מי חשב שיש כה רבות ללמוד על יחסי אישות? לאחר 21 שנות נישואין, וכאם לארבע בנות, שלוש מתוכן מתבגרות, כמדריכת כלות מרקעים יוצאי דופן וכיועצת הלכה בוגרת ‘נשמת’ שלמדה במשך שנתיים הן את הפן ההלכתי והן את הפנים הפסיכולוגיים, הפיזיולוגיים והחברתיים של הלכות טהרת המשפחה, חשבתי כי לא נותר לי עוד מה ללמוד אלא אם אשנה כיוון ואלמד טיפול מיני. ועדיין, הקורס ליועצות מוסמכות לחיי אישות שהשתתפתי בו לאחרונה היה מקור בלתי נדלה לידע חדש ונחוץ.

את הקורס ריכזו מיכל פרינס והרב רפי אוסטרוף ממרכז יה”ל, וטלי יהודה רוזנבאום שימשה יועצת אקדמית. במהלך כתיבת הדוקטורט שלה על הנאה מינית בקרב נשים צעירות מן הקהילה הדתית־לאומית הקימה פרינס יחד עם הרב רפי אוסטרוף את מרכז יה”ל, מקום שבו יוכלו זוגות לקבל הדרכה לחיי אישות. זוגות הזקוקים לטיפול מיני מופנים לאנשי המקצוע המתאימים, אך פרינס, חמושה במרץ בלתי נדלה, בהתלהבות ובתעוזה, החלה ליזום פגישות עם זוגות כדי להסביר על ההבדלים בין התגובה המינית הגברית לזו הנשית וכיצד להפוך את חובת האישה לתשוקה ולעונג. הטפטוף הפך במהרה לזרם וכיום מיכל מקבלת בממוצע ארבע או חמש פניות בשבוע, לרוב מגברים הרוצים לעזור לנשותיהם להפוך למשוחררות יותר בחדר השינה. טווח הגילאים נע בין נשואים טריים לזוגות הנשואים 25 שנים. רמות הדתיות אף הן נעות מדתיים “לייט” ועד חרדים. הבעיות הנידונות אינן קשורות להקפדה או אי־הקפדה על הלכות טהרת המשפחה לפני או אחרי הנישואין.

מדהים לראות כי אף שקיים באינטרנט שפע כה רב של מידע בנושא, זוגות רבים נאבקים מן היום הראשון לנישואיהם למצוא קצב שיעניק לשני בני הזוג הזדמנות להנאה. בעוד שהדבר נכון אף לגבי הציבור הכללי (אין לנו כי אם לקרוא את המאמר שהופיע לאחרונה בניו יורק טיימס: http://well.blogs.nytimes.com/2013/11/11/women-find-orgasms-elusive-in-hookups/?_php=true&_type=blogs&_r=0  , ולפיו על אף העניין שמגלות סטודנטיות ביחסי מין מזדמנים, הרי שמחקר שכלל עשרות אלפי סטודנטים מוכיח כי לרוב נשים אינן מפיקות הנאה מתרבות  הסקס המזדמן. כפי שאשה אחת בת 23 הגדירה זאת, מעולם לא לימדו אותה ליהנות מיחסי מין), המאפיין הייחודי לציבור הדתי הוא הקושי להחליט למי לפנות בשאלות כה אישיות. אף שלרוב למדה האישה אצל מדריכת כלות המעניקה גם הדרכה כלשהי לחיי אישות בנוסף להוראת ההלכות, הרי שמנגד, ייתכן שלא היה בתמונה מדריך חתנים שיכין את האיש. נוסף על זאת, המציאות שבעבור זוגות לא נשואים, אף אלו שאינם שומרים נגיעה, אינה דבר מוחשי, נוחתת עליהם ללא הכנה לאחר הנישואין, ונוצר פער עצום בין מה שלמדו שאמור לקרות מליל החתונה ואילך לבין המתרחש למעשה. חשוב לעקור את האמונה שלפיה הקפדה על הלכות טהרת המשפחה משמעה חיי אישות מספקים ונישואין מאושרים. למעשה, המחקר הראשון שבדק את שביעות הרצון מחיי האישות בקרב נשים המקיימות את הלכות טהרת המשפחה מראה כי נשים דתיות רבות דיווחו שהרגישו לא מוכנות לחיי אישות.

http://www.jewishideas.org/articles/observant-married-jewish-women-and-sexual-life-empi

במקום זאת, על הזוגות להיות מוכנים להשקיע זמן וכוחות (מלווים בחוש הומור, יש לקוות), ולהבין כי אינם לבד במערכה הזו.

פרינס ביקשה מאחד הזוגות שנעזרו בה לדבר לפני הקבוצה. בלי לפרט על נקודות הקושי האישיות שלהם, סיפרו בני הזוג עד כמה לא היו מוכנים לחיי אישות. שניהם היו בוגרי מערכת החינוך הדתית-מודרנית, כך שהנושא לא היה חדש להם. עם זאת, הוא חשב שלאחר שנים של שליטה עצמית, יספק לו חדר השינה פורקן  חיובי וסדיר, והיא חשבה כי לאחר ההנאה שהפיקה מן המגע שלפני הנישואין, הרי שדרכה לחיי אישות מהנים סלולה. שניהם טעו, וכדי להוסיף על תסכולם, באה תחושת הבדידות – המחשבה כי הם ודאי היחידים במצב כזה – והחריפה את המתיחות שחשו. לבסוף שמעו על מרכז יה”ל והגיעו לייעוץ, שפעל את פעולתו במהירות רבה. להפתעתם, כאשר החלו, בהיסוס מסוים, לחלוק את שעבר עליהם, מצאו כי מרבית חבריהם עברו חוויות דומות – היו שהגיעו לבסוף לייעוץ מיני, והיו שלאחר מתח ומועקה רבים הצליחו לבסוף לפתור את בעיותיהם בכוחות עצמם. כעת פעילים בני הזוג בעידוד המגמה להרמת מסך הסודיות המכסה על חווית האישות הדתית כדי שזוגות אחרים לא יחושו בודדים בהתמודדותם.

תכנית הלימודים בקורס שמרכזת פרינס ושהוכן בשיתוף פעולה עם טלי יהודה רוזנבאום, מטפלת אישית וזוגית, מטפלת מינית ופיזיותרפיסטית, איזנה בין מטפלים מיניים, גינקולוגים, מחנכים, רבנים ורבים אחרים.

