יחד עם זאת בעת מצוקה, יכולת החשיבה מצטמצמת והמצוקה עולה, הנקודות הבאות במסמך נועדו לפקוח את עינינו ולשים לב למשתנים שיכולים להשפיע, להקל או לסבך את החזרה לחיים משותפים עם בן הזוג לאחר חודשי היעדרות וחוסר עקביות ארוכים.

1. ציפייה מהחזרה:

רובנו המוחלט מבקשות בחזרה את חיינו הקודמים, את בן הזוג השותף, את חיי השגרה והחלוקה בנטל ובשמחות של החיים.

זאת ציפייה נכונה והתקווה לכך שהשגרה תחזור, מפתחת בנו חוסן ויכולת התמודדות אבל חזרה לשגרה לוקחת זמן.

בני הזוג ששבים מהמילואים, מלאי הערכה על הבית שבנות הזוג החזיקו תחת מצבי קצה של מלחמה, אזעקות או אפילו מגורים זמניים בשל פינוי מהבית, אולי היו רוצים לשוב לתפקוד של 100% באופן מיידי, אבל זאת לא ציפיה ריאלית.

מרבית הנשים הורידו מעצמן משימות בזמן המילואים, לרוב מה שהכרחי ובעל חשיבות מכרעת עבורן כדי להיות מסוגלות לתפקד במקום שני אנשים.

גם בני הזוג שחוזרים עייפים ולעיתים פגועים פיזית וחלקם גם מנטלית, זקוקים לחזור לאט לאט לתפקוד מלא.

לא סביר שזה יקרה באופן מיידי.

 מה לעשות: א. להחזיק את התקווה והידיעה שהשגרה תשוב בעתיד.

ב. לחשוב, לסמן ולדבר עם בן הזוג על מה שהכי קריטי לך שיחזור לתפקוד.

2. התמודדות עם אי הידיעה:

מרביתם של חיילי המילואים שחוזרים הביתה, חוזרים עם צו מילואים לתקופה נוספת, ומי שאין לו עדיין צו, סביר להניח שיקרא מחדש במהלך השנה הקרובה.

מציאות של היעדרות ממושכת וחוסר שליטה בה מגבירים את המצוקה.

במובן הזה, אפשר להעיף מבט אחורה ולהיזכר בתקופת הקורונה שבה כל תוכנית היתה בסיס לשינויים.

מי שנצמדת להבטחת החזרה הביתה ולא מודעת לאפשרות שבן הזוג יחזור שוב למילואים, תתקשה להכיל את האכזבה והכאב שכרוך בחזרה למילואים.

יחד עם זאת, חשוב להדגיש את הדפוס של חיילי המילואים, שבו כאשר הם נמצאים במשימת המילואים הם מסורים לה ורואים מימד אחד של החיים: המשימה הצבאית הנוכחית שקשורה גם בערבות ההדדית והמחוייבות לחבריהם לנשק.

התכונה הזאת מאפשרת להם להיות מרוכזים בקרב ולנצח בו.

מרבית הנשים לעומת זאת מחזיקות בו זמנית נתונים רבים על המצב האישי של כל אחד מהילדים, המשפחה המורחבת, משימות בעבודה ובמקרה הטוב גם מצבה הנפשי.

חשוב להיות ערות לצרכים המשפחתיים ובמקרים חשובים במיוחד להנכיח את הצורך המשפחתי ולבקש מבן הזוג לעשות מאמץ להשתחרר ולהגיע.

לדוגמה- נוכחות של האב בהליך רפואי מורכב. אם בת הזוג לא תאמר באופן מפורש, בן הזוג לא יוכל לרוב להיות ער לצרכים הללו שדורשים ולרוב (מלבד הנלחמים בתוך עזה) מאפשרים יציאה הביתה.

מה לעשות: א. להכיר במציאות המשתנה ובלתי ניתנת לחיזוי.

ב. להנכיח את הצרכים האישיים והמשפחתיים.

3. מגע ומיניות:

חלק מהותי כל כך מהקשר נגדע ונעלם לתקופות ארוכות.

אין כאן הנחיות שונות מהקשר הזוגי בימי שגרה רק בקשה לשים לב למשתנים כמו חשיפה לתכנים מיניים פוגעניים שנעשו בזמן המלחמה ומשפיעים על הנפש, דפוסי חשיבה של בנות הזוג  – על מה הגבר זקוק עכשיו אחרי זמן רב כל כך בסביבה גברית ותפיסה מוטעית שהקשר והמגע צריכים להתבסס על הצורך שלו ולא על מה נכון ומתאים לשניכם עכשיו.

מה לעשות: הקשבה פנימית מה מתאים לך עכשיו ושיתוף של בן הזוג.

4. שימור ויצירת מעגלי תמיכה:

בפרוץ המלחמה ובחודשים שאחריה, קמו יוזמות התנדבותיות וממוסדות רבות שנועדו לתת תמיכה לבנות הזוג שנשארו בבית. הצורך בתמיכה נשמר גם בימים של חזרת בן הזוג בשני ממדים, הראשון והמובן מאליו הוא במקרה של חזרת בן הזוג לשירות מילואים נוסף. השני והלא פחות חשוב, הוא הצורך בשיתוף, תחושת הבנה והכלה של הקשיים המתלווים לחזרת בן הזוג הביתה.

אפשר להיעזר בקבוצת הווטסאפ הקהילתיות של נשות המילואים אם במקום המגורים שלך ואם בקבוצות של נשות המילואים ביחידה שנפתחו בתחילת המלחמה, אפשר להיעזר בחברות טובות, קרובי משפחה או מרכזי חוסן ותמיכה של הרשות המקומית.

מי שקוראת את השורות האחרונות וליבה נחמץ כי היא מרגישה שגם בזמן המלחמה לא זכתה למעגלי תמיכה, חשוב להיות אקטיבית במציאת מעגל כזה, למשל דרך פניה למוקד של העיריה או המועצה.

מה לעשות: להמשיך ולשמור על קשר עם מעגלי תמיכה ולהיות אקטיבית בבקשה לעזרה.

5. אשליית ההיררכיה:

לכולנו ברור שמי שנלחם בעזה, הוא לא כמו מי שמשרת כרגע בצפון או כמו מי שמשרת בכיתת הכוננות הישובית.

מאידך, לילות ללא בן זוג בבית, ילדים חולים, דרישות מהעבודה, דאגה קיומית היא מנת חלקן של כל נשות המילואים.

גם חייל בכיתת כוננות יכול להתמודד לפתע עם זכרונות עבר מהלחימה בלבנון השניה.

נשים רבות איבדו את בני זוגן, דבר שיוצר תחושה שאסור לי להתלונן כי בן הזוג שלי חזר הביתה, אך אין קושי בעולם שאין לו מקום ולגיטימציה.

היכולת לזהות את הקושי, הוא השלב הראשון בלהבין מה מפריע ולא פועל טוב, לפני שעוברים לשלב מציאת הפתרון.

מה לעשות: לא לבטל את הצרכים שלך או של בני משפחתך מתוך מחשבה שיש מישהו אחר שקשה לו יותר.

    6. קחי לך:

עכשיו כשהוא חזר – קחי זמן לעצמך עם עצמך או עם חברה טובה. אתם יודעים מה אפשרי ונכון לכם במסגרת הזמן והאפשרויות הכלכליות. יציאה לטבע קרוב או רחוק, מסעדה טובה, קניות בשקט בלי אף אחד סביבך, ספר ומשהו מפנק לשתות ושעתיים בבית קפה.

עופי על עצמך וסעי ללילה אם את יכולה. ואם צריך- תביאי חופשת מחלה לעבודה.

אני לא מכירה רופאת משפחה שלא תאשר לך שזה צורך לבריאות שלך.

זה רק יעשה טוב לכולם.

7. פנייה לעזרה:

בספרות הפסיכולוגית המקצועית יש פרק זמן טבעי הדרוש לנפש כד להתאושש לאחר התמודדות עם אירוע טראומתי.

התגובות הקשות בדרך כלל נרגעות לאחר כ24-48 שעות, המחשבות, הזכרונות, קשיי השינה וכו' מלווים את האדם לאורך כחודש והציפייה לאחר מכן היא חזרה לתפקוד כשההתמודדות עם הטראומה הופכת לחלק ממנגנוני החוסן והיכולת של האדם.

בזמן מלחמה, קשה מאוד להתייחס לפרקי זמן מוגדרים או לענות על השאלה ממתי סופרים את סיום הטראומה.

