מי אני?
אישה, נשואה, אמא, עובדת במקצוע טיפולי, מ'המחוברות לעצמן', הבריאות, הרציניות, היודעות מה נכון להן, המייעצות לכולן… וגם, אישה עם וגינסמוס.
נראה לי שזאת בעצם תמצית העשור האחרון של חיי, מאז שהתחתנתי. רק שלאורך השנים הפרופורציה של כל אחד מהתיאורים האלה השתנתה.
פעם הייתי בעיקר הרצינית, והיו תקופות שהייתי בעיקר הבריאה…
והיו כמה שנים טובות (או לא כל כך טובות) שבהן הייתי רק אבל רק האישה עם הוגינסמוס. זו הייתה הגדרתי העצמית היחידה.
הכל נמדד ביחס לזה. אלו היו שנים קשות מאוד עבורי.
השיתוף הזה נועד בשביל להתגלגל ולהגיע לעוד נשים שחוות את עצמן כרגע רק דרך זוית אחת הכאב בזמן קיום יחסי – אישות.
אז התחתנתי לפני עשור. הייתי בת 20 , בלי רקע של התנסות מינית משמעותית ובלי קיום יחסי אישות לפני החתונה.
לא יכולתי להתכונן או לדמיין, כי זה תחום שהוא עולם ומלואו, ועד שכף רגלך לא דורכת בעולם הזה,
לא ניתן לדעת עד כמה הוא עוצמתי, מיוחד, אחר, מקרב, מרחיק, כואב…
כשהתקרבה החתונה, שמתי לב שנושא המיניות מעורר בי חרדה. למדנו ביחד את הספר 'איש ואישה' בתקופת האירוסין, וזה עורר שיח
בריא וחשוב שבו גם יכולתי לשתף בתחושת הלחץ שחוויתי.
אבל, גם זה לא הועיל כשהתחילו הניסיונות. את הפעם הראשונה דחינו בכמה ימים, בעקבות החרדה,
ומאז הפעם הראשונה, מדי חודש בחודשו נכנסנו למעגל של התרחקות, ניסיון להתקרב ושוב התרחקות…
במובן הפיזי, כל ניסיון לחדירה יצר אצלי תחושת צריבה בלתי נסבלת. ככל שהניסיון היה ארוך יותר,
כך ארכו מספר הימים שנדרשו עד שהצריבה תעבור. ברוך ה' כל הניסיונות היו בהסכמתי, בקצב שלי, עם המון המון כבוד וסבלנות מאישי…
במהלך החודשים הראשונים פשוט לא הבנתי מה קורה. מה נדפק. מה לא עובד כמו שאמור לעבוד. ואז התחילה לחלחל מחשבה שאולי יש לי בעיה. פגם. טעות בייצור. לקחה לי שנה שלמה לאזור אומץ וללכת לרופאת נשים לבדיקה,
וכך זה נראה: אני נכנסת בחרדה ובלחץ, מתארת בדמעות לרופאה שיש לי כאבים בזמן קיום היחסים.
ובתגובה: תעלי, נעשה בדיקה. עוד לא הספקתי לנשום ולעכל את הישיבה על 'כסא הפישוקים' לראשונה בחיי,
וכבר מצאתי את עצמי צורחת מכאב, עם מתמר של אולטראסאונד בנרתיק, מתחננת בבכי שתוציא אותו, ומקבלת תגובה 'תכף מסיימים, תרפי'.
לקינוח, בעודי אוספת את שברי עצמי שהתפזרו לכל – עבר, הרופאה ציינה 'תלכי לעובדת סוציאלית זה הכל בראש'. –
נהייתי שברי אדם עם הפניה ללשכת רווחה (כי לא ידעתי שיש עוד עובדות סוציאליות בעולם). חוויה קשה. אין לי מילים לתאר.
רק יכולה לציין ששכבתי יומיים על הספה בבית, בוכה ולא מסוגלת להרים את עצמי. מושפלת, כואבת, פגועה, חבולה, עצובה
וחסרת אמון בכך שאי פעם אמצא דרך לצאת מהבור הזה.