בכל יום חמישי בערב נפגשה הקבוצה שמנתה 19 נשים מכל רחבי הארץ למשך ארבע שעות. בין נשות הקבוצה היו רבה רפורמית, ההרכב הרגיל של נציגות הציבור הדתי־לאומי מכל גווני הקשת (כלומר, עם ובלי כיסוי ראש), ספרדיות ואשכנזיות כאחת. הנשים, רובן בשנות השלושים והארבעים לחייהן, היו מטפלות, עובדות סוציאליות, מחנכות, רופאה אחת ומוקדניות במרכז לנפגעות תקיפה מינית. נפלה בחלקי הזכות להיות יועצת ההלכה היחידה בקבוצה, וכך הפכתי כמעט מיד למקור לתשובות על שאלות נידה לסוגיהן.

במהלך המפגש האחרון, ספרה אישה אחר אישה כיצד שינה הקורס את חייה. מטפלות שעד עתה נעו בזהירות בשולי התחום המיני  בחדר הטיפולים רכשו יכולת להניח את הנושא על השולחן ולעסוק בו בפתיחות. עובדת סוציאלית המתמחה בניצול מיני סיפרה על ההקלה שהביא לה הלימוד על מיניות בריאה. כמה נשים סיפרו כי כעת יכלו לפתח דו שיח בנושאים אלו עם ילדיהן המתבגרים והבוגרים כפי שמעולם לא הצליחו קודם. רבות מן הנשים סיפרו בחיוך רחב כיצד חיכו להן בעליהן בימי חמישי בערב כדי לשמוע איזה מידע חדש רכשו בקורס. אף שהגעתי לקורס עם ידע בנושא, לאחר שסיימתי שתי שנות לימודים בתכנית להכשרת יועצות הלכה של מרכז נשמת, מצאתי את עצמי מעמיקה ומרחיבה את ידיעותיי בנושא ומחדדת עובדות שלא היו בהירות כל צרכן. יועצת מעמיתותיי התקשרה אלי לאחרונה כדי להתייעץ לגבי אישה הסובלת מכאבים ביחסי אישות לאחר לידה. כלות שהדרכתי במהלך התקופה הזו זכו למידע מפורש  על חיי אישות, פי כמה ממה שאי פעם יכולתי לתת. הרגשתי כי אנו חיל החלוץ ביוזמה חדשה שתשפיע על העולם היהודי לשנים רבות. באותו ליל יום חמישי נפרדנו באי רצון בולט, אך  אנו כבר מתכננות מפגש מחודש בקרוב. רק תהייה אחת נותרה: מה יהיה הנושא?

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!

הפוסט רשמים מקורס המדריכות לחיי אישות הופיע ראשון במרכז יהל

ידעתי שיש מושג כזה שנקרא אורגזמה, אך לא הצלחתי לחוות אותה. עם הזמן, תחושות ההתאהבות והתשוקה התרופפו, אך מאידך,תחושות  של אהבה וכבוד הדדי התחזקו. ויחד עם זה- חוסר ההנאה בקיום היחסים הפכו אותה פעמים רבות להיות כמטלה נטולת שמחה ועונג. בתוך תוכי הרגשתי שישנם עוד עומקים רבים ונסתרים, ואני רוצה לגלות אותם! לא העלתי על דעתי לשתף חברות ובטח לא מישהי מהמשפחה. הרגשתי תסכול בעניין, הרפתי, ידעתי שלחץ ומתח בטח לא יובילו למטרה הרצויה.

עברו השנים, נולדו ילדים מתוקים ומקסימים, והגעתי לשלב בחיי ,סביבות גיל 30, שבו מתעורר בי אותו צורך ודחף לגלות את אותם עומקים נסתרים, רציתי לקיים יחסים ולהגיע לאותו שיא מיני וחוויה עילאית שעליה מדברים.

השיח בעניין הפך להיות עם השנים יותר מדובר ב"ה. שיתפתי חברה קרובה שנתנה לי כמה טיפים מחיי האישות שלה, קראתי בצמא ובהשתוקקות  כל מאמר שנקרה לדרכי בעניין, אך עדיין-נותרתי בעניין הזה ללא מוצא. ידעתי בתוכי שיש קשר ישיר בין החוויה לבין החיבור שלי בראש ובראשונה לעצמי ולבעלי. שהאורגזמה הנשית היא כמו לבנות מגדל קלפים-"פו" אחד לא במקום יכול להפיל אותה. הרבה מהיכולת להגיע לאורגזמה היא מהראש, ולכן צריך לנטרל כל מחשבה אחרת על מנת להעצים את התחושה. מודעות גדולה וחיבור ל"יש" שקיים בעולמי הובילו אותי למקום גבוה יותר מהבחינה הזאת. יחס חיובי, מחווה חיננית, פרגון, ביטויי אהבה, הצעת עזרה ותמיכה, אהדה ואמפתיה, הקשבה ועניין בעיסוקיו ובעיקר בעיקר הרבה עין טובה על עצמי ועל בעלי קירבו אלי שוב את אותה תחושת תשוקה שנעלמה עם השנים.

שמעתי מחברה על מיכל פרינס, מייסדת מרכז יה"ל, והחלטתי להגיע אליה. עם מיכל הרגשתי כמו בשיחה נשית מתגלגלת בסלון הפרטי של חברה טובה. חברה שטוב ליבה מאפשר לי לגלות עולם. עולם קסום של מיניות מתוך קדושה.

מיכל עזרה לי לחזור לאותו ציר צמיחה חיובי שחסר לי. להבין מה מענג אותי ולהתחיל לפסוע בדרך- כל זאת תוך תקשורת טובה ומקרבת עם בעלי. המפגש איתה, דרך מילותיה המדוייקות ושלל תובנותיה האירו באור נכון וצלול כ"כ את חיי שלי…

דאגתי להגיע לזמן האינטימי ביננו רגועה, נינוחה ופתוחה, בלי שום מתח להשיג איזושהי מטרה ברורה, אלא פשוט להיות. לחוות. להנות. ממה שיבוא ואיך שיבוא. הבנתי שגם בהמתנה ישנה מתנה גדולה, ובנתיים אהנה מהדרך, ואחבק בשתי ידי כל תובנה שתגיע אלי. ואז בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי גאולה, גאולה גדולה. תחושה שכל תא בגוף מכיר תודה על משהו. החוויה היא עוצמתית, רוחנית. מיכל דימתה את זה בצורה כל כך מדוייקת כשאמרה לי שעם ישראל כעת שב לארץ ישראל, ארץ הקודש ,ואנחנו שבות לעצמנו, מתחברות לגוף הקדוש והנפלא שבורא עולם נתן לנו. כל הכוח נמצא אצלנו ,פשוט צריך להכיר אותו, "חיי עולם נטע בתוכנו"…

בורא עולם כל כך רוצה בחיבור הזה, ולא בכדי במקום הכי קדוש-בקודש הקודשים מונחים הכרובים בדמות איש ואשה כשפניהם פונות זה לזו. בתפילה שנזכה להתחבר מחדש לכל הקדושה ,העומק והיופי שיש בנו.