אבל את עקרון ההדרגתיות ניתן להעתיק גם לחזרה הביתה.

סביר להניח שהימים הראשונים יהיו מורכבים יותר, העייפות והמשא הנפשי של שני בני הזוג נותנים את אותותיהם לצד ציפיה ורצון טבעי שעכשיו אפשר יהיה סוף סוף לנוח.

ככל שיחלפו הימים מאז חזרת בן הזוג, נצפה לראות חזרה ליציבות ולקשר בריא.

מה לעשות: במידה ואת מזהה קושי שלך או של בן הזוג לחזור ולתפקד במשימות היום יומיות, כדאי לפנות לעזרה מקצועית, דרך מרכזי החוסן האזוריים עבורך או דרך הקב"ן במילואים עבורו.

המשימה המרכזית בכל אחד מהסעיפים הקודמים היתה לזהות ולשוחח על הצרכים האישיים והמשפחתיים.

לפעמים מספיק מעט פגישות עם איש מקצוע כדי לחזור ולהתחבר לצרכים האישיים.

בתפילה לימים טובים מאלה ולחזרתם בשלום של כל החטופים, השוביים והלוחמים.

כל האמור לעיל נכתב עבור נשים שבני זוגן חוזרים משירות מילואים אך פונים כמובן לשני המינים בהתאמה, כמו גם לנשות חיילי קבע.

הפוסט קווים מנחים לנשים לקראת חזרת בני זוגן מהמילואים הביתה הופיע ראשון במרכז יהל

במאמר נוסף שהתפרסם באתר של מרכז עדן, שיתפה נדין בראונר (Brauner) בקושי הפיסיולוגי והרגשי שלה בשימוש באמצעי מניעה הורמונליים או בהתקן תוך רחמי לא הורמונלי, עד שגילתה את אמצעי המניעה החוצץ מסוג דיאפרגמה.

ברצוני להביא לידיעת הזוגות, שבעצם כל אמצעי מניעה, בין אמצעי הורמונלי ובין אמצעי חוצץ, כדיאפרגמה או קונדום, או אמצעי כמו ביאה דרך האיברים, למי שמכירה את זמן הביוץ שלה לפי שיטת המודעות לפוריות, מותרים כל עוד מתקיים התנאי הבסיסי והפשוט שזה מה ששני בני הזוג רוצים לעשות.

אינני מתייחס ליעילות של כל סוג, שאין זה מעניינו של מאמר זה. ברגע שבני הזוג החליטו על אמצעי מסוים שיועיל להם לדחות הריון, או במצב של קושי ביחסי אישות נרתיקיים, כדי להימנע מכניסה לנרתיק, האמצעי הזה טוב וכשר מעל לכל ספק. חשוב להבין שביחסי אישות טובים בין בני הזוג, אין הגבלה על מה שעושים.

מה שעומד פה על הפרק הוא איסור הוצאת זרע לבטלה. המקור לאיסור הוצאת זרע לבטלה הוא ממעשה ער ואונן.  ער ואונן רצו למנוע מתמר את היכולת להיכנס להריון ובכך ציערו אותה מאוד ודבר זה מאוד לא מצא חן בעיני ה', אשר המיתם על כך.

הרב בוצ'קו בתשובה שלו על אמצעי מניעה בהלכה, ועל ההיתר להשתמש בקונדום, כותב: "וכי יעלה על הדעת כי אילו ער ואונן היו משתמשים בגלולות לא היו נענשים? דומה כי מדיון במהות, הפך הדיון לפלפול טכני".

קיום יחסי אישות הינה מצווה שאמורה להביא לקירוב בין בני הזוג, וגם מתוך אותו קירוב והנאה להביא ילדים לעולם מתוך שמחה ורצון משותף של שני בני הזוג. יחסי אישות בין בני זוג אוהבים אינה הנאה פיסית על בסיס פיזיולוגי טהור. אצל בני אדם ישנם גם מרכיבים פסיכולוגיים ונפשיים ורגשיים ביצירת קשר אינטימי ועמוק בין בני הזוג. כשזוג מקיים יחסי אישות והעננה של הריון לא רצוי "יושבת" עליהם אני אומר באופן חד משמעי, לא רק שאין כאן הנאה, אלא יש כאן כאב, צער, חשש וחרדה ואין בין זה לבין מצוות עונה כקליפת השום.

הקב"ה בתורתו ובעקבות זה גם חכמי התורה רצו למנוע מהאיש לצער את האישה בכך שמונעים ממנה פרי בטן או הנאה ממצוות עונה. כשהקשר הנפשי והפיסי בין בני הזוג טוב ותקין ויש ביניהם תמימות דעים ביחס לדחיית הריון ראשון או אחר, בכל שלב של חייהם, עניין זה עובר למערכת יחסים של שניהם לבין הקב"ה. איננו בני האדם חוקרי לב. אם בני הזוג טוב להם למנוע הריון בשלב זה של חייהם, אין ספק שזה מוצא חן בעיני אלוקים. שהרי הזוג רוצה ילדים רק לא כעת. אם כן מעשיהם רחוקים מזרח ממערב ממעשה ער ואונן.

הרב משה פיינשטיין באבן העזר חלק א' סימן ס"ג דן בין היתר בעניין ביאה דרך האיברים שהזרע אינו נכנס לנרתיק. ביחס לשיטת ר"י בתוספות שמותר לעשות זאת באקראי, שואל הרב פיינשטיין, למה רק באקראי? אם זה משהו שמותר כי בצורה זאת נהנים בני הזוג, למה באקראי? הוא מסביר שבעצם אין הנאה ממשית בצורה זו של יחסי אישות ומי שעושה כך תמיד, כנראה כוונתו למנוע הריון כמו ער ואונן.

אם כך יוצא בבירור שאחר כוונת בני הזוג אנו הולכים. ואם בני הזוג כוונתם טהורה, לא כער ואונן שרצו למנוע הריון תמיד, אלא בשלב מסויים בחיים, גם ביאה דרך האיברים יכולה להיות אמצעי מניעה בתוך מכלול האפשרויות שעומדות בפני בני הזוג.

מערכת היחסים האינטימית של בני הזוג כשהיא נעשית מתוך מערכת זוגית של ברית ונישואין, והם במצב של טהרה, הם נהנים יחד בצניעות בדרך שטובה לשניהם, אין בה הגבלה במה שמותר להם לעשות ויש לקב"ה נחת רוח מהם. לא לחינם העונש על יחסי אישות במצב של נידה הוא כרת, שהרי דבר זה ידוע רק לבני הזוג ולקב"ה. לכן גם העונש על עינוי של אחד מבני הזוג הוא בידי הקב"ה כפי שראינו אצל ער ואונן.

חשוב מאוד שכל קשת האפשרויות למניעת הריון יהיו פתוחות בפני בני הזוג. הם ורק הם זכאים להחליט מה טוב ונכון עבורם. ביחסי אישות טובים, הוצאת זרע שלא בנרתיק איננה אף פעם לבטלה, היא תמיד קשורה למצוות חיזוק הקשר בין האיש והאישה שאם זכו, שכינה ביניהם.

הפוסט כל אמצעי המניעה מותרים הופיע ראשון במרכז יהל

הוא אמר לי לפני החתונה שיש לו בעיות בשמירת הברית. ידעתי בגדול מה זה, כי המורה באולפנה הסבירה שזה מה שקורה לגברים כשנשים מסתובבות לידן בחוסר צניעות. זה נראה לי הגיוני. שאלתי את אמא שלי, אישה חכמה, מה זה אומר. היא אמרה לי שזה קורה להרבה גברים ועובר אחרי החתונה.

בלילה של החתונה הוא לא העז לגעת בי. הרגשתי שאני במקום אחר, בשל יותר, ויכולתי לקבל את זה. באתי מעולם קצת יותר פתוח וידעתי שאני יותר בטוחה בעצמי ובנשיות שלי מאשר הוא בגבריות שלו. אחרי כמה לילות כבר הגענו למגע מיני ממש. כאן משהו כבר היה לי מוזר. היינו שנינו ערומים בפעם הראשונה ולא היתה לו זיקפה. הוא היה צריך לאונן כדי להגיע לעוררות. זה היה לי משונה, אבל חשבתי שזה קורה כי הוא מתרגש ונבוך מהמעמד. הרגשתי שהכל עניין של קבלה – אני אקבל ואוהב אותו והכל יסתדר.

