מי יודע אם לעת הזאת הגענו עד הלום.
אחד מאתגרי ההתבגרות המייסרים ביותר של נערים דתיים הוא שאלת האוננות – הלכה מול מציאות גופנית.
בפרק מיוחד זה ביקשנו מהרב ירמי סטביסקי, מחנך ומנהל תיכון הימלפארב לשעבר
ומהרב אילעאי עופרן, רב קבוצת יבנה וראש מכינת 'רוח השדה' לפתוח את הסוגיה בעדינות וברגישות.

___________________

עריכה והגשה: ד"ר מיכל פרינס
סאונד והפקה: צופיה וינדיש

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה: יש ללחוץ: כאן
למאמרו של הרב חננאל רוס באתר יהל: ביאה דרך אברים בבני זוג
לרכישת ספרה החדש של ד"ר מיכל פרינס 'פשוט לרצות': כאן

הפוסט פרק 39 – אוננות ושז"ל, במתח שבין הלכה לגוף הופיע ראשון במרכז יהל

אחרי פרקים רבים בפודקאסט שבהם התייחסנו למבוגרים ולבני נוער
פינינו את השולחן לשאלת המיניות הבריאה בגיל הרך והתפקיד שלנו, ה
מבוגרים בחייהם של הילדים, בהתפתחות המינית הבריאה והשמירה על מוגנות שלהם.

נשאל מה ההבדלים שבין חינוך למוגנות לחינוך למיניות בריאה
מה ההבדלים שבין מיניות ילדית למיניות בוגרת
מה האתגרים בכל גיל ועד כמה חשוב שאנחנו כהורים נגבש סדר פנימי לקראת חינוך הילדים לחיי גוף.

___________________
סאונד והפקה: צופיה וינדיש
עריכה והגשה: ד"ר מיכל פרינס

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה: יש ללחוץ: כאן
לרכישת ספרה החדש של ד"ר מיכל פרינס 'פשוט לרצות': כאן
הצעות לשירים ודקלומים מבית 'לתת פה':
https://youtu.be/qizZ_DNhaFc
https://youtu.be/4ih-wbAH8I

הפוסט פרק 37 – מיניות בריאה בגיל הרך הופיע ראשון במרכז יהל

בפרק ננסה לברר, במבט מבפנים ובמבט מבחוץ,
מה דומה, מה שונה, איך אנחנו מסתכלות על מה שקורה ב'צד השני', מה מיוחד במבט הזה
ומה אנחנו יכולות ללמוד כשאנחנו מתבוננות על מה שקורה כאן דרך העיניים שמגיעות מ'שם'.

___________________
עריכה והגשה: ד"ר מיכל פרינס
סאונד והפקה: צופיה וינדיש

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה: יש ללחוץ: כאן
לרכישת ספרה החדש של ד"ר מיכל פרינס 'פשוט לרצות': כאן
לאתר 'קרובים – בית הספר לזוגיות' של סמדר וניסים: כאן 

הפוסט פרק 36 – ברווח שבין בין מיניות חילונית למיניות דתית הופיע ראשון במרכז יהל

בין 20-40% מהנשים סובלות מכאבים או חוסר נוחות בשעת קיום יחסים.
המענים, תרופות, פרוצדורות וטיפולים רבים ומגוונים
אך הפרק הזה מבקש להתייחס למה שעומד מאחורי הכאב.
לתפיסות שמשמרות את המצב, ההתייחסות התרבותית לכאב ביחסי מין והסיפור שהכאב מספר לנו.

איך יכול להיות שאנחנו סלחניים לכאב במעמד הזה?
מה קורה כשאשה ממשיכה לקיים יחסים גם כשכואב?
מה קורה לגבר בתוך הסיטואציה הזו?
והאם אנחנו יכולים ויכולות לספר סיפור חדש?