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!

הפוסט בתפילה לגאולה הופיע ראשון במרכז יהל

לאחרונה קיבלתי רישום מסע מאישה יקרה שכתבה את עצמה והחליטה לשתף אחרות. תודה לך.

שלושה חודשים לפני החתונה.

אני נכנסת לרופאת נשים כדי לקבל מרשם לגלולות. היא נחמדה ומסבירת פנים. לקראת סוף הביקור, כשהיא עדיין מקלידה את הנתונים, אני מעזה לשאול בביישנות: את יודעת, אני מוטרדת. מעולם לא הצלחתי להשתמש בטמפון. זה לא שאני לא מצליחה להכניס אותו פנימה, אלא אני בכלל לא מרגישה שיש לאן! אולי משהו אצלי לא בסדר? היא צוחקת בחביבות. היא אומרת לי – בואי תראי שיש לאן, ואני שוכבת על המיטה והיא לוקחת מין מקל אוזניים ארוך, אני קצת נרתעת ומתכווצת אבל לא באמת מרגישה משהו, והיא מכניסה ומכניסה – וואו! כמה מקום יש לי שם? כל האורך הזה היה בפנים? אני בהלם!

התחתנו. זוג צעיר, דתי, כמו כולם. היינו כל כך גאים בעצמנו כשגילינו שאנחנו ממש לא לחוצים, אלא מחכים לזמן הנכון שבו יהיה רגוע ונעים וכיף. ובכל זאת, הניסיון הראשון היה איום. אומרים שזה כואב, אבל לזה מתכוונים? לא האמנתי. הכאב היה קשה מנשוא. ניסינו שוב ביום אחר, ואז פעם שלישית ורביעית ועם כרית ומכל הכיוונים – אבל זה היה בלתי אפשרי. הרגשתי כמו בלון שמישהו מנפח אותו הרבה יותר מדי ועוד רגע הוא ייקרע. הכאבים היו חדים כמו סכין.

בנקודה הזו נזכרתי בעצב במושגים שנתקלתי בהם ברשת לפני החתונה – וסטיבוליטיס, וגיניסמוס. התחלתי לחשוש שגם אני סובלת מזה, למרות שלא הייתי בטוחה מה זה אומר. הלכתי לרופא נשים דרך הקופה, וכשהוא ניגש לבדוק אותי ורק נגע בפתח – קפצתי! כאב לי! הוא היה מופתע. הוא אמר לי – אבל עוד לא נכנסתי. ואני עדיין לא ידעתי להסביר ששם בדיוק הכי כואב לי, בפתח.

הרופא אישר את חששותיי ללא ספק, אך הצטער ואמר שהוא לא מבין בתחום.

יצאתי משם מיואשת. הרגשתי שהגוף שלי דפוק ומקולקל, והבנתי שאני לא יודעת מה לעשות כדי לתקן אותו. בלב כבד פתחתי את המחשב והתחלתי לנסות לאתר פתרונות בכוחות עצמי, בלי לדעת מהו באמת הדבר הנכון לעשות.

בנקודה זו התחילה מסכת ייסורים ארוכה ומתישה, שבה התגלגלנו יחד, בעלי ואני, בין מטפלים, רופאים, תרופות ומשחות. מי שהיה עובר בבת אחת על כל רשימת הניסיונות שעשינו, היה חושב שזה לגמרי בלתי הגיוני. אבל המוטיבציה הייתה חזקה, וניסיתי בכל כוחי לחזור להיות נורמלית. לגרום לנו להיות זוג נורמלי.

התחלנו במטפלת מינית שניסתה לנבור לי בעבר, לחפש עכבות, טראומות או תסביכים שיש לי עם מיניות או עם גוף. זה לא היה לי נכון. כשהבנתי שזה לא זה, עברנו לרופא שאתו תרגלנו עבודה עם מרחיבים. קניתי סט של מוטות סיליקון בעוביים שונים והייתי צריכה לתרגל כמה פעמים בשבוע הכנסה והוצאה, כדי להרחיב את פתח הנרתיק באופן הדרגתי. בהתחלה הייתי נלהבת וחדורת מוטיבציה, וגם התקדמתי יפה, אך עם הזמן זה נהיה כל כך מתיש. המרחיבים הגדולים תמיד כאבו לי, תוך כדי התרגול וגם אחריו, ועצם החדרת החפצים לנרתיק על בסיס קבוע הזיקו לי נפשית. ככל שעבר הזמן הרגשתי עוד יותר דפוקה ומקולקלת ממה שהרגשתי קודם.

המשכתי לנסות דברים אחרים. רופאים נתנו לי סוגים שונים של משחות, אך אף אחת לא עזרה. כל פעם אותו סיפור – קונים משהו חדש, מנסים להשתמש בו, הוא לא עוזר, עוצמת הייאוש גדלה עוד יותר.

הזמן עובר. אנחנו נשואים שנה ועדיין לא קיימנו יחסים מלאים אפילו פעם אחת. כמה דמעות אני שופכת, כמה נורא אני מרגישה עם עצמי, כמה נורא אני מרגישה בשביל בעלי.

בשלב מסוים מצאתי את עצמי אצל רופאה אחרת, מומחית בתחום וסטיבוליטיס, שלראשונה סיפרה לי מה זה בכלל. היא הסבירה שברקמת פתח הנרתיק שלי יש ריבוי קצוות תאי עצב, ולכן הרגישות שלי גבוהה במיוחד. באופן מוזר, המידע הזה דווקא הרגיע אותי, כי לפעמים כשראיתי את המבטים של הרופאים חששתי שאולי אני קצת משוגעת. היא הציעה לנסות פיזיותרפיה של רצפת האגן. וכמובן שניסיתי. וכמובן שזה לא הצליח. המטפלת בכלל לא הגיעה למצב שהיא יכולה לבדוק אותי, זה פשוט כאב מדי. היא הציעה לי לקנות אלקטרודה ואגינלית ולהשתמש בזרמי חשמל. מיד הלכתי לקנות, וכמובן שמיד התחלתי לעבוד.