ועבר חודש, ועוד חודש, והרגשתי שלמרות האהבה שלי דברים לא מסתדרים. הוא לא תיפקד מינית. לא הצליח להגיע לעוררות מינית גם כשנגענו, והמגע המיני בינינו היה חלש ובלתי מספק. לא הבנתי – אולי משהו אצלי לא בסדר? משהו אצלו? גרנו אז בקהילה דתית בישוב מרוחק בצפון וידעתי שאני לא יכולה לספר להורים. שאלתי בעדינות חברה על זה והיא אמרה לי שבעלה אמר שאסור לדבר על הדברים האלה. זה היה העולם שלפני חמש עשרה שנה ואף אחד לא דיבר. שתקתי.

הלילות היו קשים. נמשכתי אליו מאד והרגשתי שהוא לא שם. ידעתי שהוא אוהב אותי ונעים לו לגעת בי, אבל הדברים לא היו נפגשים כשהגענו לאינטימיות. הוא היה מתחמק או היה בינינו מגע מיני מסויים, שהיה נגמר או מתחיל באותו הרגע. היתה חדירה אבל הוא לא היה גומר אף פעם, ולא היתה לי שום תחושה של סיפוק, ואני לא מדברת על הסיפוק הפיזי אלא על התסכול הנפשי שלי. יש דרכים לענג אישה גם ללא חדירה והוא לה היה מוכן בכלל לנסות. סבלתי מאד – לא היה לי עם מי לדבר והגוף שלי פשוט צעק את הצורך לחום, למגע, לאינטימיות. גם היום, כמעט חמש עשרה שנה אחרי, אני עדיין מרגישה את הבור הזה בגוף.

אני זוכרת שליל שבת אחד, אחרי ששוב היה בינינו מגע שנגמר כמו שנגמר, הוא אמר לי שהוא אבוד. שהוא תקוע בחושך ולעולם לא יצא. לא הצלחתי להבין מה הוא אומר: הרי הוא בחור מבריק, יפה תואר, כל החיים לפניו. מה הבעיה שלו?

זה לקח זמן, אבל בסוף הפרטים הצליחו להתחבר. ההודעות המוזרות בטלפון שלו, הלילות שהוא מגיע לישון מאד מאוחר ואני מרגישה שזה לא בגלל העבודה שהוא צריך להגיש מחר, חוסר התפקוד המיני. לא ידעתי בדיוק מה זה אבל הבנתי. בשלב הזה כבר הבנתי מספיק בשביל לדעת שהוא רואה פורנו. אני מעולם לא נחשפתי או ראיתי דברים כאלה: זה לא משך אותי ואפילו הגעיל אותי. אחרי כמה חודשים, ואחרי הודעה מוזרה בטלפון שלו, הבנתי שהוא צורך פורנו. זה היה עולם של טלפונים אחרים משיש לנו היום, וכדי להגיע לפורנו היה צריך להתאמץ. שאלתי אותו והוא הודה. הרגשתי הקלה בכך שהצלחתי לחבר את הנקודות, חשבתי שעכשיו אחרי שהנושא מדובר בינינו זה ישתנה. הוא יטפל, כי בכיתי ואמרתי לו כמה זה רע לי. טעיתי.

בתוך כל גבר שרואה פורנו יש גבר שצופה וגבר שמסתיר. בעלי היה מכור לפורנו, מכור קשה. יש הרבה סוגים של פורנו, והוא צפה בפורנו שמתעלל בנשים. כל פורנו מתעלל בנשים מעצם הגדרתו – מי היתה רוצה להצטלם כשמישהו חובט באבריה במשהו שמנסה לדמות מגע מיני? אבל האלימות שבעלי צפה בה היתה קשה יותר: התעללות וביזוי נשים שנחשבת לקיצונית גם במונחי הפורנוגרפיה. הוא הסתיר את זה, טען שהוא עושה עבודה עם עצמו, שכולם רואים, שככה זה. שאני לוחצת עליו יותר מדי ולכן הוא צופה. הוא היה עסוק בלהסתיר: טען שאנחנו לא שוכבים כי היצר המיני שלי גדול מדי וזה מגעיל אותו, שהוא לא מצליח בלימודים כי הם קשים מדי ויש עליו עומס גדול מדי. בפועל הוא התחיל לעבוד פחות ופחות. פיטרו אותו מהעבודה כי תפסו אותו צופה בפורנו מהמחשב. הוא היה מגיע מאוחר בלילה, ופעם כשלקחתי את הטלפון שלו כדי לשלוח לי תמונה משותפת ראיתי שהוא מצלם נשים במצבים חשופים ברחוב ובאוטובוס.

בשלב הזה כבר היה לנו תינוק. מפעם אחת שהוא תפקד מינית נכנסתי להריון, כמה שנים אחרי החתונה. היו שנים ארוכות שלא היה בינינו שום מגע. הייתי חוזרת מהמקווה ובוכה והוא בכלל לא היה מתקרב אלי. לא הבנתי, אפילו אם הוא רואה פורנו הוא לא נמשך אלי? הוא לא אוהב אותי? גם כשניסיתי הוא לא הגיב אלי. הפורנו אכל כל חלקה טובה שהיתה בו.

לתסכול שלי בכלל לא היה מקום.

חשבתי שהאבהות תשנה אותו, אבל בפועל המצב רק הלך והחמיר. אני זוכרת שקמתי לילה אחד וראיתי אותו צופה בפורנו. הוא אונן, ועל החולצה שלו היה כתם של זרע. לא האמנתי למה שהוא רואה – התמונה על המסך היתה פשוט נוראית. כך היה גם יום אחד כשחזרתי מוקדם מהעבודה וחלמתי בשמחה על מנוחת צהריים. מסתבר שהוא לא הלך לעבודה כדי לצפות ולאונן. הוא היה בסשנים ארוכים של אוננות שלקחו את כל הזמן שלו, ביום ובלילה. האוויר בבית היה דחוס מבושה, מאשמה, מהרעל שבפורנו, ואני הייתי מותשת מההסתרה. הוא הסכים ללכת לטיפול ועזב אחרי כמה פגישות. אמר ששכח להגיע, שאין לו זמן. שאני לוחצת עליו יותר מדי. המשכתי ללכת לטיפול לבד. בחוץ עבדתי והצלחתי, נראיתי טוב. בתוך הבית היה גיהנום. הכל היה רקוב.

בשלב הזה כבר ידעתי שזה בלתי אפשרי. ההתמכרות שלו הלכה והחמירה והוא נעשה אלים נפשית כלפי, ולפעמים גם פיזית. הוא היה מתוסכל מהכשלונות שלו בעבודה ובלימודים, טען שזו אשמתי ולא היה מוכן להודות שהוא מכור. הלכנו לטיפול אחר והוא טען שהוא בסדר. שכל הגברים צופים. שאני מגזימה. היה לילה בו שמעתי אותו צופה בפורנו ומאונן כשהתינוק לידו. כשהתינוק התעורר ובכה הוא כעס עליו. הוא הניח אותו בחזקה במיטה ושמעתי את הראש שלו נחבט, ואת הבכי הנעלב שלו. הרגשתי כל כך חסרת אונים: הוא כועס על התינוק כי הוא מפריע לו לצפות בפורנו. אני מתביישת לומר שלא ניגשתי לתינוק שלי אלא שכבתי במיטה ורציתי למות. עד כדי כך הייתי חלשה.

הרבה נשים מתמודדות עם בעיות בנישואין ואני מאמינה שאין גבול למה שאפשר לעשות בעבודה זוגית משותפת. אהבתי את בעלי אבל חוסר המוכנות המתמשך שלו לטפל היה חמור מהבעיה עצמה. זו הנקודה בה הבנתי שאין סיכוי ואחרי כמה חודשים עזבתי אותו. לקחתי את התינוק והלכתי. אמרתי לו שאם הוא לא יטפל אני עוזבת. הוא אמר שהוא אוהב אותי, אבל זה כבר לא היה לי משנה. ידעתי שאת הפורנו הוא אוהב יותר. התגרשנו. עשר שנים אחרי הגירושין, הוא עדיין מכור. הכשרון עדייו נמצא בתוכו אבל שום דבר לא בא לידי ביטוי. הוא נמצא בדיוק באותה נקודה בה היינו ביום שעזבתי אותו.
.