זה פרק שהוקלט, נגנז, נערך והוקלט שוב מתוך ידיעה שהוא יכול לשנות חיים.
זה פרק חשוב שנוגע בכאב אבל יותר מזה נוגע במהות של יחסי המין,
במטרה שלהם ובעובדה ששכחנו מזמן שתכל'ס באנו ליהנות…

___________________
סאונד והפקה: צופיה וינדיש
עריכה והגשה: ד"ר מיכל פרינס

לחוברת 'להתחבר לעצמי' ממנה נלקחו קטעי ההקראה בפרק: לחצו כאן
לאתר ארגון 'שלמה' אותו הזכרנו בפרק: כאן
לעבודת תזה של שרון אורשלימי בנושא: כאן
לאתר הבית של עינת לב: כאן
לפרק 25 'מחזוריות הגוף הנשי' עם עינת לב: כאן 
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה: כאן
לרכישת ספרה החדש של ד"ר מיכל פרינס 'פשוט לרצות': כאן

הפוסט פרק 35 – כאבים ביחסי מין הופיע ראשון במרכז יהל

"על חטא שחטאנו לפניך…"
לאורך הפרקים של הפודקאסטים עלה שוב ושוב הקונפליקט שבין ההלכה לגוף.
קונפליקט שמעלה שאלות רבות, ייסורי מצפון ושאלה על חזרה בתשובה.
איך אפשר לחזור בתשובה על חטאים של גוף ומיניות?
בפרק זה ננסה להבין את דרך ההתבוננות המסורתית על שאלה זו,
נשאל מה השתנה ואיך ניתן לענות על השאלה הזו כיום, בהתחשב במציאות שהשתנתה.

___________________
עריכה והגשה: ד"ר מיכל פרינס
סאונד והפקה: צופיה וינדיש

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה: לחצו כאן
לרכישת ספרה החדש של ד"ר מיכל פרינס 'פשוט לרצות':  יש ללחוץ כאן

הפוסט פרק 34 – חזרה בתשובה על חטאי הגוף והמיניות הופיע ראשון במרכז יהל

כשאנחנו מדברים עם נערים על פורנוגרפיה חשוב להציב שלוש מטרות:
-להניח לציפייה שבעקבות השיחה הם יפסיקו לצפות בפורנוגרפיה
-לחשוב יחד איתם למה הם צופים ומה המחירים שהם משלמים וישלמו בעתיד על כך
-לספר להם כל מה שאפשר על כך שמדובר במדע בדיוני

בפרק זה זיו יגל מציג בפנינו כיצד הוא ניגש לנושא הרגיש והנפיץ הזה,
מה הוא פוגש בכיתה וכיצד הנערים מגיבים לשיח.

זהו אחד הפרקים החשובים ביותר בפודקאסט, אל תפספסו!!

___________________
עריכה והגשה: ד"ר מיכל פרינס
סאונד והפקה: צופיה וינדיש

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה: לחצו כאן
לרכישת ספרה החדש של ד"ר מיכל פרינס 'פשוט לרצות':  יש ללחוץ כאן

הפוסט פרק 33 – שיח על פורנוגרפיה עם נערים הופיע ראשון במרכז יהל

זה פרק שחיכה על שולחן העבודה תקופה ארוכה.
הרגישות והנפיצות שלו ביקשו זהירות יתרה ורגישות בבואנו לעסוק בו.
הפרק עוסק בניסיון למפות את המסרים השונים אודות פורוגרפיה
והמשמעויות שלהם בשדה החינוכי והטיפולי בחברה הדתית.
זו שיחה ראשונה, בעז"ה הנושא יורחב בהמשך.

