הכאב האישי שלי…

מפוחדת, סקרנית, מהוססת, ומלאת תשוקה' אהבה ורצון הגעתי לליל הכלולות שלי. אפשר לומר אולי גם קצת קלולס. לא מבחינת הידע, שאותו קיבלתי, למדתי וקראתי … אבל יש דברים שהידע והדיבור עליו מוגבלים וההתנסות וההרגשה היא המלמדת.
הצד המיני שבי היה קיים, הוא פשוט התבייש להיות נוכח. העדיף להישאר עוד בתרדמת החורף שלו. הוא נתקל במסרים שהחלישו אותו או שהשתיקו. היה יותר קל ונוח להישאר בדמות הילדה הטובה הרצינית ומשמעותית, המתוקה וגם היפה , האוהבת והמעמיקה, מדברת , חושבת, רוצה, עושה טוב, פועלת במציאות, חכמה, מוכשרת , אבל לא…. מינית? סקסית? יוזמת? רומזת? יש לי דמויות רבות בראש שתיאורים אלה יכולים להתאים להן אך הן לא הצליחו לחול עליי. להיכנס לדמות הזאת. היא שייכת לעולם אחר בתוכי, לסוד, למאוויים הכמוסים, לפנטזיות האסורות, לחטא, לאסור, לריחוק, לטמא, לעבר האחר. להם, לרחוק. חשוב באמת לדחוק את הרצונות האסורים שלנו אבל איך מצליחים לדלות מהם החוצה את הטוב והנצרך והבריא שבתוכם? איך לא לאבד הכל בדרך להיטהרות והקדושה?
אני שמחה שעד שהתחתנתי או יותר נכון עד שפגשתי את האיש שהתחתנתי איתו, ההתנסות ה"מינית" הכי מרגשת שהייתה לי הייתה נגיעה ביד- החזקת ידיים. דבר שבזמנו הטריף אותי והוציא אותי מאיזון.
אני שמחה שיצאתי למסע גילוי המיניות שלי יחד עם האדם הכי קרוב אליי, שאנו מחויבים אחד כלפי השנייה, בקשר אוהב, מסור והדוק. ברשת הבטוחה הזאת יצאתי (ובעצם יצאנו) לגלות ולהוציא לידי ביטוי את המיניות החבויה בתוכי. להשתמש בכל הכמוס והנסתר שקברתי מתחת כדי שלא יגלו עליי שיש תחושות מיניות מאחורי הדמות ה"דוסית" "איכותית" "ילדה טובה".
לוקח זמן להיפתח. להכיר באמת. כמובן שההתקדמות וההתעמקות בקשר ה"רוחני" "חברי" "התקשרותי" השפיע והושפע מהקשר המיני.
כל עוד לא חוויתי לא ידעתי. כל עוד לא ידעתי לא רציתי. כל עוד לא רציתי לא התקדמתי. כל עוד לא התקדמתי לא סופקתי.
אני מנסה לנתח למה לקח לי כל כך הרבה זמן? למה התנגדתי? למה לא רציתי להיות שם לגמרי? ממה פחדתי? מה לא ידעתי? מה לא היה לי? מה רציתי יותר? אז לא ידעתי לענות על השאלות הללו.
כאב לי. וואו זה ממש כאב. למה שאני ארצה את זה. למה שאיזושהי אישה או אדם בכלל ירצה לקיים מעשה שמכאיב לו ועוד במקום רגיש ואינטימי כל כך? רק שיעבור… עוד מעט זה נגמר… lets get it over with" . באמת כל אשה שפויה לא הייתה רוצה. רוצה מאד את הקרבה, את החיזור, את האהבה, את הנגיעה, את התשוקה, רוצה להרגיש מושכת, יפה, מעוררת. עד לרגע שבו אני לא לרוצה להיות שם יותר. אבל רוצה! רוצה בשבילו. רוצה עבורו. רוצה עבורנו. רוצה כי צריך. כדי שיהיה מסופק ושמח. רוצה להצליח. אבל לא רוצה לכאוב. להרגיש רע. ייסורי מצפון.