עשר שנים אחרי הגירושין אני עדיין מחלימה. את הבור שהיה לי בגוף שרעב לאינטימיות אי אפשר למלא, ואת האמון שלי אני משקמת אט אט. הבן שלי נחשף לפורנו דרך אבא שלו לפני כמה שנים, מה שגרם לי לעמוד על הרגליים האחוריות ולפנות לעזרה מקצועית. גם אחרי שהתעמתתי איתו ואמרתי לו שזה פוגע לא רק בו אלא בילד שלנו בעלי לשעבר עדיין מסרב לטיפול. טוען שהכל בסדר. עם הבן שלנו שנמצא בגיל ההתבגרות יש לי שיח נפלא ופתוח על מיניות, גוף ואהבה. הוא ילד מדהים. אני יודעת שהוא יהיה בסדר.

אחרי תקופה ממושכת של החלמה והתאוששות עבורי ועבור הבן שלי, היום אני נשואה באושר, לגבר שאוהב אותי. השבוע הוא נשאר לעבוד עד מאוחר ואני התעוררתי – עלה בי גל של חרדה. כל הגוף שלי כאב מעלבון. נשמתי עמוק. הוא לא אותו אדם. אני סומכת עליו. הוא לא רואה פורנו. קמתי וראיתי אותו עובד, לא מסתיר שום דבר. מסיים פרויקט גדול לעבודה. הוא ראה אותי והבין ומיד וחיבק אותי. ״אני מסיים עם זה ובא לישון״, הוא אמר. אחרי כמה דקות הוא הגיע וחיבק אותי, ואני בכיתי. בכיתי את הכאב ההוא, את הבדידות, את הגוף שלא נגעו בו, העלבון. בכיתי את שברון הלב וחוסר האמון. בכיתי על הכתף של האיש שלי שאוהב אותי ודואג לי. ועדיין, יש בתוכי בור שלעולם לא ימלא.

הפוסט נישאתי לאדם מכור לפורנו הופיע ראשון במרכז יהל

"בילי ביקסבי היה ממש מופתע כאשר התעורר בבוקר ומצא בחדרו דרקון.
הדרקון היה דרקון קטן – לא יותר מחתלתול.
כשבילי ליטף לו את הראש, כשכש הדרקון בזנבו מרב שמחה.
בילי הלך לספר לאימו.
'דרקון – אין דבר כזה!
אמרה אמא של בילי. והיא דיברה ברצינות."
('דרקון אין דבר כזה' – ג'ק קנט, הוצאת עם עובד, 1987, תרגום: אברהם יבין)

כשעולה במחשבתנו שאלה על רווקות דתיות ומיניות, רבים מאתנו יגיבו באופן דומה לאמא של בילי. מיניות בתקופת הרווקות? מבחינתנו אין דבר כזה. כבר שנים שאני עוסקת במיניות ונשיות. בתחילה חשבתי שאני היחידה שהנושא מעסיק אותה, בכל זאת, דתיה ורווקה – מיניות לא אמורה לעניין אותי. אבל בחשאי, מבלי לתכנן, התחילו לפנות אליי חברות שהרגישו שמתוקף עיסוקי אפשר לדבר איתי על 'זה'. וככל שהזמן עבר הבנתי שאני ממש לא לבד.

כשניגשנו במרכז יהל לחקור את הנושא, ניגשנו ברטט דק של תפילה. לא ידענו מה אנחנו עושות. לא הבנו למה אנחנו בוחרות לשחק באש. אבל איכשהו זה היה חזק מאתנו. יצאנו ב'קול קורא' לסיפורים וטקסטים של רווקות ורווקים בני המגזר. התחלנו לשאול, להיפגש ולהקשיב. לעינינו נגלה עולם תוכן שלם – חי, פועם וללא ספק קיים, שמבקש להישמע ואין לו היכן. התחושה שקיבלנו מהשטח הייתה שעצם האפשרות והלגיטימציה להישמע ולתת מילים לחוויה לא מדוברת, מעבר לתכנים הטעונים, הוא העיקר. כי נכון שאת אשה, ונכון שאת בעז"ה מינית ונפלאה, אבל במטוטא, עד שאת מתחתנת – אל תדברי את זה, אל תראי את זה – ובגדול – עדיף שלא נדע.

בעקבות הקלטת פרק 18 בפודקאסט 'בגוף ראשון', בו שוחחנו, ד"ר מיכל פרינס ואני, על סוגיית המיניות בתקופת הרווקות עבור נשים בחברה הדתית, התרחשו שני דברים: האחד – פנו אלינו מ'ידיעות אחרונות', וביקשו לצאת עם כתבה גדולה בנושא. והשני – החלו להגיע פניות מנשים רווקות שביקשו שניתן להן מרחב שיאפשר שיח. להצעה הראשונה סירבנו בנימוס. ידענו בחוש שכתבה כזו, שמוציאה את השיח החוצה במקום להפנות אותו פנימה, לא תשרת את טובת הנשים אליהן פנינו בפרק. לבקשה השנייה, לעומת זאת, נענינו בשמחה. פתחנו קבוצת פייסבוק סגורה 'נפגשות – רווקות דתיות מדברות מיניות', המיועדת לנשים רווקות דתיות מעל גיל 27. תוך חודשיים הצטרפו למעלה מ־200 נשים ושיח חי וער בנושא החל להתפתח.

כולנו יצורים מיניים

כולנו יצורים מיניים. הקב"ה ברא אותנו בתוך גוף, ולא נראה שהוא ברא לנו כפתור שמפעיל את היותנו יצורים מיניים רק אחרי החתונה. מדובר באחת המהויות הבסיסיות של היותנו בני אדם. עם זאת, כהתוויה לדרך חיים, אנחנו שומרים את המימוש המיני לזוגיות במסגרת קידושין. זהו אידיאל יקר, וההתוויה ההלכתית־ציבורית בנושא מאוד ברורה. בכל המפגשים והשיחות שלי עם נשים רווקות, לא היה שום ניסיון מצדן לערער או לטשטש את העיקרון הזה, והוא המשיך לעמוד יציב וקיים כשאיפה בלעדית – גם אם צורבת.

ועדיין, שוב ושוב עולה השאלה, מה אנחנו מציעים, למי שתקופת הרווקות מתארכת עבורן מעבר לשנים ספורות?
מה אנחנו, כחברה, מציעים?

בסיום שנות האולפנה, בחורה יוצאת עם תיק כלים מסוים על כתפה. בתיק הזה טמונה ההבטחה שתוך שנים ספורות, בעז"ה, היא תתחתן, תהיה לאיש, ויחד הם יגלו את עולם המיניות. כאשר אנו מחלקים את בוגרות האולפנה על פני גרף של התפלגות נורמלית אנחנו מגלים שאכן לרוב הנשים הדבר מתאים, אבל במאמר זה אני מבקשת לעסוק בחלקי הגרף שאינם קרובים לממוצע. מה מתרחש בנפשה ובגופה של אשה כשעוברות עשר, חמש־עשרה ועשרים שנה מאז שסיימה את האולפנה והיא עודנה רווקה?

הנשים אותן פגשתי הן נשים מפותחות מכל הבחינות – אינטלקטואלית, רגשית, מקצועית וקהילתית, שהזהות הדתית שלהן חזקה ויציבה. ועדיין, נראה כי באופן גורף בסביבות גיל שלושים, משהו מתחיל להיסדק. החינוך למיניות אותו הן קיבלו לפני עשור ויותר הולך ומאבד מהמשמעות שלו בתוך מציאות החיים, וההמתנה של שנים תוך הדחקת הנושא מתחילה לתת את אותותיה וליצור נזק. אין במאמר זה ניסיון לפתור את הקונפליקט, אלא לפרוש את מרכיביו ולבקש להפוך אותו לחלק מהשיח על אודות המציאות הדתית שהרווקים והרווקות הם חלק ממנה.

בין מהות מינית ליחסי מין

כגברים ונשים יהודיים, המיניות אינה רק אקט גופני ספציפי. בנצרות הקתולית, האידיאל הגבוה הוא התנזרות ממין, עד כדי כך שמריה הבתולה נכנסה להריון מבלי שנתבקשה לשאלת המיניות ואנשי הדת לא נישאים לעולם. לעומת זאת, בסדר עבודת יום הכיפורים אנחנו מוודאים שלכהן הגדול תהיה אשה נוספת בהמתנה, למקרה שהאשה הראשונה תמות, כי אין אפשרות לשרת בקודש בלא אשה. ובקודש הקודשים, אליו הכהן היה נכנס בזמן עבודת היום, הוא היה פוגש את הכרובים המעורים זה בזה. למיניות יש מקום של כבוד וקדושה בתורת הנגלה ובתורת הנסתר.