___________________
עריכה והגשה: ד"ר מיכל פרינס
סאונד והפקה: צופיה וינדיש

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה: לחצו כאן
לרכישת ספרה החדש של ד"ר מיכל פרינס 'פשוט לרצות':  יש ללחוץ כאן

הפוסט פרק 32 – התמודדות עם פורנוגרפיה בחברה הדתית הופיע ראשון במרכז יהל

שאלנו:
האם באמת אצל החילונים "יודעים יותר"?
מה מעסיק בני נוער בימים אלו?
מהם האתגרים של אנשי ונשות החינוך המיני במגזר החילוני?
ואיפה נפגש החינוך המיני הדתי בחינוך המיני החילוני – היכן אנחנו דומים והיכן אנחנו שונים?

___________________
עריכה והגשה: ד"ר מיכל פרינס
סאונד והפקה: צופיה וינדיש

קישור לאתר של מידע אמין על מין : https://www.minamin.org/
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה: לחצו כאן
לרכישת ספרה החדש של ד"ר מיכל פרינס 'פשוט לרצות':  יש ללחוץ כאן

הפוסט פרק 31 – בין חינוך מיני חילוני לחינוך מיני דתי הופיע ראשון במרכז יהל

ליד הברזלים החשוכים עומדת קבוצה של בני נוער.
עשן סיגריות, קללות נזרקות באויר, המון המון עגילים, תספורות קיצוניות, בגדים חושפניים.

יש כאלו שיעקפו את הברזלים בתחושת אי נוחות. יש שיביטו על בן השכנים שיושב שם בכעס מעורבב ברחמים.
ויש שליבם ימשוך אותם דווקא למקומות האלו- לדבר עם החבר'ה, להקשיב, לנסות להבין, לתווך.לאהוב.

אני פוגשת אנשי חינוך רבים שבוחרים באהבה רבה ובתחושת שליחות את סביבת העבודה המכונה "סיכונית"
ועושים שם עבודה יומיומית עצומה של קידום , העצמה , אמון והתוויית דרך ואופק.

אותם שליחי ציבור באמונה פוגשים תדיר במרחב הפורמאלי והבלתי פורמאלי התנהגויות סיכון שונות:
אלכוהול, סמים, הימורים בדרכים שונות, נהיגה בלי רשיון ועוד ועוד. על כולם יש לנו דעה ברורה ודרך אליה אנו מכוונים.
אבל גם התנהגויות רבות הנוגעות לגוף אנחנו פוגשים בשטח- פתיינות, החפצה פוגענית,
יחסים לא מובחנים, ניתוק בין מין לרגש, החצנה לא מבוקרת של מיניות,
חשיפה גלויה למיניות וירטואלית, שימוש בגוף כמשאב לדירוג חברתי והרשימה עוד ארוכה וכואבת.

ודווקא שם- דווקא במרחב הרגיש והנזקק הזה חסרות לנו המילים, חסרות התובנות, חסרים הכלים.

*************************************************************************************

לפני שנים רבות, במהלך סיור לימודי עם בנות כיתה ו' אותן חינכתי חצינו את רחוב יפו בירושלים.

פתאום נשמעו צעקות מכמה מהתלמידות-
" המורה- יש כאן מישהי על הריצפה, היא התעלפה או משהו…"
מורה שהיתה איתי המשיכה עם הבנות ואני התבוננתי בנערה. נראתה לי כמו בובת חרסינה "מישהו קרא לאמבולנס"?
שאלתי בקול, המוכר בחנות הסמוכה ענה לי- "עזבי , היא סתם שתתה יותר מדי"
ואישה שעברה זרקה לי: "אל תכנסי לזה בכלל, זה היא הביאה על עצמה…"

ככה. לבד, גוף חסר תנועה ומופקר לכל .
טלפון, אמבולנס, מים על הפנים.
התעוררה- "מתוקה, הזמנתי לך אמבולנס, רק תגידי, למי אפשר להתקשר? בואי תני מספר."
"אין למי. עזבי. אין"
וככה היא פונתה, תוך שאני דוחפת לה את מספר הטלפון שלי ומבקשת שתתקשר.

לא התקשרה.