וכך עברו עוד חודשים, במהלכם כל טבילה מסמנת את החרדה שלפני, שביב של תקווה שאולי הפעם… והאכזבה המרה.
אני לא זוכרת הרבה מאותה תקופה, כנראה מעדיפה להדחיק, אבל ככל הנראה משהו בי התחיל להכבות ולמרות הניסיון להסתיר את 'הפגם' מכל העולם ולא לשתף בו אף אדם, הייתה חברה אחת שאמרה לי "אני לא יודעת מה עובר עלייך, אבל – זה לא נראה טוב. קחי את הטלפון הזה ותתייעצי איתה, היא מקסימה". הנחתי את הפתק בצד, והייתי עסוקה בעיקר בכך 'שרואים עליי', הרי איך אותה חברה שמה לב שמשהו עובר עליי…
לקח זמן, ואחרי תקופה החלטתי שכנראה שאין מה להפסיד. שיחת טלפון הייתה גדולה עליי אז שלחתי מכתב, וכשהוא הגיע, היא התקשרה… בקושי הצלחתי לדבר. איך בכלל מדברים על דבר כזה עם אדם זר? עם אדם בכלל? והיא, נתנה לי כתובת של מטפלת אלטרנטיבית שמבינה בתחום, וזו הייתה תחילת תחילתו של מסלול ארוך ומפותל של טיפולים שונים. התחלתי בדיקור, עברתי לפיזיותרפיה של רצפת האגן וברחתי, ניסיתי טיפול פסיכולוגי והמטפלת הינהנה יותר מדי… עברתי שוב ושוב בין מטפלים אלטרנטיביים לבין הגישות הקונבנציונאליות, חיפשתי כל טיפול חדשני שיפתור את הבעיה.
דרך ארוכה, מפותלת, מלאת דמעות, מלאת כאב… במהלך השנים הייתה תקופה של יותר משנה שלא קיימנו יחסי אישות בכלל. לא יכולנו יותר. היינו מותשים, כל אחד היה מותש ממקומו. עברנו את שלב האמפתיה, שלב הכעס, שלב הרחמים…
נהיינו פשוט מותשים.
היו זמנים שבהם הייתה תחושת התקדמות, ואז שוב נסיגה. ושוב מגייסים כוחות, ושוב מתייאשים. מסלול כזה שזר לא יבין…
ובשנים האלה הרגשתי כשלון מוחלט. הייתי אהובה חברתית, סיימתי תואר בהצטיינות, התקבלתי לעבודה נחשקת, ונשארתי אפס מאופס.
כי מה שווה כל זה אם פעולה בסיסית שכל אדם יודע לעשות, אני לא מצליחה?! הרי ברור שכולן זורמות,
לכולן זה הולך בקלות, וכולן נהנות כמו שראיתי באין ספור תוכניות וסרטים. בעיה כמו שלי, אין לאף אחת.
לא ארחיב, על הלידות הקיסריות שהגיעו במהלך אותן שנים, ועל דכאון אחרי לידה… רק אזכיר אותם כנקודת שבר נוספת של הפנטזיה.
פנטזיה שלידה ואגינלית תרחיב שם למטה את כל העניינים ותגאל אותי מיסוריי. פנטזיה שיש דרך לפתור את הסבל הזה פשוט שיצא משם תינוק, יקרע את האזור אם יש צורך, ואחרי שאתאושש אהיה חדשה ומושלמת. אבל חלומות – – לחוד, ומציאות לחוד.
לא חדשה, לא מושלמת, ולא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה. כשלון. לא מסוגלת לקיים יחסים ולא מסוגלת ללדת. אז מה אני שווה בכלל?
קשה להעביר את רכבת ההרים העמוסה הזו במילים. היו תקופות קשות. מאוד מאוד קשות.
באיזשהו שלב, תודה לאל, החלטתי שאני מפסיקה להתעסק בוגינסמוס (שמדי פעם הוחלף ע"י רופאי נשים לוסטיבוליטיס, ושוב חזר להיות וגינסמוס… כנראה שזה פשוט גם וגם). הייתי מותשת מלנסות לטפל בזה, בבעיה. רציתי מרחב לעצמי.
