן דומה כתב הרב דוב ברקוביץ' (ברכת הבנים עמ' 31-32).
[13] הרב אריה כ"ץ (חוברת אסיא צז-צח, עמ' 141-149) סקר את כתבי יד שונים וטען כי מרביתם תואמים את גרסת הספרים והציע כי זהו תיקון לשון הרמב"ם על פי כוונתו ואין מדובר בתלמיד טועה.
[14] הלבוש (או"ח רמ, ד), הבית שמואל (אה"ע כה סק"ב) והעזר מקודש (אה"ע כה, ב). כך גם הים של שלמה למסכת יבמות (ג, יח), שו"ת פנים מאירות (ב, קנח), שו"ת צמח צדק (אה"ע, פט), וכן משמע שנוטה דעת הנצי"ב במרומי שדה (שם), וכן נראית דעתו בשו"ת אדרת אליהו (אה"ע מחר). כך פסק בשו"ת מים חיים (או"ח, צז) ובשו"ת עזרת כהן (סימן לז). וכן ביד אהרן (אה"ע כה, סקא). וכן עולה גם מדברי הברכי יוסף (או"ח רמ, ב) ומשו"ת יביע אומר (ח אה"ע, כא), וכן סמך על המקלים בשמחת הבית וברכתו (ב, יח).
[15] בדרך קרובה פירש הפת"ש (אה"ע א, א) את דברי הברכי יוסף (אה"ע, ס"ק ב) על דעת הרמב"ם בדין "לערב אל תנח", שהוא החובה מדרבנן להביא עוד ילדים: "משום לערב אל תנח סגי לעתים רחוקות, רק שלא יניח לגמרי. … משום ולערב אל תנח – מחוייב בעת מן העיתים".
[16] ומשם למד המהרש"א היתר ביאה שלא כדרכה באשתו: "מדאסרה התורה בערוה שני משכבות … על כורחך דבאישה שאינה ערוה שרי".
[17] ונראה כי בשו"ת בני בנים (ד, יח) הכריע בשל כך לאסור הוצאת זרע בביאה דרך אברים, וכמו כן דייק בלשון הטור והרמ"א שהזכירו ביאה דרך אברים כאשר הביאו את הדעה האוסרת וכשהביאו את דעת ר"י המתיר בתוס' הזכירו רק ביאה שלא כדרכה. ועל ראייה בתרא יש לומר כי הטור והרמ"א הביאו את דברי ר"י באופן הלקוח ממקורם, מהדיון על שלא כדרכה ולא ראו להוסיף את ביאה דרך אברים, ואין הכרח לומר שכתבו כך דווקא.
[18] וכן אמרו בשו"ת אבוא ביתך והוסיפו שיש דיון בפוסקים האם בהעראה, בהכנסה חלקית של האבר אל האישה, יכול לצאת ידי חובת עונה (עמ' 437).
[19] בספר הלכה ברינה לר' ברוך אברהם טולדאנו (עמוד תקצ אות ה), שכתב להתיר ביאה דרך אברים, מפני שהיא לא כמעשה ער ואונן, שהם "היו מתכוונים להשחית את הזרע, ומתחילת ביאה כוונתם היתה לרעה, לא כן בא דרך אברי אשתו, לא נתכוין להשחית הזרע, אלא כוונתו למלאת תאותו, ועוד באקראי לא בקבע, על כן התירו לו". וכן נראה שהתיר בשו"ת תורה לשמה (סימן רצט), שהשווה לדין ביאה שלא כדרכה ולא חילק לאסור.
[20] רמ"א (אה"ע כג, ה) בעקבות התוס' (יבמות יב, ב, ד"ה שלוש), המרדכי (יבמות טו, רמז ג) והנימוק"י (יבמות יט, ב, ד"ה גמרא); אגרות משה (אה"ע א, סו); לבוש (אה"ע, כג, ה; שו"ת שואל ונשאל (ה, אה"ע, מח; תורת חסד (אה"ע, מ"ב) ושו"ת אחיעזר (א, אה"ע, כג).
[21] וכן כתב רבי ברוך טולידאנו הלכה ברינה (רינת עזר, סימן כג, ביאור מקור ברוך סק"ה): "הבא דרך איברי אישתו לא נתכוון להשחית הזרע אלא כוונתו למלאות תאוותו, ועוד באקראי לא בקבע, על כן התירו לו". וכ"כ בשו"ת מנחת יחיאל (אה"ע יח): "התורה התירה לעשות עם אשתו כל מה שלבו חפץ ומתאוה … וממילא דמותר אף אם מוציא שז"ל … כיון דמצינו בער ואונן דנענשו ע׳׳ז מיתה ביד״ש ע״כ צריכים לחלק דדוקא דומי אדער ואונן אסור גם ע״י אשתו דהמה התכוונו להשחית הזרע תמיד בכוונה כדי שלא תתעבר". וכן נראה שבשו"ת גבורות יצחק (בעניין מוך, טו) הזכיר את ההנאה כמי שמוציאה מידי גדר לבטלה: "אולי שלא כדרכו דאיכא הנאת תשמיש על כל פנים מותר באקראי אבל שתמלא ונופצת שהיא לאחר תשמיש יש לומר דאסורא אפילו באקראי אבל הוא דוחק".