יום אחד נשברתי. לא יכולתי יותר. עברו למעלה משנה וחצי מאז שהתחתנתי, ואני עדיין תקועה עם הדבר הזה, עדיין לא הייתה באמת התקדמות משמעותית. מה לא עברתי? דיבורים, משחות, מרחיבים, טיפולים, נשימות והרפיות, הרבה בכי, שנאה עצמית, תשישות נפשית. כולם מסביב כבר היו בטוחים שיש לנו בעיות פוריות, והייתי צריכה להתמודד עם מבטים מרחמים. והנה אני כאן, מחשמלת את הנרתיק שלי, מתעללת בו בפעם האלף כשלמען האמת אני כבר לא מאמינה שזה יעזור. קלטתי שאין לי כוח נפשי יותר! אני לא מסוגלת להמשיך עם זה! ובאותו הרגע ארזתי את כל הערכות, המשחות והמכשירים ודחפתי אותם עמוק במגירה נידחת. זהו. נסתדר עם המצב כמות שהוא.

מזל שאפשר להיכנס להריון גם בלי חדירה מלאה. בעודי הרה נאחזתי בתקווה שאחרי לידה, שבה הנרתיק יתרחב ויעבור שינוי גדול, יש סיכוי שהמצב ישתפר. קיבלתי את מבוקשי בדיוק בעוצמה בה קיוויתי לו – היו לי הרבה קרעים וזכיתי בסדרת תפרים מכובדת, ואכן התוצאה בסופו של דבר הייתה שבאמת היה פחות כואב.
אבל עדיין כאב לי.
כאב קצת אחרת – במיקום קצת שונה, בעוצמה שונה. אבל חדירה לא הייתה. לא עזרו כל חומרי הסיכה שיש בעולם.
הרגשתי מוכנה לנסות פיזיותרפיה של רצפת האגן. הייתי בעננים שמישהו בכלל יכול לטפל בי סוף סוף, ובאמת הייתה התקדמות, ולראשונה – הצלחנו לקיים יחסים מלאים. זה קרה באופן לא מרגש בכלל. הייתי צריכה להפעיל הרבה מאוד ריכוז כדי לשחרר כמו בתרגול, וכך הכאב הצליח להיות מספיק נסבל.

וזהו.
בפנים השלמתי עם זה שלנצח נחיה כך, ושזה המקסימום שנוכל לקבל.

הספקתי ללדת פעם נוספת, ועוד בעודי מניקה התחלתי להתעניין במניעת הריון ללא הורמונים, שליוו אותי מאז ומתמיד. הלכתי ללמוד את שיטת המודעות לפוריות. באתי עם חששות לא קטנים שאולי זה מתאים רק למתקדמות ממני, נשים שאין להן את הבאג שלי, נשים נורמליות עם מנגנון כאב שפוי יותר.

בסך הכול הגעתי כדי לא להשתמש יותר בגלולות, אך בסופו של דבר קיבלתי את המתנה הכי גדולה שאפשר לבקש. גיליתי עולם ומלואו, ובמיוחד גיליתי את עצמי. לא האמנתי ולא דמיינתי שבכל רגע נתון הגוף שלי מדבר אליי, שולח לי כל כך הרבה סימנים, והם מתחננים שאשים לב אליהם ואקשיב להם.

במשך כל כך הרבה שנים תקפתי – כן, תקפתי! – את הנרתיק שלי בכל אביזר ותכשיר אפשרי, חשבתי שאני מכירה בו כבר הכול, ולראשונה הקשבתי למה שיש לו לומר. לאט ובזהירות ובקצב שלי בלבד, גיששתי את דרכי ופגשתי לראשונה את צוואר הרחם. מצאתי אותו מדבר אליי – אני רך ומזמין. אני קשה וסגור. כל יום הוא מספר סיפור אחר. פעם ראשונה שיש לי את הכלים להאזין לו, ואף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת טוב יותר ממני.

מי היה מאמין שהיחס שלי לנרתיק ולפות יהפוך להיות חיובי, מכיל, אוהב. שאני אבדוק את ההפרשות שלי וזה ייתן לי שקט וביטחון. שהוסת תהיה משהו שמתקבל בשמחה ובציפייה. שאני אקבל את מי שאני ומה שאני מרגישה בהכלה שלמה, בהבנה, בנורמטיביות.
ההתעסקות הזאת שנראתה לי בהתחלה כל כך זרה ומנוכרת, הפכה להיות טריוויאלית ופשוטה.
סוף סוף האזור "ההוא", הזר, הפך להיות חלק ממני. הנרתיק כבר לא היה הדבר הזה שלא נותן לי להיות מה שאני רוצה, משהו חיצוני שנלחם בי ובגללו אני סובלת. באיחור של שנים, התיידדתי מחדש עם הגוף שלי, והחזרתי לעצמי את האמון בו.

הייתי מוכנה. קניתי דיאפרגמה.
ועל הפעם הראשונה…
לא כאב לי כלום.
לא הייתי צריכה להרפות, לא הייתי צריכה להתרכז.
ככה, טבעי.
לראשונה זה 8 שנים, אנחנו מקיימים יחסים כמו כולם.

עכשיו כשאין התנגדות ביני ובין הגוף, אני יכולה לפתוח באמת. אני יכולה להכניס מה שאני רוצה. אני לא מתנגדת בראש, לא בלב, ולא בנרתיק.

כל השנים האלה חיפשתי בחוץ.
אבל התשובה הסופית הייתה בפנים.

לרכישת החוברת 'להתחבר לעצמי'- העוסקת בסיפורים של נשים החוות כאב ביחסים: לחצו כאן

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!

הפוסט סיפור מסע הופיע ראשון במרכז יהל

אני כותבת עכשיו ומשתפת בנושאים הפרטיים ביותר של חיינו וביתנו.
לא קל לשתף. אבל אם יש בכך יכולת ואפשרות להועיל לנשים נוספות, לזוגות, לבתים- זה שווה לי הכל..