משהו זז אצלי אז-
החשיבה על המרחב הגופני גם אצל אלו ששתו, עישנו, התנסו, רצו ולא רצו, חיפשו תחושת שייכות,
חיפשו מרחבי שליטה, התנהגו את מה שהדגימו להם בבית, או בסביבה ,
דיברו בעזרת הגוף את מה שכואב להם בנפש, לא הכירו אחרת.

המרחב הגופני הזה זקוק להכוונה.

************************************************************************************************

ההבדל הגדול בין התנהגויות הסיכון המוכרות לנו לבין ההתנהגות המינית במרחב הסיכוני הוא התפיסה הבינארית בין הטוב לרע.
לרשימת הרע נכניס את החומרים הפסיכואקטיביים, את ההתמכרויות השונות, ואת המסכן והמסבך.

להיכן נכניס את הנורמות המיניות? הרי מיניות היא בסיס הברכה האנושית, מקור הקיום.
ובאיזה עיניים נביט כשנחליט על מוסריותה של נורמה בה אנו נתקלים-
עיני מבוגר? עיני אדם דתי? עיני אדם שמכיר מודלים אחרים של קשרים מיניים?
והאם נציע אלטרנטיבות ופתרונות שסותרות את השקפת עולמנו?

ואיפה אנחנו ביחס לכל מה שאנו נחשפים בעבודת השטח שלנו?
עד כמה אנחנו מוצפים מזה, מוטרדים ונבוכים ?

שאלות גדולות שמצריכות עבודת חשיבה מרובה.

לפני כל השאלות וחיפוש התשובות (ויש הרבה!)
אני מאמינה שהבסיס לעבודה בתחום הזה היא הרחבת נקודת המבט שלנו
על התנהגותם המינית של בני הנוער אותם אנו פוגשים.

נחזור רגע לברזלים החשוכים עם בני הנוער:
הבחור שעומד שם מעיר הערות כל כך מקוממות לנערה שלידו- הערות סקסיסטיות, פוגעניות.
שורק בבוטות לנערה אחרת שעוברת ברחוב.
חמש דקות קודם הוא שלח בקבוצה של החבר'ה סרטון של אקט בו הוא נטל חלק.
כולם הצטופפו סביב זה וצחקו.

מה עשוי לעמוד מאחורי זה?

פגיעות וחוסר בטחון המובילים אותו לצורך גדול בשליטה?
חשיפה מגיל צעיר לתכנים מיניים לא מבוקרים ששרפה לו את הנשמה?
חשיפה למודלינג זוגי פוגעני שהתווה לו נקודת המבט על קשרים זוגיים?

כמה עבודה יש לנו…

והנערה שמשתפת עם זה פעולה-

עוד פעם צוחקת כשמתייחסים רק לגופה,
שוב ושוב מזמנת לעצמה סיטואציות בהן היא מנוצלת,
מעלה תמונות פרובוקטיביות לרשתות החברתיות ומרגישה שזה מעצים אותה כשמהתגובות ניתן לראות את ההיפך הגמור.

ומה אולי עומד מאחורי זה?

פגיעות רבה ? רה-ויקטימזציה הגורם לה להיות שוב ושוב במקום של הנפגעת?
צורך גדול בתחושת שייכות? תפיסת הגוף כהון מיני בשוק החברתי? ויש עוד ועוד סיבות.

וכמה עבודה יש לנו גם כאן.

כמה טוב כשאנחנו לא נבהלים, כשאנחנו מצליחים להביט מעבר ולאופק.
כמה טוב להעמיק את הידע שלנו, את התובנות, הגבולות העצמיים. כמה חשוב להתבונן במבוכה.
כמה חסד טמון בהענקת ובהרחבת נקודות מבט שונות על נושא המיניות,
ההיכרות עם הגוף, הכבוד לגוף. החיבור הנכון עם בני זוג, הקשב לגוף בנושא המיניות ובכלל .