המיניות היא, אם כן, חלק מהותי מהאתוס הדתי שלנו, אך נראה שעלינו לעשות הפרדה בין שני מושגים: יחסי מין ומהות מינית.

יחסי מין הם צורת תקשורת וחיבור עם עוד אדם. עם עוד גוף. הם חלק מקשר, מתפתחים בתוך קשר ורלוונטיים במקום בו יש חיבור בין שני בני אדם. תרבותית, אנחנו בשאיפה שמפגש זה יתקיים עם בני ובנות זוגנו במסגרת ברית הנישואים. עבור רווקה דתיה שאין לה אפשרות לחוות את החיבור הזה נוצר משקע שהולך ומעמיק עם השנים. נשים רווקות מתמודדות הרבה פעמים עם קושי שאין לו שם. געגוע וכמיהה למשהו שאינו ידוע, כעין טנטון מתמיד באוזן.

אבל האם אשה היא מינית רק עבור בעלה?

המיניות שלנו היא מעבר ליחסי מין, היא מהות בסיסית של היותנו בני אדם. במשנתו של פרויד, הוא מתאר את הכוחות המניעים את העולם כתנטוס וארוס. יצר המוות ויצר החיים. מבחינתו של פרויד כל מה שמניע אותנו לסיים דברים, כל מה שאלים ומדכא – מגיע מכוחו של התנטוס. לעומת זאת כל מה שבא לגדל, להצמיח, להפרות ולהרבות עונג – מגיע מאנרגיית החיים; הארוס.

אנרגיה זו עולה מן האדמה, מעודדת את הצמחים לצמוח ואת החיים להתרחש. היא עוברת בגוף ודורשת הקשבה ותשומת לב. היא זו המולידה בנו יצירתיות ורצון להתפתח, לשמוח ולהתענג, והיא גם זו שמקרבת אותנו לבני המין השני על מנת שנחווה עונג וניצור יחד חיים חדשים.

בצורתה הטהורה – היא פשוט ויטליות; חיות, יופי ושמחה.

פעמים רבות בעת ריקוד טוב, אימון מוצלח או כניסה אל תוך 'ZONE' של יצירה אפשר ממש לחוש אותה כרטט בגוף. זו חוויה של חיים בעצימות גבוהה יותר, המחוברים לכוחות החיים של העולם אליו נולדנו.

אנרגיית החיים אנרגית החיים, או האנרגיה המינית, פשוט קיימת. היא נמצאת כאן, וזורמת דרך הגוף שלנו כפי המידה שאנחנו מאפשרים לה. ניתן להתחבר אליה במגוון דרכים, בין היתר דרך עבודה עצמאית עם הגוף והעוררות שלו; היכרות עם אמיתות פשוטות בנוגע לגוף, האנטומיה שלו, האירוטיקה שלו וחקירה של האנרגיה המינית הפרטית ופעולתה בגוף. כל אלו מעצימות את חווית האוטונומיה של האשה על גופה ועל הנעשה בו, ומאפשרות לה למנף את אנרגיית החיים הזו לטובתה. חקירה ולמידה המשולבת בשיח צנוע ומכובד עם נשים אחרות היא משמעותית להתפתחות הקשר בין אשה לגופה. היכרות ועבודה זו חשובות גם בשנות הרווקות, וגם כשנכנסת האשה בברית הנישואים.

לעומת זאת, דיכוי וחסימה של האנרגיה הזו במשך שנים ארוכות גובה מחירים לא פשוטים. אחת הנשים איתן שוחחתי מתארת: "משהו בחווית החיים שלי נותר מנותק, כאילו בלתי אפשרי לי 'להתלכלך' במשחק ולקחת בו חלק. גם הדימוי העצמי שלי מושפע לרעה; כבר שנים על גבי שנים שהגוף שלי אינו חלק מן המתרחש ואני, כאשה, לא מרגישה נחשקת. זה מצטבר ומשפיע על איך שאני מרגישה ועל איך שאני נושאת את עצמי בעולם…".

מחיר נוסף שעולה מן השיח הוא שכאשר החיבור לאנרגיה ולמהות המינית חסום – משהו באפשרות ליצור קשר זוגי נהיה קשה יותר ויותר. זה כאילו המגנטיות דוהה, והתדר של חיזור, פיתוי ומשיכה בין גבר לאשה – נשאר מאוד לא מפותח. אשה נוספת איתה שוחחתי שיתפה: "אילו לא הייתי שומרת נגיעה בגילאי העשרים שלי, אולי כיום, לקראת גיל 40, הייתה לי המיומנות הדרושה לי ליצירת קשר שיש בו גם אספקטים של אינטימיות ופיזיות בלי החרדה הנלווית."

חשוב לומר; גם כאשר אשה מחוברת לגופה ולמהות המינית שלה, זהו אינו פתרון לחוסר במפגש מיני. תהיה זו התעלמות מהמצוקה וזלזול באינטליגנציה לומר שאשה בשנות השלושים לחייה יכולה להסתפק בחיבור למהות זו ולא להשתוקק ליחסים מיניים. החיסרון במפגש כזה הוא יומיומי, מצטבר, צורב ועמוק. עם זאת, סוגיית הבתולים היא קו אדום שנדמה שאין ממנו חזרה. מדובר בנושא מהותי, מעבר לרובד ההלכתי – גם ברובד התרבותי, אשר מלמד אותנו שעל האשה לשמור את עצמה. עובדה זו מעמידה את הרווקה הדתיה בפני דילמות לא פשוטות, שנוספות לה על דילמות המאפיינות מיניות ברווקות גם בציבורים אחרים מחד, אך מאידך, לא מאפשרת לה לשוחח או להתייעץ עם הנשים הקרובות אליה ביותר בסוגיות הללו, שלא טוב להישאר איתן לבד.

ליווי ושיח

כל אחת (ואחד) מאיתנו, רווקות ונשואות, אשר ניגשת לפגוש את העולם המיני זקוקה לשיח ולהדרכה. בחברה הדתית זהו חלק מתפקידן של מדריכת הכלות ושל נשות המשפחה. כשאשה מתחתנת יש לה את קול הלגיטימציה החברתית, עכשיו היא 'אמורה' להיות מינית, ולפיכך מותר לה לשאול, לשמוע ולהתייעץ. לעומת זאת, אשה רווקה מגיעה לשם לרוב בלי הגב הזה, ובלי ידע, כלים והדרכה החיוניים לחוויה בריאה.

כשאנו ניגשים למרחבי נפש שאין לנו אפשרות לתת להם מילים בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין הקרובים לנו, נוצר מרחב פוטנציאלי לעיוותים ולקושי. בהשאלה מעולם מקצועי אחר, כאשר אדם עובר טראומה, יש תפקיד עצום לאדם הראשון לו הוא בוחר לספר את הדברים. תגובתו של המאזין תגדיר את הנרטיב שייצרב בחווייתו של האדם ואת מה שהוא יספר לעצמו על החוויה הזו במשך שנים.

רווקה דתיה שמתנסה במיניות, לא בהכרח תחווה זאת כמשהו שלילי או כחלילה טראומתי, אבל חוסר היכולת של החברה להכיל שיח בנושא ולהאזין, מייצר אזור שלם בעולמה הפנימי שנשאר בלי מילים, מחוץ לאזורים המודעים, ומותיר אותה עם חוויה לא שלמה שהיא קרקע פורייה לתחושות קשות ואפשרויות בחירה מצומצמות. כמו כן, אשה שלא יכולה להודות בינה לבינה שהיא בוחרת בסיטואציה, תישאר לרוב עם טעם מר, כיוון שהמיניות 'קרתה לה' כאובייקט, והיא לא היתה שם במלואה, לתקשר את מה ומי שהיא על הפחדים והרצונות שלה.

לאחר שנים ארוכות בהן הגבולות המוכתבים מבחוץ היו ברורים, כעת על האשה הרווקה לברר את גבולותיה היא. משימתה העיקרית היא לנכס את המיניות שלה לעצמה ולבנות גבולות פנימיים ואישיים תוך הקשבה לגוף ולנפש, וזוהי מלאכה עדינה שקשה לעשותה לבד, ללא הדהוד ומרחב תומך. לפיכך, בשלב זה, בירור ושיח משותף עם קבוצת שוות או ליווי חיצוני של אשת מקצוע עשויות להיות עוגן חיוני, ולעזור לה להימנע מלאמץ לעצמה גבולות חיצוניים המיובאים מעולמות אחרים, שגם הם אינם שלה.
חשוב שתהיה לנשים שמוצאות עצמן במצבים הללו האפשרות לשוחח, לשתף וללמוד להקשיב פנימה, לגוף ולסימניו. במיניות יש מנעד רחב. היא אינה חד־ממדית או חד־כיוונית. האפשרות להתנהל בתוך מרחב זה בעיניים פקוחות מאפשרת לאשה להיות נוכחת על כל חלקיה בבחירות שהיא עושה, ונראה כי דבר זה כמעט בלתי אפשרי ללא גב וסביבה תומכת.