הגעתי למרכז יהל, לאחר 7 שנות נישואים. בהם זכינו לכמה ילדים מקסימים, ב"ה.
7 שנים משמעותיות, משמחות, מרגשות, מפתיעות, ויחד עם זה- מורכבות, מאתגרות ולעיתים גם קשות. קשיים נסתרים וכמוסים, שנשארים בין בני הזוג, בחדר אחד של הבית.
ארד קצת לפרטים ואומר שמתחילת הנישואים, היה לנו קושי ביחסי האישות.
אני כמעט תמיד חוויתי כאב, שהוביל לתחושה משותפת של "חוסר הצלחה".
ניסינו וניסינו, וכמעט תמיד הגענו לאותו מקום, לאותה תחושה.
מיותר לציין שעם הזמן, התסכול צובר שכבות…
ונוספים לתסכול עוד תחושות של אשמה, מצפון, חוסר הצלחה, והרבה מרחק בינינו..

הבעיה המרכזית בעניין, היא שקשה מאוד למצוא פתרון לבעיה בתחום כל כך צנוע, כל כך כמוס..
קשה לאתר אפילו למי צריך לפנות..
אז אזרתי אומץ וקבעתי תור לרופאת נשים ידועה במטרה להתייעץ ולשאול.
היא טענה שיכול להיות שאכן יש לי בעיה, ושלחה אותי לפיזיותרפיה נרתיקית.
לא אפרט כאן מה ואיך זה מתנהל, רק אומר שהשקעתי לאורך חצי שנה, במסירת הפרטיות שלי לאשת מקצוע והמזכירה שלה, גם כשזה לא נעים. כל זה במטרה לעזור לבית שלנו, לביחד שלנו, לעתיד שלנו.
אחרי חצי שנה, התוצאות שם, במכון הפיזיותרפיה, היו כבר ממש טובות, אבל מה לעשות שבבית- זה עדיין לא כ"כ הלך.
חשוב לי לציין- היו הצלחות מדי פעם, לא תמיד חווינו תסכול, אבל מבחינתי, זה תמיד עמד בראש, זו תמיד אופציה שיכולה להיות לא נעימה..

לא רוצה להלאות כאן בפרטים, אבל הדרך עוד היתה ארוכה מאוד. היא כללה טיפול רגשי-אלטרנטיבי (שהיה מקפצה של ממש..), עוד התייעצויות עם רבניות למיניהן, לימוד מעמיק בנושא מבחינה הלכתית (לימוד ספר "אוהל רחל") ועוד.
ואני עם הזמן, יותר ויותר נסגרת, פחות ופחות מעוניינת להיות יחד, מתרחקת מהזדמנויות, מוצאת תירוצים- ומלקה את עצמי..
כל הזמן מרגישה לא בסדר, מרגישה שאני פוגעת בבעלי, פוגעת בזוגיות שלנו.
וחסרת אונים..
לא יודעת כבר מה לעשות..
כל כך הרבה בכי. כל כך הרבה תפילות.
למה אני עושה לו את זה?? למה אני לא מוכנה להיפתח אליו?? למה הגוף שלי ננעל כל פעם לקראתו??
כל כך הרבה פעמים עברו מחשבות בראשי על מה מחכה לי בבית דין של מעלה, לאחר 120 שנה..
וכמה שנים במשך הימים הנוראים זו היתה תפילתי הכמעט יחידה..
שרק יציל את הבית שלנו.. שרק ירים אותנו..

התקדמנו.
עברנו המון בזוגיות. ב"ה כל הזמן בעבודה.
יש הרבה עליות. ואז ירידות.
גם שם, בחדרי חדרים.
אבל כל הזמן עומד בראש קושי, יותר מדי פעמים שנזקקתי למידת הגבורה.
והרי לא כך זה צריך להיות! הרי כל כך הרבה פעמים שמעתי הסברים על "מצוות עונה", שזו מצווה של הבעל כלפי האישה, ומרגישה שזה כל כך הפוך!
כמה הסבירו לי בהדרכת כלות שלא מסרבים לבעל, וכמה למדתי שגם כשלא מתחשק לי צריך לעשות עבודה פנימית כדי לרצות את זה בכל זאת.. וכמה הוספתי מעצמי על כל אלה, והרגשתי כל כך רע על כך שבעלי מרגיש שאני דוחה אותו.. מה יותר פוגע מזה?..

ושוב תפילות.
ובכי.
של שנינו.

ואז, אין לי מושג איך, קפץ לי לעיניים האתר של מרכז יהל.
כבר שמעתי עליו לפני כמה זמן, ושמתי לי אותו בראש, שאולי פעם אוכל להיעזר בהם..
אז לקחתי את עצמי בידיים ופניתי.
שמחתי שיש מקום מוגדר שבו אוכל להגיד את כל אשר יושב על ליבי, את כל הקושי, את כל הבעיות במקום הכמוס של החיים- שאמור להיות טעם החיים, התמצית של הכל.
באתי וסיפרתי, בעיקר את התחושות והתסכול.
פגשתי אישה חכמה ונעימה, שהקשיבה להכל, כולל הדקויות והמילים בין השורות, וקודם כל- הבינה אותי מאוד..
שפכה עלי קצת אור, כשאמרה לי שאני אחת מיני רבות, שאין לי בעיה מיוחדת, ושיש לזה פתרון.
היא נתנה לי ראיה רחבה מאוד, והסבר מעמיק על מה שקורה לי, ולעוד נשים רבות (בעיקר בציבור שלנו, אבל בהחלט לא רק..) ונתנה לי הוראות לדרך הבראה.
לא טיפ נקודתי, לא עצה קטנה, אלא הסתכלות והבנה חדשה וחשובה.
לא אומר שיצאתי עם תחושת ניצחון ביד, הייתי מהורהרת. גדלתי על משהו אחר, וצריך פתאום לשנות מחשבה, לפתוח את הראיה לנקודה מעמיקה וקצת שונה.
אחרי פחות משבועיים, עם ההסתכלות וההמלצות החדשות- שנינו הרגשנו שינוי משמעותי.
לא שם, בחדרי החדרים, אלא שינוי משמעותי בכל החיים שלנו יחד, בכל התקשורת שלנו, בחיבור היום-יומי שלנו.
פתאום נפלו לי הרבה אסימונים. פתאום הבנתי שתקופה כל כך ארוכה אני מתרחקת מבעלי ונמנעת מגילויי חיבה (הכי פשוטים שיש), רק בגלל שנמצא אצלי בתת מודע חשש שהקרבה הזו- תביא אותנו לחדר, להיות יחד! פשוט אימצתי לעצמי אמצעי הגנה מעוותים בלי לשים לב. "הגנה" של יצירת מרחק זוגי, כדי שלא יעלה הרצון, כדי שלא יהיה חשש שנגיע לשם בלי שאני רוצה באמת..
ועכשיו, לאחר העצות ושינוי המבט שהעניקה לי אותה אישה ממרכז יהל, פתאום אני שמחה להתקרב, פתאום כיף כל כף להיות יחד (גם בלי להגיע לחדר(.
הרבה יותר חיוכים, הרבה יותר מילים טובות, יותר עידוד, יותר קרבה, יותר כיף..