תמיכה. חיזוק. חום. אהבה. הייתי זקוקה לכך באופן נואש. למרות שכל השנים אישי עשה מאמצים כבירים להעניק לי את כל אלו, נותרתי מרוקנת, כי מולו היה לי הכי קשה. בתחושות שלי, אותו אכזבתי פעם אחר פעם, ולא יכולתי לשאת את זה.
אז חיפשתי חיזוק דרך טיפולים אלטרנטיביים שונים, חלקם רוחניים יותר וחלקם פיזיים יותר. שיתפתי חברה טובה, לא בפרטי פרטים אבל בקווים כלליים. התחלתי להתקרב לסדנאות על נשיות, לשיטת המודעות לפוריות טבעית. התחלתי להתקרב לעצמי.
זה לא היה בתקופה קצרה או בפרק זמן תחום, זה קרה לאט, מאוד לאט, והיום ברור לי שהניצנים להתקרבות לעצמי התחילו ביום שבו התחילו הקשיים. אבל התקופה הזו, שבה השקעתי בעצמי, עזרה לי להתחזק ולהבין שאני לא רק וגינסמוס.
דווקא השלב שבו לא ניסיתי לטפל בזה יותר, קיבלתי את רוע הגזירה שכך זה ישאר לנצח אז אפשר לשחרר את המאבק,
דווקא אז משהו בי נרגע. ועם הזמן גם משהו בגוף שלי נרגע. הגוף, המכווץ, למוד הניסיונות, האכזבות והצריבות, הגוף שאיבד אמון בעצמו ובבן זוגי… הגוף הזה גם התחיל להירגע. ועם הרגיעה התחיל גם שיפור איטי בקיום היחסים. ומאגרי האנרגיה, החשק, התשוקה, שהיו מרוקנים ויבשים, החלו להתמלא לאט לאט כל פעם בעוד רבע מ"ל… משהו נפתח.
היום, המצב אחר. קודם כל מול עצמי. אני מקבלת את עצמי, את כוחותיי וחולשותיי. אני לא רק, אני גם וגם. היום, הוא תוצר של עשר שנים.
היום, אנחנו מקיימים יחסים, ויש לא מעט פעמים שיש צריבות, אבל יש גם הרבה פעמים שלא. יש גם הרבה פעמים של טוב, של חיבור, של התקרבות, של הנאה. מושגים שלא העליתי בדעתי שיתחברו אצלי יום אחד למילה 'חדירה'. וכשיש צריבות, הן מתקבלות. כי ככה אני, זה המבנה. ואם צורב, צריך להתייחס, לנשום, לשנות זווית או להפסיק. לא לחרוט עוד טראומות בנפש ובגוף. אבל הצריבות הן לא הכל. הן גם.
למה כתבתי את כל זה…?
עבור אישה אחת. אישה אחת שיושבת עכשיו מול המילים האלו, ממררת בבכי, בתחושה שלעולם לא יבינו אותה ולעולם לא תמצא מזור לכאביה.
לאותה אישה אני רוצה לשלוח חיבוק דרך המילים שלי, ולהגיד לה אנחנו מיוחדות. ככה נבראנו. – אחרות. רגישות בנקודה הזו.
אבל אנחנו לא פחות. והדבר הכי חשוב זה שהקושי הזה יקרב אותנו לעצמנו. שמשבר יוביל לבירור, לחיפוש, למסע שבסוף בסוף יקדם אותנו בכל הרמות, וגם בתחום המיני.
ואם את לבד, עוד לא שיתפת אף אחת, בבקשה תפני לעזרה. זה לא חייב להיות טיפול ממוקד בבעיה או בתחום המיני, רק – אל תישארי לבד.
את חייבת תמיכה, חיבוק חם והמון אהבה ללא תנאי, ויש מי שייתן אותם.
טור נוסף של אותה הכותבת, מפרספקטיבה של מס' שנים אחכ: https://bit.ly/2uw4uI2
לפרטים על הכשרת מדריכות לחיי אישות במרכז יהל: לחצי כאן