כמה מופלא למצב את עצמנו כמגדלור יציב ומאיר אליו ניתן לשחות בכל סערה ובכל משבר.
גם אם זו סערה לא מדוברת, וגם אם זה משבר שכביכול אינו שייך לעולמם של המבוגרים.

אנחנו כאן גם בשביל זה.

בואו ללמוד איתנו>>>

הפוסט ליד הברזלים הופיע ראשון במרכז יהל

אז התחתנתי לפני עשור. הייתי בת 20 , בלי רקע של התנסות מינית משמעותית ובלי קיום יחסי אישות לפני החתונה.
לא יכולתי להתכונן או לדמיין, כי זה תחום שהוא עולם ומלואו, ועד שכף רגלך לא דורכת בעולם הזה,
לא ניתן לדעת עד כמה הוא עוצמתי, מיוחד, אחר, מקרב, מרחיק, כואב…

כשהתקרבה החתונה, שמתי לב שנושא המיניות מעורר בי חרדה. למדנו ביחד את הספר 'איש ואישה' בתקופת האירוסין, וזה עורר שיח
בריא וחשוב שבו גם יכולתי לשתף בתחושת הלחץ שחוויתי.
אבל, גם זה לא הועיל כשהתחילו הניסיונות. את הפעם הראשונה דחינו בכמה ימים, בעקבות החרדה,
ומאז הפעם הראשונה, מדי חודש בחודשו נכנסנו למעגל של התרחקות, ניסיון להתקרב ושוב התרחקות…
במובן הפיזי, כל ניסיון לחדירה יצר אצלי תחושת צריבה בלתי נסבלת. ככל שהניסיון היה ארוך יותר,
כך ארכו מספר הימים שנדרשו עד שהצריבה תעבור. ברוך ה' כל הניסיונות היו בהסכמתי, בקצב שלי, עם המון המון כבוד וסבלנות מאישי…

במהלך החודשים הראשונים פשוט לא הבנתי מה קורה. מה נדפק. מה לא עובד כמו שאמור לעבוד. ואז התחילה לחלחל מחשבה שאולי יש לי בעיה. פגם. טעות בייצור. לקחה לי שנה שלמה לאזור אומץ וללכת לרופאת נשים לבדיקה,
וכך זה נראה: אני נכנסת בחרדה ובלחץ, מתארת בדמעות לרופאה שיש לי כאבים בזמן קיום היחסים.
ובתגובה: תעלי, נעשה בדיקה. עוד לא הספקתי לנשום ולעכל את הישיבה על 'כסא הפישוקים' לראשונה בחיי,
וכבר מצאתי את עצמי צורחת מכאב, עם מתמר של אולטראסאונד בנרתיק, מתחננת בבכי שתוציא אותו, ומקבלת תגובה 'תכף מסיימים, תרפי'.
לקינוח, בעודי אוספת את שברי עצמי שהתפזרו לכל – עבר, הרופאה ציינה 'תלכי לעובדת סוציאלית זה הכל בראש'. –

נהייתי שברי אדם עם הפניה ללשכת רווחה (כי לא ידעתי שיש עוד עובדות סוציאליות בעולם). חוויה קשה. אין לי מילים לתאר.
רק יכולה לציין ששכבתי יומיים על הספה בבית, בוכה ולא מסוגלת להרים את עצמי. מושפלת, כואבת, פגועה, חבולה, עצובה
וחסרת אמון בכך שאי פעם אמצא דרך לצאת מהבור הזה.