אני לא מתיימרת להיות בסוף התהליך. ברור לי שיש לנו עוד דרך לעבור.
אבל כבר עכשיו הכל אחרת.
ויש אור בקצה המנהרה.
והמנהרה פתאום לא ארוכה כל כך.
וכבר לא מאיימת.
ואנחנו כבר רואים ישועה..

מודה מאוד על מה שכבר בידינו.
ומודה על מה שעוד יתקדם בהמשך.
אין לי ספק.

בעזרת ה.
בעזרתנו.
ובעזרת מרכז יהל.

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!

הפוסט מכתב אישי הופיע ראשון במרכז יהל

זה קרה בתנועת הנוער…
הייתי הכי דוסה בשבט. בדרך להיות מדריכת הרא"ה.
הוא היה ה"רב" של השבט.
ודי מהר נהיינו זוג.
אחרי כחודשיים, זה קרה בפעם הראשונה.
הוא הביא לי נשיקה על המצח.
זה היה מרגש ומוזר ולצערנו רק המשיך. מנשיקה זה הפך לחיבוק, מחיבוק לשכיבה על מיטה, משכיבה על מיטה לשליחת ידיים לאיברי גוף שונים, משם לעירום מלא וכו'.
לא קיימנו יחסי אישות.
אבל עשינו כל דבר אפשרי אחר. היום אני מבינה שקיימנו "יחסי מין אוראליים".
חייתי בחיים מפוצלים, בשקר. מצד אחד התנהגתי כדוסית, ומהצד השני התנהגתי כפרוצה .
חשבתי שאהיה חייבת להתחתן איתו. היינו ככה כשנה. הרגשנו רע, ניסינו להפסיק. באחד הימים, הוא הציע שהוא יקדש אותי. ככה נוכל לקיים יחסי אישות. למזלי, סירבתי מפחד שלא אוכל להתחתן עם כהן. בסוף נפרדנו בגלל ריב טיפשי, וכל אחד המשיך בדרכו.
ואף אחד לא ידע. אף אחד.
הייתי מוקפת בחברות, במשפחה תומכת ואוהבת, באנשי חינוך מדהימים, אבל הרגשתי לבד. לגמרי לבד.
עברו הרבה שנים מאז. היום אני נשואה באושר ואמא לילדים מתוקים.
מטרתי היא לשתף את כולם-
הורים ומורים, הסיפור שלי הוא לא יחידי מסוגו. בני נוער רבים מתמודדים עם קושי בתחום המיני. לנו כהורים ומורים חייבת להיות הפתיחות וההבנה שזה עלול לקרות לכל אחד מהילדים/תלמידים שלנו. שחשוב לטפל במקרה ולוודא שלא ישארו לנוער תפיסות מעוותות לגבי מיניות. אנחנו צריכים לפתוח את הנושא ולהיות גלויים.
בני הנוער, אתם לא לבד.

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!