על האשמה ועל הבושה

כולנו, נשואים ורווקים, חיים עם חוסרים מסוימים. כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם עם ה'חבילה' שקיבל מהקב"ה. לזה חסרה בריאות, לזו פרנסה ולזה שלווה נפשית.
רווקים מסתובבים בעולם עם שתי חבילות לפחות:
הרווקות: הם חיים לבד.
והמיניות: הם לא אמורים להיות מיניים.

כששאלתי חברות על תחושותיהן בנושא, הן ענו שהן חשות אשמה סביב חוסר ה'הצלחה' שלהן להינשא, אבל על הנושא הזה הן יכולות למצוא עם מי לשוחח, בעוד שעל נושא המיניות – יש חותמת של בושה, כך שאין להן אפשרות אמיתית לשיח בנושא.

אני לא חושבת שיש תשובות ופתרונות למצב ואינני מתיימרת להציע כאלה. אך מאז שהוקלט הפרק, וקבוצת הפייסבוק הוקמה, אנו מקבלות עוד עוד הודעות, שמספרות לנו על שיח שנפתח בעקבותיהם. נראה שחומת הבושה מרפה מעט מאחיזתה, ומאפשרת לשיח בריא להיוולד. המשובים שריגשו אותנו במיוחד היו מנשים רווקות ששלחו את הפרק לאימהות ולאחיות שלהן, כהזמנה ליצירת שיח פנים־משפחתי בנושא, ומשובים מאנשי טיפול שבעקבות האזנה לפרק, מטופלות רווקות שלהם פתחו נושאים שלא דנו בהם עד כה אפילו בינן לבין עצמן.
ההד שחוזר על עצמו בכל הפידבקים הוא שעצם זה שיש אפשרות לתת מילים לדברים זו כבר גאולה. השטח לא בהכרח מבקש פתרונות הלכתיים, הצעות, או תשובות על שאלות בוערות; רק מילים, מרחב ואוזניים לא שיפוטיות.

אין דבר כמו…" התחילה אמא להגיד.
"יש דרקון," התעקש בילי, "דרקון גדול מאוד!" וליטף לדרקון את הראש.
הדרקון כשכש בזנב מרוב שמחה. ואז, עוד יותר מהר משגדל, נעשה הדרקון יותר ויותר קטן.
כעבור כמה רגעים כבר היה גדול כמו חתלתול.
"דרקונים קטנים כאלה לא אכפת לי," אמרה אמא. "למה היה צריך לגדול כל כך?"

(ג'ק קנט)

מדובר בטאבו, ולמרות שזה נושא שממש רע להיות איתו לבד, יהיה מאוד קשה לגשת ולשתף גם את הנשים הקרובות והיקרות לנו ביותר. אני מודה שבסוף, עם כל המתח והחשש, זהו הדבר שהושיב אותי לכתוב לכם אלפיים מילה. כי אני מאמינה שאנחנו, נשות המשפחה והחברות, אנחנו אלו שיכולות וגם צריכות לתת מקום לשיח בנושא. נכון, מדובר בסוגיה הלכתית וחברתית מורכבת, אבל מציאות החיים הזאת קיימת, ואם אנחנו לא נהיה שם כי הנושא לכאורה לא קיים, אז אנחנו חוטאות; חוטאות לנשים הקרובות לנו ביותר.

אני אשה בת 34, ומחשיבה את עצמי אדם חופשי עם דעות ועמדות מגובשות, ועדיין, כשהקלטנו את הפרק המדובר, לא ישנתי היטב במשך כחודש. חלומות זוועה על הוצאה להורג בכיכר הכפר רדפו אותי בלילות, ובימים התנהלתי בחוסר שקט.
אבל באמת, מה שהכי הטריד אותי – היה מה אמא שלי תרגיש ותחשוב.
האם היא תוכל לצאת לבית הכנסת, כשהבת שלה מדברת בפומבי על נושאים שהשתיקה יפה להם?

יומיים לפני שעלה הפרק לאוויר שלחתי אותו ברעד לאימי. ביקשתי שתקשיב לו בתור 'אמא של' ולא בתור מאזינה מן השורה, ותגיד לי אם לדעתה אני מסכנת אותי או עושה משהו שיבייש אותה. אמא שלי, שהיא הכי בעולם, התקשרה כעבור כמה שעות בוכה.

לא מצער, אלא מהתרגשות.

—————————————-

לתגובות: tsofia.yahel@gmail.com
לרכישת הגליון המודפס מבית 'דעות' בנושא מיניות ורווקות: יש ללחוץ כאן
למעבר למאמר 'רווקות כטראומה עיקשת' שהתפרסם בגליון ועלה גם הוא באתר: יש ללחוץ כאן

קרדיט לתמונה: הדרה רחל שטיינברג

הפוסט על נסיכות ודרקונים הופיע ראשון במרכז יהל

אישה מספרת על דייט שבו גבר שאותו הכירה, באותו הערב, בפעם הראשונה, הבהיר לה כי ללא נגיעה ויחסי מין הוא לא מעוניין להמשיך את הקשר. אישה נוספת מספרת על בדידות גדולה וכמיהה לקשר של אהבה נוגעת. אחרת מספרת על קשר ארוך עם מיניות נוכחת אבל מאוד מתעתעת ועוד אחת מספרת על היריון לא מתוכנן שלא מצא את מקומו בעולם. עוד ועוד סיפורים יוצאים לאוויר העולם, מולבנים באור השמש, מקבלים צורה ומשוועים להכרה.

תחילתו של מאמר זה בטקסטים שהגיעו אלינו, למרכז יהל, במסגרת קול קורא שבו ביקשנו טקסטים של רווקים ורווקות דתיים, המשיך בפרק בפודקאסט 'בגוף ראשון' שעסק במיניות של רווקות דתיות והמשיך עם קבוצת פייסבוק סגורה של נשים רווקות דתיות שמדברות מיניות. מיום שפתחנו את הפתח הסיפורים זרמו, כמים עכורים שצפו ועלו, מאיימים להציף אבל משחררים מטביעה.

בדחילו ורחימו אני ניגשת לכתוב את המאמר הזה. כבר חודשים רבים אני מסתובבת עם תחושה מתגבשת שיש כאן מציאות חיים שנזקקת להמשגה מחודשת, למקום בשיח, ולהחלמה, החלמה פרטית אבל יותר מכך החלמה חברתית.

מציאות החיים של רווקות דתיות מוגדרת, מזה שנים, כמציאות ביניים. מציאות שבה נשים רבות נמצאות בהמתנה להתרחשות שתעביר אותן לשלב הבא, אל הזוגיות, הנישואים ובניית המשפחה. מציאות הביניים הזו מתחילה, בתקופת הבגרות הצעירה, בתחילת שנות העשרים של האישה, ומתעצמת ככל שעוברות השנים והרווקות מתמשכת. מדובר בתקופה שמזמנת התמודדות ברמה האישית, בבדידות ובציפייה להגשמת הנשיות, אך לא פחות, בהתמודדות החברתית-קולקטיבית, שמנסה להגדיר עבור אותן נשים, את גבולות הגזרה וההתנהלות, על מנת לשמר סדר חברתי קיים.

בתווך שבין האישי לקולקטיבי נוצר וואקום שבתוכו מתפתחת מציאות חיים מורכבת, מתעתעת, מושתקת ומאוד כואבת.  במציאות הזו, נשים נפגעות, לא רק בגלל ההיעדר הגופני והמיני אלא, גם, באופן שבו החלל הזה מתמלא בחוויות של פגיעות מיניות, בשברים של מגע ובחוויית חוסר שמתמלאת באופן שאינו מיטיב. לתקופת הוואקום הזו, לכאב ולפגיעות, צריך והכרחי לתת מילים. מילים שדרכן נוכל להתבונן בעיניים פקוחות ולראות את המציאות שנשברת, פעם אחר פעם, ומולה את מה שהיא דורשת מאתנו, כחברה.