וכך עברו עוד חודשים, במהלכם כל טבילה מסמנת את החרדה שלפני, שביב של תקווה שאולי הפעם… והאכזבה המרה.
אני לא זוכרת הרבה מאותה תקופה, כנראה מעדיפה להדחיק, אבל ככל הנראה משהו בי התחיל להכבות ולמרות הניסיון להסתיר את 'הפגם' מכל העולם ולא לשתף בו אף אדם, הייתה חברה אחת שאמרה לי "אני לא יודעת מה עובר עלייך, אבל – זה לא נראה טוב. קחי את הטלפון הזה ותתייעצי איתה, היא מקסימה". הנחתי את הפתק בצד, והייתי עסוקה בעיקר בכך 'שרואים עליי', הרי איך אותה חברה שמה לב שמשהו עובר עליי…

לקח זמן, ואחרי תקופה החלטתי שכנראה שאין מה להפסיד. שיחת טלפון הייתה גדולה עליי אז שלחתי מכתב, וכשהוא הגיע, היא התקשרה… בקושי הצלחתי לדבר. איך בכלל מדברים על דבר כזה עם אדם זר? עם אדם בכלל? והיא, נתנה לי כתובת של מטפלת אלטרנטיבית שמבינה בתחום, וזו הייתה תחילת תחילתו של מסלול ארוך ומפותל של טיפולים שונים. התחלתי בדיקור, עברתי לפיזיותרפיה של רצפת האגן וברחתי, ניסיתי טיפול פסיכולוגי והמטפלת הינהנה יותר מדי… עברתי שוב ושוב בין מטפלים אלטרנטיביים לבין הגישות הקונבנציונאליות, חיפשתי כל טיפול חדשני שיפתור את הבעיה.
דרך ארוכה, מפותלת, מלאת דמעות, מלאת כאב… במהלך השנים הייתה תקופה של יותר משנה שלא קיימנו יחסי אישות בכלל. לא יכולנו יותר. היינו מותשים, כל אחד היה מותש ממקומו. עברנו את שלב האמפתיה, שלב הכעס, שלב הרחמים…
נהיינו פשוט מותשים.

היו זמנים שבהם הייתה תחושת התקדמות, ואז שוב נסיגה. ושוב מגייסים כוחות, ושוב מתייאשים. מסלול כזה שזר לא יבין…
ובשנים האלה הרגשתי כשלון מוחלט. הייתי אהובה חברתית, סיימתי תואר בהצטיינות, התקבלתי לעבודה נחשקת, ונשארתי אפס מאופס.
כי מה שווה כל זה אם פעולה בסיסית שכל אדם יודע לעשות, אני לא מצליחה?! הרי ברור שכולן זורמות,
לכולן זה הולך בקלות, וכולן נהנות כמו שראיתי באין ספור תוכניות וסרטים. בעיה כמו שלי, אין לאף אחת.

לא ארחיב, על הלידות הקיסריות שהגיעו במהלך אותן שנים, ועל דכאון אחרי לידה… רק אזכיר אותם כנקודת שבר נוספת של הפנטזיה.
פנטזיה שלידה ואגינלית תרחיב שם למטה את כל העניינים ותגאל אותי מיסוריי. פנטזיה שיש דרך לפתור את הסבל הזה פשוט שיצא משם תינוק, יקרע את האזור אם יש צורך, ואחרי שאתאושש אהיה חדשה ומושלמת. אבל חלומות – – לחוד, ומציאות לחוד.
לא חדשה, לא מושלמת, ולא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה. כשלון. לא מסוגלת לקיים יחסים ולא מסוגלת ללדת. אז מה אני שווה בכלל?

קשה להעביר את רכבת ההרים העמוסה הזו במילים. היו תקופות קשות. מאוד מאוד קשות.
באיזשהו שלב, תודה לאל, החלטתי שאני מפסיקה להתעסק בוגינסמוס (שמדי פעם הוחלף ע"י רופאי נשים לוסטיבוליטיס, ושוב חזר להיות וגינסמוס… כנראה שזה פשוט גם וגם). הייתי מותשת מלנסות לטפל בזה, בבעיה. רציתי מרחב לעצמי.

תמיכה. חיזוק. חום. אהבה. הייתי זקוקה לכך באופן נואש. למרות שכל השנים אישי עשה מאמצים כבירים להעניק לי את כל אלו, נותרתי מרוקנת, כי מולו היה לי הכי קשה. בתחושות שלי, אותו אכזבתי פעם אחר פעם, ולא יכולתי לשאת את זה.