הפוסט אל תגידו לי זה לא יקרה… הופיע ראשון במרכז יהל

מפוחדת, סקרנית, מהוססת, ומלאת תשוקה' אהבה ורצון הגעתי לליל הכלולות שלי. אפשר לומר אולי גם קצת קלולס. לא מבחינת הידע, שאותו קיבלתי, למדתי וקראתי … אבל יש דברים שהידע והדיבור עליו מוגבלים וההתנסות וההרגשה היא המלמדת.
הצד המיני שבי היה קיים, הוא פשוט התבייש להיות נוכח. העדיף להישאר עוד בתרדמת החורף שלו. הוא נתקל במסרים שהחלישו אותו או שהשתיקו. היה יותר קל ונוח להישאר בדמות הילדה הטובה הרצינית ומשמעותית, המתוקה וגם היפה , האוהבת והמעמיקה, מדברת , חושבת, רוצה, עושה טוב, פועלת במציאות, חכמה, מוכשרת , אבל לא…. מינית? סקסית? יוזמת? רומזת? יש לי דמויות רבות בראש שתיאורים אלה יכולים להתאים להן אך הן לא הצליחו לחול עליי. להיכנס לדמות הזאת. היא שייכת לעולם אחר בתוכי, לסוד, למאוויים הכמוסים, לפנטזיות האסורות, לחטא, לאסור, לריחוק, לטמא, לעבר האחר. להם, לרחוק. חשוב באמת לדחוק את הרצונות האסורים שלנו אבל איך מצליחים לדלות מהם החוצה את הטוב והנצרך והבריא שבתוכם? איך לא לאבד הכל בדרך להיטהרות והקדושה?
אני שמחה שעד שהתחתנתי או יותר נכון עד שפגשתי את האיש שהתחתנתי איתו, ההתנסות ה"מינית" הכי מרגשת שהייתה לי הייתה נגיעה ביד- החזקת ידיים. דבר שבזמנו הטריף אותי והוציא אותי מאיזון.
אני שמחה שיצאתי למסע גילוי המיניות שלי יחד עם האדם הכי קרוב אליי, שאנו מחויבים אחד כלפי השנייה, בקשר אוהב, מסור והדוק. ברשת הבטוחה הזאת יצאתי (ובעצם יצאנו) לגלות ולהוציא לידי ביטוי את המיניות החבויה בתוכי. להשתמש בכל הכמוס והנסתר שקברתי מתחת כדי שלא יגלו עליי שיש תחושות מיניות מאחורי הדמות ה"דוסית" "איכותית" "ילדה טובה".
לוקח זמן להיפתח. להכיר באמת. כמובן שההתקדמות וההתעמקות בקשר ה"רוחני" "חברי" "התקשרותי" השפיע והושפע מהקשר המיני.
כל עוד לא חוויתי לא ידעתי. כל עוד לא ידעתי לא רציתי. כל עוד לא רציתי לא התקדמתי. כל עוד לא התקדמתי לא סופקתי.
אני מנסה לנתח למה לקח לי כל כך הרבה זמן? למה התנגדתי? למה לא רציתי להיות שם לגמרי? ממה פחדתי? מה לא ידעתי? מה לא היה לי? מה רציתי יותר? אז לא ידעתי לענות על השאלות הללו.
כאב לי. וואו זה ממש כאב. למה שאני ארצה את זה. למה שאיזושהי אישה או אדם בכלל ירצה לקיים מעשה שמכאיב לו ועוד במקום רגיש ואינטימי כל כך? רק שיעבור… עוד מעט זה נגמר… lets get it over with" . באמת כל אשה שפויה לא הייתה רוצה. רוצה מאד את הקרבה, את החיזור, את האהבה, את הנגיעה, את התשוקה, רוצה להרגיש מושכת, יפה, מעוררת. עד לרגע שבו אני לא לרוצה להיות שם יותר. אבל רוצה! רוצה בשבילו. רוצה עבורו. רוצה עבורנו. רוצה כי צריך. כדי שיהיה מסופק ושמח. רוצה להצליח. אבל לא רוצה לכאוב. להרגיש רע. ייסורי מצפון.
הלכתי לרופאת נשים שלי. 3 חודשים אחרי החתונה. מהוססת, מבויישת, בתקווה לקבל ייעוץ, עזרה, אוזן קשבת, אולי לשמוע שזה נורמלי ויעבור בקרוב. סיפרתי לה שכואב לי. אולי תוכל לעזור. מה לעשות? כמה שאלות, בדיקה פנימית (גם כן כואבת) והנה התוצאה: "יש לך תסמונת הנקראת 'וולוודיניה'. כאב כרוני בפות. זה לא יעבור לך, כנראה רק ילך ויחמיר." מה? "יש אולי מספר טיפולים שיכולים קצת לעזור אך התסמונת עצמה לא תעבור". ללא ידע או מקורות תמיכה נוספים מסביב קיבלתי את רוע הגזירה. זהו. זה מה שיש לי. זה מדעי, רפואי, מאובחן, מסומן. לא סתם התלוננתי. "זה רק ילך ויחמיר" "זה לא יעבור". אלו המילים היחידות שהלכו איתי והדהדו בראשי כל היום. זהו. זה המצב. זוהיתי. יש לי תווית, שם לתופעה. יעבור- לא. ישתפר- לא. או לפחות כך אוזניי שמעו אז. זהו. כאן קיבלתי והבנתי שאני לא נועדתי ליהנות מיחסי מין. Ever. המחשבות רצות במוחי מהר, מנסה להרגיע ולסדר את המציאות שתשוב לרגיעה. בסדר. יחסי מין בשביל האיש. שיעבור כמה שיותר מהר, כמה שהוא צריך וזהו. יהיה בסדר. אני פשוט אחת מאלה שלא נהנות. לגיטימי.? עכשיו צריך לבשר לו את הבשורה. איך אני אומרת לו דבר כזה? זה ישבור אותו… הוא ישנא אותי. ירצה להתגרש. יצטער על הכל. איך דפקתי את זה. למה הגוף שלי בגד בי?!
אמרתי לו. הייתה שתיקה. גם בכיתי. הוא קיבל "בשורה רעה". גזר דין שהאפיל על כל הקשר שלנו אז. "אני אוהב אותך לא משנה מה". הוא קיבל אותי אוהב ותומך אך כואב ושבור מבפנים. וכך הלכתי תקופה. עם הידיעה שיש משהו רישמי לא בסדר. זה גם קצת מרגיע, פוטר אותך מרגשות אשמה… זו אני זו המציאות וזהו. Little did I know how much that doctor was wrong.
ככה חיינו. בידיעה הזאת, עם האבחנה הזאת. כמה שפחות. כמה שיותר מהר. להשתדל להרפות. לעצום עניים לקחת נשימה עמוקה, הנה זה כבר נגמר והכאב עובר.
בחורה תמימה בת 21 מה היא יודעת יותר טוב מרופאת נשים וותיקה ומנוסה?!
חבל שלאותה רופאת נשים לא היה את הפנאי להסתכל לי בעניים, לראות את כולי, לחשוב על הפסיכולוגיה והתחושות מעבר ל"עובדות". חבל שהיא לא ראתה שעומדת מולה אשה צעירה מאד, נשואה טרייה דתייה, שזה אומר טרייה בכל הנוגע ליחסי מין. חבל שהיא לא ראתה את הפחד והחששות. את המתח וחוסר הידע. חבל שכל מה שהיא ידעה לדקלם זה מידע יבש ותכליתי. אם הייתה מסתכלת קצת יותר לעומק, היא הייתה יכולה להציל הרבה עוגמת נפש. אחרי הכל הייתי צעירה ולא מנוסה, עמוסה בציפיות וב"רצון להצליח". בחורה שיצאה מחינוך דתי, מעיסוק ב"אידיאולוגיות" שם לא מצאה פנאי להתעסק בגוף, במיניות לפתח אהבה כלפי עצמה וביטחון במיניות ואפילו ב"סקסיות" שלה.
וולוודיניה, לפי הגדרת החברה הבין-לאומית לחקר מחלות הפות והנרתיק: "אי-נוחות מתמדת או כאב כרוני בפות המאופיינים במיוחד בתלונות על תחושות בעירה, דקירה, גירוי מכאיב או עור משופשף באברי המין הנקביים." היום ברור לי כי כלל לא "חליתי" בתסמונת הזו. היה לי מה שאני קוראת לו: "כיווץ וכאב בנרתיק הנגרם מלחץ וקושי נפשי ביחסים".
הייתי צריכה זמן. להכיר את עצמי. לחקור יחד ולחוד את המיניות הפרטית והמשותפת. לגלות ולהיפתח לאט לאט קליפות קליפות. ללמוד על מיניות ויחסי מין בפרט, זה תהליך. מסע של גילוי אישי וזוגי. גילוי ופיתוח של יחסים. חלק בלתי נפרד מכל היבט אחר של יחסים זוגיים שנרקמים. הם ביטוי לפעמים של מה שקורה גם בשיח ובתהליך ה"א-מיני".
זאת ההסתכלות שהייתי צריכה מאותה רופאה. זאת ההסתכלות שהייתי צריכה מעצמי. לראות את המכלול, להבין את הקושי, לקבל שזה לא מצליח מהר כמו בסרטים. להכיל את התהליכיות, שלא נגמרת אף פעם. כיף לגלות שאנחנו רק משתפרים עם הזמן, ומגלים אחד את השנייה כל פעם מחדש.