כחברה, התרגלנו לחשוב על חוויותיהן של נשים רווקות באופן פרטי ופרטני. כשאישה חושפת חוויה שלילית או טראומטית היא פונה לטיפול שמתייחס לאירוע הספציפי באופן נקודתי לצד ההשלכות שלו על התפקוד היומיומי של אותה אישה. המונח טראומה, במקרה כזה, מסבירה זיו[2], יכול לתת תשובה כאשר מדובר באירוע קיצוני וחד פעמי, אך הוא לא נותן מענה מספק למציאות הנפשית והגופנית שהם תוצר של מצב חברתי טראומתי מתמשך.

צריך להבין, אישה רווקה, המחויבת לקיום תורה ומצוות, משלב מסוים, חיה במציאות, שמורכבת מחוסר והיעדר שנובע מקונפליקט בין עולמה הגופני והמיני ובין עולמה הדתי וההשתייכות החברתית והקהילתית שלה. היא לא נשארת בוואקום, היא לא בהמתנה, מתקיימת התרחשות כל הזמן. תחושת החסר וההיעדר הן תחושות מוחשיות שיוצרות מצוקה. כשלצדן מתווספות חוויות של פגיעות, של פגיעה ושל היעדר עורף משפחתי וחברתי, והכל בזמן הווה מתמשך, נוצרת טראומה, בעצימות משתנה, מתמשכת. זיו, במאמרה קוראת לזה, טראומה עיקשת[3].

טראומה עיקשת ממקמת את הגורם לדחק ולמצוקה במציאות החברתית ולא באישיות האינדיבידואלית. טראומה עיקשת מבקשת לראות את המציאות החברתית כאחראית לקיום המתמשך של הדחק (stress) והמצוקה ושם להביא לשינוי. מתוך כך, היא קוראת לחשוף את המערך החברתי שיוצר את המצוקה ולא להישאר ברובד הטיפולי האינדיבידואלי שלה.

מהם המאפיינים החברתיים ברווקות הנשית-דתית שמייצרים 'טראומה עיקשת'?

מה הופך את סיפוריהן של הנשים הרווקות הדתיות, מסיפורים אישיים ופרטיים, לסיפור של קולקטיב?

הסיפורים שהולכים ונחשפים, ועובדת היותם בעלי מאפיינים זהים, מבקשים מאתנו להקשיב להם מתוך קונטקסט חברתי-תרבותי. עלינו לזהות את המרכיבים שחוזרים על עצמם כדי להבין את מקומה של החברה בעיצוב סיפורה של הטראומה העיקשת בחייהן של נשים רווקות דתיות.

הסיפור החברתי מתקיים על מנעד, וכל אחת תמצא את עצמה במקום אחר על הרצף בשלב זה או אחר בחייה ה'רווקיים'. המטרה כאן היא לצייר תמונת מצב חברתית של הטראומה העיקשת שלתוכה נכנסות נשים רווקות, מתוך היותן מחויבות לתורה ומצוות, ולחברה הדתית. המטרה היא לבדוק איפה עלינו לתקן, את החברה, ולא את הרווקה.

נורמליזציה ושקיפות של מציאות האישה הרווקה הדתית – לאישה רווקה יש תפקיד חברתי מוגדר, למצוא את בן הזוג שלה ולהקים משפחה. גם אם בזמן הביניים היא לומדת, מתמקצעת ומתפתחת להיות אדם שלם, עצמאי ובעל ערך, הגדרת זהותה תמיד עוברת דרך היותה לא נשואה וללא ילדים. לכל אורך הדרך היא מוגדרת על ידי החסר, והערך העצמי שלה נבנה בהתאם. מעבר לזה, מצב הביניים שבו היא מוגדרת לא כילדה ולא כאישה, בממדים החברתיים-דתיים המקובלים, משאיר אותה שקופה בעיני החברה, שלדידה, נשיות מתוקנת מתקיימת אך ורק בתוך קשר של נישואים. זהו מצב חברתי נתון, וגם אם נתווכח איתו או שאישה תעבור תהליך של הגדרת ה'עצמי' שלה, ללא ההקשר ה'רווקי' שלו, הוא תמיד נמצא שם ברקע, מאותת, מלחיץ ומניח אותה במיקום חברתי מאוד מסוים.

נורמליזציה של מציאות הגבר הרווק – כתמונת ראי הפוכה לנשים, המסר לגברים מורכב מצד אחד במסרים אודות חשיבותם של זוגיות ומשפחה אך לצדם מתקיימים מסרים ברורים ששמים את גבריותו של הגבר הרווק במרכז, גבריות שמוטלת בספק במידה ולא מימש את מיניותו עד גיל מסוים. מסרים אלו, לצד היותם של הגברים בלתי מוגבלים מבחינת פריון, בניגוד לנשים שתווית פג התוקף מהבהבת על מצחן כבר מגיל 30, מאפשרת מציאות חברתית בלתי שוויונית בקשרים זוגיים ומיניים שגברים ונשים רווקים דתיים נכנסים אליהם. למען הסר ספק, אין הכוונה כאן לשוויוניות של מי משלם בדייט אלא על האפשרות לעבור את שומר הסף שעומד בשער המיניות, למי יש את הלגיטימציה החברתית לעבור אותו, מי יפגע ומי יפגע פחות מכניסה בשער הזה, מהם יחסי הכוחות בזוגיות ובמיניות בשלב זה, איזה משא ומתן מתנהל אל מול שומר הסף ובתוך הזוגיות, וכיצד בתוך כל אלו נבנית זהות מינית בריאה, נעימה ומעצימה לכל אחד בנפרד ולשניהם יחד.

שתיקה והשתקה – החסר הגדול לא מסתכם במחסור גופני של אהבה ממומשת אלא מחסור שמתרחב למעגלי תמיכה שנעדרים. בתוך ההיעדר, בתוך המצוקה וברגעים של פגיעות מוצאות את עצמן נשים רבות מחוסרות עורף יציב לפריקה והתמודדות. החוסר מתחיל במאקרו, בלגיטימציה לשוחח על הקושי, להניח בעולם את הקונפליקט בכל ממדיו. השיח החברתי לא מפנה מקום לאישה רווקה שרוצה לדבר את גופה ומיניותה, את הבדידות ואת הרצון לחזור בסוף היום לחיבוק חם ואוהב (במובן הכי פשוט של המילה). השיח עוסק בשידוכים או שימור פוריות, מנסה למצוא 'פתרון' ל'בעיה', בלי לעצור לרגע כדי לאפשר למציאות לדבר את עצמה.

החוסר ממשיך במעגלים הקרובים, נשים מעידות על קושי גדול לשתף בתוך המשפחה, להתייעץ עם אימא או אחות גדולה מתוך תחושה ש'אם אני, כאישה, חיה במציאות שאין לה לגיטימציה בחברה הדתית, איך אני אוכל לשתף ולפרוק? באיזה מילים אני יכולה להשתמש?'. חוסר בעורף משפחתי וסביבה קרובה תומכת, בתחום הזה, יכול להגיע למצבים מסוכנים שבהם אישה נפגעת במפגש מיני פוגעני או נכנסת להיריון לא רצוי או חוזרת מדייט שהיה אמור להיות מבטיח אבל התברר כחודרני ומביש, ואין את האקלים המאפשר, בשבילה, לעבד ולטפל בחוויה הטראומטית שעברה. כשהמצב מתמשך, והאירועים חוזרים על עצמם, הטראומה עיקשת, הטראומה מתמשכת לאורך זמן, לאורך אירועים מצטברים בלי יכולת לצאת ממעגל שאינו נגמר.

החוסר מתבטא בעוצמה כאשר מגיעים לידע. בעוד אישה נשואה רוכשת ידע אודות גופה ומיניותה אצל מדריכת הכלות, בחוויה זוגית-מינית משותפת, בתוך קשר ארוך טווח, וממערכות ידע מסועפות שהתברכנו בהן, בשנים האחרונות, האישה הרווקה נשארת מאחור. נשארת מאחור, שוב, במובן החברתי של המילה. יתכן כי אישה, כאינדיבידואל, תצא למסע ותרכוש את הידע שנדרש לה, אולם כמציאות חברתית, אף שער אינו פתוח בפניה, ולעיתים קרובות, נשים, בנות שלושים ויותר, נשארות עם הידע שהמחנכת נתנה בשיעור אישות בכיתה י"ב, בלבד. התבוננות בחוסר הידע, דרך המושג טראומה עיקשת, מלמד אותנו כי באופן שבו התרבות מעמידה את האפשרות ליהנות מהידע, כשהיא פותחת את האפשרות עבור נשים מסוימות וסוגרת אותה עבור אחרות, היא משאירה את הנשים הרווקות בעמדת סיכון מסוימת, וללא נגישות לידע חשוב אודות בריאותן, אמצעי מניעה, מחלות מין, יחסי מין, והאפשרויות המשתנות לבניית זהות מינית וגופנית איתנה ושוקקת. אישה נשארת לבד, אולי במקרה הטוב (או הרע) בעזרתו האדיבה של ד"ר גוגל, ללא לגיטימציה או הכוונה, מלכתחילה, לפנות, להתייעץ ולטפל בכל מה שקשור בתחום הגופני והמיני.