אז חיפשתי חיזוק דרך טיפולים אלטרנטיביים שונים, חלקם רוחניים יותר וחלקם פיזיים יותר. שיתפתי חברה טובה, לא בפרטי פרטים אבל בקווים כלליים. התחלתי להתקרב לסדנאות על נשיות, לשיטת המודעות לפוריות טבעית. התחלתי להתקרב לעצמי.
זה לא היה בתקופה קצרה או בפרק זמן תחום, זה קרה לאט, מאוד לאט, והיום ברור לי שהניצנים להתקרבות לעצמי התחילו ביום שבו התחילו הקשיים. אבל התקופה הזו, שבה השקעתי בעצמי, עזרה לי להתחזק ולהבין שאני לא רק וגינסמוס.
דווקא השלב שבו לא ניסיתי לטפל בזה יותר, קיבלתי את רוע הגזירה שכך זה ישאר לנצח אז אפשר לשחרר את המאבק,
דווקא אז משהו בי נרגע. ועם הזמן גם משהו בגוף שלי נרגע. הגוף, המכווץ, למוד הניסיונות, האכזבות והצריבות, הגוף שאיבד אמון בעצמו ובבן זוגי… הגוף הזה גם התחיל להירגע. ועם הרגיעה התחיל גם שיפור איטי בקיום היחסים. ומאגרי האנרגיה, החשק, התשוקה, שהיו מרוקנים ויבשים, החלו להתמלא לאט לאט כל פעם בעוד רבע מ"ל… משהו נפתח.

היום, המצב אחר. קודם כל מול עצמי. אני מקבלת את עצמי, את כוחותיי וחולשותיי. אני לא רק, אני גם וגם. היום, הוא תוצר של עשר שנים.
היום, אנחנו מקיימים יחסים, ויש לא מעט פעמים שיש צריבות, אבל יש גם הרבה פעמים שלא. יש גם הרבה פעמים של טוב, של חיבור, של התקרבות, של הנאה. מושגים שלא העליתי בדעתי שיתחברו אצלי יום אחד למילה 'חדירה'. וכשיש צריבות, הן מתקבלות. כי ככה אני, זה המבנה. ואם צורב, צריך להתייחס, לנשום, לשנות זווית או להפסיק. לא לחרוט עוד טראומות בנפש ובגוף. אבל הצריבות הן לא הכל. הן גם.

למה כתבתי את כל זה…?
עבור אישה אחת. אישה אחת שיושבת עכשיו מול המילים האלו, ממררת בבכי, בתחושה שלעולם לא יבינו אותה ולעולם לא תמצא מזור לכאביה.
לאותה אישה אני רוצה לשלוח חיבוק דרך המילים שלי, ולהגיד לה אנחנו מיוחדות. ככה נבראנו. – אחרות. רגישות בנקודה הזו.
אבל אנחנו לא פחות. והדבר הכי חשוב זה שהקושי הזה יקרב אותנו לעצמנו. שמשבר יוביל לבירור, לחיפוש, למסע שבסוף בסוף יקדם אותנו בכל הרמות, וגם בתחום המיני.

ואם את לבד, עוד לא שיתפת אף אחת, בבקשה תפני לעזרה. זה לא חייב להיות טיפול ממוקד בבעיה או בתחום המיני, רק – אל תישארי לבד.
את חייבת תמיכה, חיבוק חם והמון אהבה ללא תנאי, ויש מי שייתן אותם.

טור נוסף של אותה הכותבת, מפרספקטיבה של מס' שנים אחכ: https://bit.ly/2uw4uI2
לפרטים על הכשרת מדריכות לחיי אישות במרכז יהל: לחצי כאן

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!

הפוסט מבחוץ הכל נראה רגיל… הופיע ראשון במרכז יהל