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!

הפוסט הכאב האישי שלי… הופיע ראשון במרכז יהל

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!

הפוסט פשוט תודה הופיע ראשון במרכז יהל

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!

הפוסט חברות אהובות הופיע ראשון במרכז יהל

בלילה שהכל מתכנס אל עצמו.
לפעמים, שהחלומות מסרבים לבוא.
אני חושבת עליך.
מה תהיה לי וכמה עמוקה נשמתך.
האם רכות ידך, האם לבך סדוק.

הגעגוע אליך הוא רק שאפשר לדמיין
והוא פנימי ומייסר, חד כתער,
הוא המרחק שממך.

וכשתבוא אליי השקט שלך יהיה למזור
וחום גופי לרוח מחיה
יהיו ידך בונות לנו בית
והגעגוע רק יתגבר.

לפני חמש שנים כמעט כתבתי את המילים הללו. הייתי אז צעירה למדי, יותר מצעירותי היום.
זה מכתב האהבה הראשון שכתבתי לאיש העתידי שלי, מכתב כיסופים.
באומץ וחשש דברתי את הגוף שלי, את אשר הוא מבקש.
הרי נערה דתית לתפארת איננה מתייחסת לחפצי הגוף. היא חולמת על בניין, על שייכות והמשכיות.
והינה, עברו להן השנים וגופי שלי מדבר והולך ונמשך ויש לו עצמאות והוא משתוקק.
הדילמה העמוקה ביותר של רווקי היהדות היא עד כמה נצליח למשוך. האם כוחותינו חזקים דיים. איתנים כדי שנשאר משלבים ידיים לאמונתנו.
אני אוהבת את היהדות אהבת נפש וחיה אותה במלואה, בלי להתנצל ובלי לנסות לעגל פינות. המרחק המודע שאני מייצרת בחיי, לרגעים שווה את הכאב הגדול המתלווה לו. ולרגעים חונק.
אין יום שאינני שואלת עצמי, למה לי כל זה? הגוף שלי מבקש. הגוף שלי רוצה ומתחנן, מייחל.
למגע, לקרבה, הרבה להיכרות.
בעולם דתי חדש, שהמגוון בו גדול, שחברי וקרוביי בוחרים בדרכים שונות לחיות את יהדותם. אני בחרתי להיצמד ליהדות הקלסית השמרנית, להלכה פשוטה.
למרות זאת, אולי בגלל זאת, ליבי הומה בחוזקה לקצב המרחק. לקצב ההמתנה, הלא נודע. וגופי, כמו היו יחידה אחת, רוקד עמו מוחל תשוקה קטן. אהבתי שלי אינה חגה סביבי, היא נמצאת במקום כל שהוא, מחכה בסבלות לסימן, מחפשת את דרכה אליי.
ובינתיים אתגר גדול עומד בפניי. כמו מפלצת ענק, של תותחים ומכרסמים, היכולת להקשיב ולשלוט. להיות בחמלה.
למדתי לאט לקבל ולחיות בהשלמה עם היותנו בני אדם יצריים. זה זמן מה שאני מנהלת שיח פתוח בני לבין עצמי. איפה קו הפתיחה ומה נחשב לגיטימי. עד כמה זה הגיוני. אולי יש בי איזה מום. ומי יודע האם רחשי גופי הם טקסט מדומיין. האם רק אני מהלכת בעולם עם משקל כבד על כתפיי או שמא זאת האמיצה שבי- המספרת אותו.
בתוך הבלבול הזה ובעומקם של אלף מחשבות, אני נושאת בגאווה את הידיעה כי אותו אתגר מביט בי חצי צוחק הרבה אוהב. ומאותה ידיעה בדיוק אני לומדת לחבק. קצת לבכות ולהתפלל.
מעניין כי היהדות מקבלת תפנית חדשה בימינו אנו. רבים מחבריי משייכים עצמם לעולם דתי. שומרים שבת, אוכלים במסעדות כשרות ולפעמים גם מתפללים. אבל בחורים להרפות משמרנות המרחק. פעמים רבות שאלתי את עצמי, למה זה? וכי יש הבדל בין מצווה זו או אחרת? מה יש בכשרות ובשבת שהן אבני יסוד בלתי ניתנים לשבר, אך מגע, קרבה, אהבה, מצטיירים כמעין המלצה.
ובכן. כפי שלמדתי על בשרי, אנו בני האדם, יצורים שנבראו מחומר ויצר. ואנחנו גם סוציאליים, כמהים לחברה. צורך של ממש. היהדות שמבינה זאת ומאדירה קרבה פיזית ואהבה גופנית בחיי נישואין, לצערי, אינה נותנת את הדעת על המתרחש בחיי האדם היחיד.
וכי יצרו קטן? וכי למשך שנים, בעולם של לא נודע, נצליח להתאפק? למצוא מזור בתחומי חיים אחרים? כנראה שזאת לרבים מאתנו דרישה מוגזמת. אולי גזרה שהציבור אינה יכול לעמוד בה. אין אני קוראת תיגר או מבקשת למצוא פתרון יצירתי. כלל וכלל לא. אני מבינה לחלוטין את חוקת התורה והרעיון שעומד מאחוריה. אני מוצאת שהיא מייצרת כוח ושליטה עמוקים. אך, למרות ואולי בגלל, אינני שופטת. זאת מלחמת הרוח והיצר. זאת מערכת הקבלה לקורה בתכי פנימה שהוא איננו שונה מהעולם הרוחני הקיים במקביל לו ויחד אתו.
מסתבר שהקושי אדיר והוא גדל לו עם הזמן ומקבל שמות וצורות. הוא איננו נרגע, אולי לתקופות. אך הוא נוכח. הוא מונח לו על שידה עץ קטנה בחדרי הקטן, מתבונן.

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!

הפוסט מחכה לך הופיע ראשון במרכז יהל

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!

הפוסט מרחק נגיעה הופיע ראשון במרכז יהל