כששואלים נשים דתיות על המסע המיני שלהן הן מתחילות את הסיפור בחתונה, קצת לפני או קצת אחרי. זה לא סתם, חברתית-מגזרית, זה המקום והזמן שבו המיניות של אישה דתית הופכת ל'מותרת', לנכונה ולרצויה. זה הזמן שבו, גם אם אישה לא מבינה איך, כמה ולמה, היא יוצאת למסע של גילוי. זה לא שלא הייתה בה מיניות קודם לכן, כולנו יצורים מיניים עוד מרחם אימנו, אך לפני היותה של האישה 'אשת איש' אין לה 'רשות' להיות מינית, לחפש אותה בתוך עצמה, לגלות אותה.
ה'רשות' הזו היא הצד התרבותי של המיניות שלנו. הסולם הערכי שמולו אנחנו מתכתבות ובתוכו אנחנו מבנות את הנוכחות שלנו בעולם כיצורים בעלי גוף ומיניות.
התרבות קובעת לנו חוקים, גבולות וגדרות שאליהם אנחנו מקשיבים או שאותם אנחנו מנסים לאתגר. לאורך הדרך במודע או שלא במודע אנחנו עסוקים בריצוי או בהתנגדות, בקבלה ובדחייה של אותם מסרים שאומרים לנו מה נכון ומה ראוי עבורנו.
השער הזה, שער הנישואין, הנו רגע של מעבר מ'גופי הוא ברשותי' לגוף שצריך להתרגל לכללים חדשים ולמציאות חדשה. גוף שפוגש תרבות ברגע מאוד דרמטי, מצד אחד הוא נמצא ברגעים של גילוי של שמחה, הנאה, רצון וחשק ומצד שני הוא פוגש כללים, גדרות ותפיסות שחלקן מחוברות למציאות הגופית וחלקן רחוקות ממנה. במקביל למסע המיני מתרחשים שני מסעות, דרמטיים לא פחות: המסע ההלכתי, מסע תרבותי שהזירה שלו הוא גופה של האישה והמסע של הפוריות, מאמצעי מניעה ועד היריון, לידה והנקה שכולם מתרחשים בגופה של האישה מתוך מפגש עם נורמות חברתיות-תרבותיות. שלושת המסעות שזורים האחד בשני כשהמוקד שלהם הוא המעבר לחיי גוף תוך כדי מפגש עם עולם תרבותי חדש ומשונה, גלוי וחשוף ובאותה נשימה סמוי ונעלם.
הפרק הראשון של עבודת המחקר שלי עוסק בדיוק בזה, ברגע המפגש של הגוף עם התרבות בתקופת המעבר לנישואים.
המשימה המרכזית בשלב זה היא 'להצליח'.
כל הזוגות (כל הזוגות שפגשתי בחיי המקצועיים – כולם!) הגדירו את המעבר דרך ארבע מילים 'הצלחנו או לא הצלחנו' (ואני אפילו מרשה לעצמי לא להסביר כאן למה הכוונה…). הגוף, שלרוב מגיע לשלב זה מתוך בחירה (בבן זוג) ורצון (בקרבה), חשק (לגופניות) והתאוות פוגש ציווי תרבותי. משימה. עליכם להצליח! אם לא, אתם בבעיה. אולי בעיה הלכתית, אולי בעיה חברתית (כל העולם עושה את זה ורק אנחנו לא מצליחים) ואולי בעיה זוגית (הוא מצפה ממני למשהו שאני לא מצליחה/מוכנה לתת לו).
אם הסיפור היה רק גוף אזי היינו יכולות להקשיב לו וללכת לפי הקצב שהוא מתווה, הדרגתיות מותאמת זוג. אבל הגוף לא נמצא שם לבד. על הכתף יושב לו שדון שלוחש את התרבות, שאומר שחייבים. שעושה עם האצבע נו נו נו כשלא מנסים מספיק. ואז נכנסות הספקות ורעשי רקע מטרידים שלא נותנים לגוף את המקום והזמן שהוא זקוק להם.
והשאלה שנשאלת היא כמה מרווח יש לבני הזוג כן להקשיב לגוף וכמה הם יכולים להשקיט את התרבות. מי יותר חזק במאבק האיתנים כשהמשימה לא הולכת חלק. יש זוגות שנלחצים, שמנסים שוב ושוב, שפונים לאנשי מקצוע, שמתייעצים מסביב – רק שמישהו יענה ויאמר להם מה לעשות כדי 'להצליח'. ויש זוגות (עדיין מעטים מדי) שנושמים עמוק ומבינים שאין כאן הצלחה או חוסר הצלחה. יש כאן גוף שמנסה למצוא את מקומו בעולם. ולגוף הזה יש קצב משלו. ושפה משלו. ולמידה של השפה, הקשבה לאותות והפיכת הגוף למקור הידע העיקרי הם הדרך להגשמתו ונוכחותו.
פורסם בגליון 255 של מגזין 'נשים'