הלכתי לרופאת נשים שלי. 3 חודשים אחרי החתונה. מהוססת, מבויישת, בתקווה לקבל ייעוץ, עזרה, אוזן קשבת, אולי לשמוע שזה נורמלי ויעבור בקרוב. סיפרתי לה שכואב לי. אולי תוכל לעזור. מה לעשות? כמה שאלות, בדיקה פנימית (גם כן כואבת) והנה התוצאה: "יש לך תסמונת הנקראת 'וולוודיניה'. כאב כרוני בפות. זה לא יעבור לך, כנראה רק ילך ויחמיר." מה? "יש אולי מספר טיפולים שיכולים קצת לעזור אך התסמונת עצמה לא תעבור". ללא ידע או מקורות תמיכה נוספים מסביב קיבלתי את רוע הגזירה. זהו. זה מה שיש לי. זה מדעי, רפואי, מאובחן, מסומן. לא סתם התלוננתי. "זה רק ילך ויחמיר" "זה לא יעבור". אלו המילים היחידות שהלכו איתי והדהדו בראשי כל היום. זהו. זה המצב. זוהיתי. יש לי תווית, שם לתופעה. יעבור- לא. ישתפר- לא. או לפחות כך אוזניי שמעו אז. זהו. כאן קיבלתי והבנתי שאני לא נועדתי ליהנות מיחסי מין. Ever. המחשבות רצות במוחי מהר, מנסה להרגיע ולסדר את המציאות שתשוב לרגיעה. בסדר. יחסי מין בשביל האיש. שיעבור כמה שיותר מהר, כמה שהוא צריך וזהו. יהיה בסדר. אני פשוט אחת מאלה שלא נהנות. לגיטימי.? עכשיו צריך לבשר לו את הבשורה. איך אני אומרת לו דבר כזה? זה ישבור אותו… הוא ישנא אותי. ירצה להתגרש. יצטער על הכל. איך דפקתי את זה. למה הגוף שלי בגד בי?!
אמרתי לו. הייתה שתיקה. גם בכיתי. הוא קיבל "בשורה רעה". גזר דין שהאפיל על כל הקשר שלנו אז. "אני אוהב אותך לא משנה מה". הוא קיבל אותי אוהב ותומך אך כואב ושבור מבפנים. וכך הלכתי תקופה. עם הידיעה שיש משהו רישמי לא בסדר. זה גם קצת מרגיע, פוטר אותך מרגשות אשמה… זו אני זו המציאות וזהו. Little did I know how much that doctor was wrong.
ככה חיינו. בידיעה הזאת, עם האבחנה הזאת. כמה שפחות. כמה שיותר מהר. להשתדל להרפות. לעצום עניים לקחת נשימה עמוקה, הנה זה כבר נגמר והכאב עובר.
בחורה תמימה בת 21 מה היא יודעת יותר טוב מרופאת נשים וותיקה ומנוסה?!
חבל שלאותה רופאת נשים לא היה את הפנאי להסתכל לי בעניים, לראות את כולי, לחשוב על הפסיכולוגיה והתחושות מעבר ל"עובדות". חבל שהיא לא ראתה שעומדת מולה אשה צעירה מאד, נשואה טרייה דתייה, שזה אומר טרייה בכל הנוגע ליחסי מין. חבל שהיא לא ראתה את הפחד והחששות. את המתח וחוסר הידע. חבל שכל מה שהיא ידעה לדקלם זה מידע יבש ותכליתי. אם הייתה מסתכלת קצת יותר לעומק, היא הייתה יכולה להציל הרבה עוגמת נפש. אחרי הכל הייתי צעירה ולא מנוסה, עמוסה בציפיות וב"רצון להצליח". בחורה שיצאה מחינוך דתי, מעיסוק ב"אידיאולוגיות" שם לא מצאה פנאי להתעסק בגוף, במיניות לפתח אהבה כלפי עצמה וביטחון במיניות ואפילו ב"סקסיות" שלה.
וולוודיניה, לפי הגדרת החברה הבין-לאומית לחקר מחלות הפות והנרתיק: "אי-נוחות מתמדת או כאב כרוני בפות המאופיינים במיוחד בתלונות על תחושות בעירה, דקירה, גירוי מכאיב או עור משופשף באברי המין הנקביים." היום ברור לי כי כלל לא "חליתי" בתסמונת הזו. היה לי מה שאני קוראת לו: "כיווץ וכאב בנרתיק הנגרם מלחץ וקושי נפשי ביחסים".
הייתי צריכה זמן. להכיר את עצמי. לחקור יחד ולחוד את המיניות הפרטית והמשותפת. לגלות ולהיפתח לאט לאט קליפות קליפות. ללמוד על מיניות ויחסי מין בפרט, זה תהליך. מסע של גילוי אישי וזוגי. גילוי ופיתוח של יחסים. חלק בלתי נפרד מכל היבט אחר של יחסים זוגיים שנרקמים. הם ביטוי לפעמים של מה שקורה גם בשיח ובתהליך ה"א-מיני".
זאת ההסתכלות שהייתי צריכה מאותה רופאה. זאת ההסתכלות שהייתי צריכה מעצמי. לראות את המכלול, להבין את הקושי, לקבל שזה לא מצליח מהר כמו בסרטים. להכיל את התהליכיות, שלא נגמרת אף פעם. כיף לגלות שאנחנו רק משתפרים עם הזמן, ומגלים אחד את השנייה כל פעם מחדש.

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!