התפתחות של בושה – בושה, על פי מאמרה של זיו, היא מאפיין שמעיד על התפתחותה של טראומה עיקשת. "תחושות מעורפלות, חוויית נחיתות, מלנכוליה ובושה – כל אלו הן גידולי נפש של טראומות עיקשות, תוצר של כאב שנתקל בהיעדר שפה, ולכן בהיעדר עדות שמעניקה לו הכרה" (זיו, ע"מ 65). כאשר אין שפה, אין ידע, ואין לגיטימציה לחוויות החיים שאישה עוברת, היא נשארת תלושה, בודדה ומבוישת במקום שבו היא נמצאת, בחוויות הטראומתיות, שהיא מרגישה אחראית בלעדית לכך שהתקיימו, ולמחסור במערכות תמך משמעותיות.

מחסור בגבולות העצמי – בתוך העולם החסר, ובמקום שבו אין תבנית חברתית לדמות הרווקה האידיאלית, מוצאות את עצמן נשים רבות מחוסרות מסגרת התייחסות. העצמי נבנה ביחס לנערה שהייתי או לאישה שהייתי רוצה להיות, בלי מקום יציב לעצמי של ההווה. בתוך המקום הזה, שמגיע ביחד עם תחושות של חוסר גופני ומיני משמעותי, נשים מתקשות להציב גבולות ברורים של העצמי שלהן ושל הגוף שלהן. בתוך הגמישות הבלתי יציבה, נשים מעידות על כניסה, לעיתים, לא מובחנת, לאירועים, שבהיעדר עצמי 'בטוח בעצמו', הופכים לפוגעניים, מזיקים וטראומתיים.

הדרך להחלמה חברתית כאמצעי להחלמה האינדיבידואלית:

"התנגדות היא ציר מרכזי, משום שטיפול ללא שינוי במציאות אינו מבטיח החלמה" (זיו, ע"מ 55)

זיו, במאמרה, מציבה את ההתנגדות למצב החברתי כדרך הראשונה והיסודית לשינוי שיביא לשיפור והחלמה של מצבו של האינדיבידואל. הקריאה שלי את דבריה של זיו, מציעה לדרוש שינוי של האקלים החברתי-תרבותי שבו מתקיימת מציאותה של האישה הרווקה ולאו דווקא את חוקי היסוד ההלכתיים שעומדים בבסיס שמירת התורה והמצוות. תנועת ההתנגדות צריכה, בראש ובראשונה, לדרוש להפר את ההשתקה שמלווה את חוויותיהן של נשים רווקות, לחשוף את המציאות הפגיעה שבה הן חיות, לעורר שיח שיאפשר לנשים לחשוף, להתייעץ ולעבד את מקומן החברתי. שיח שיאפשר פרימה של קשרים משפחתיים סבוכים וחיבוק חברתי משמעותי לנשים שנמצאות במציאות בלתי נסבלת של חוסר שוויון ודרישות חברתיות סותרות, מבלבלות ופוגעניות.

חשיפה של התמונה החברתית שהתהוותה בשקט בשנים האחרונות, תוציא לאור השמש חוויות כמוסות, אפלות וטראומטיות ותסייע להחלמה קולקטיבית ביחד עם פתיחת אפשרות להחלמה משמעותית של הנשים הפרטיות שחיות את המציאות הזו ביומיום.

התמודדות עם פתיחת השיח על מציאות חייהן של נשים רווקות דתיות תיתן עומק לשלב הביניים שבו הן נתונות ובמקביל תדרוש מאתנו, כחברה, לבחון עמדות, ולפתוח את המרחב שבין האידיאולוגיה לפסיכולוגיה. בירור משמעותי של תקופה משמעותית זו, על עוצמתה הרבה, תקופה, שגם אם נעצום את העיניים חזק חזק מאותתת לנו שהיא כאן כדי להישאר, יאפשר לנו כחברה, להתמודד עם הפחד העמוק מפני ערעור הסדר החברתי הקיים, ויתור על המודל הזוגי המוכר וממדרון חלקלק של עוד ועוד אנשים ונשים שחיים את חייהם לבד. דווקא מתוך הכרות העומק עם המציאות ומתן מקום של כבוד לחוויותיהן של נשים רווקות יתאפשר ריפוי משמעותי, לנשים באופן פרטי, ולנו כחברה.

חשיפה של הרבדים החבויים והמוסתרים הכרחית כדי להתחיל להתמודד עם ההשלכות החברתיות של מציאות חיים זו, מניעת פגיעה חוזרת ונשנית, יצירת והעמקת הידע שיהיה מונח לכל אישה באשר היא אישה ויצירת רשתות חברתיות ומשפחתיות משמעותיות שיצליחו להכיל את המורכבות, הכאב והפגיעות.

אנחנו בתחילת הדרך, היא תהיה רצופת מהמורות, אבל אין לנו אפשרות אחרת חוץ מלהתחיל לפסוע בה.

———————————————————

[1] ד"ר מיכל פרינס, מנהלת מרכז יהל, חוקרת מיניות של נשים דתיות ומחברת הספר 'פשוט לרצות'.

[2] זיו אפי (2012) טראומה עיקשת. מפתח, 5.

[3] תודה לעטרה רוזנבאום ונעמה קופלד על ההפניה למונח זה.
——————————————————–

קרדיט לתמונה: הדרה רחל שטיינברג

לרכישת הגליון המודפס מבית 'דעות' בנושא מיניות ורווקות: יש ללחוץ כאן
לרכישת ספרה החדש של ד"ר מיכל פרינס 'פשוט לרצות':  יש ללחוץ כאן
למעבר למאמר 'נסיכות ודרקונים' שהתפרסם בגליון ועלה גם הוא באתר: יש ללחוץ כאן

הפוסט רווקות נשית-דתית כטראומה עיקשת הופיע ראשון במרכז יהל

הווסת היא תהליך בריא, פיזיולוגי בגוף האישה. בסיום המחזור, במצב בו אין הריון, מופיעה הווסת – רירית הרחם המופרשת דרך הנרתיק אל מחוץ לגוף.

נשים רבות סובלות  בווסת מכאבים בחומרה משתנה אך מאמר זה בא להכיר שכאבי הווסת אינם גזירת גורל וישנן דרכים רבות למנוע כאבי ווסת ולטפל בהם. טיפול בכאבי הווסת מסוגל להשפיע לטובה על דימוי הגוף, מיניות ועוד.

בטרם ניתן המלצות כלליות כיצד לנהוג על מנת למנוע או לטפל בכאבים, ראוי לשים לב כי למרות התיאור האחיד של 'כאבים', אצל כל אחת מהנשים הדימום והכאבים יהיו שונים וכן גם התופעות הנלוות.

(כל אחד מהסימנים הללו משנה את האבחנה מבחינת הרפואה הסינית ובהתאם לכך את אסטרטגיית הטיפול.)

אפיון הכאב והדימום:

• מיקום – בבטן תחתונה, בגב התחתון, הקרנה לחלק קדמי, צידי או אחורי של הירך.
• סוג הכאב -נשים מתארות סוגי כאב שונים – כאב דוקר, כאב שורף, כאב מושך למטה, כאב עמום וכד'
• מועד – אצל נשים מסויימות הכאב יתחיל בטרם הדימום, אצל נשים אחרות למשל הכאב יופיע בסמוך לדימום של גושים. לעיתים יהיו כאבים דוקא במצב של דימום קל מאד (למשל 2 ימי דימום או דימום מתמשך אך קל מאד) מה שיכול להצביע על מצב של חולשה.
• עוצמת הכאב – מתחושה קלה, עד לכאבים עוויתים שמשביתים פעילות.
• משך וסוג הדימום – דימום 'תקין' הוא בצבעי דם 'טרי' אדום עד בורדו, במשך 4-6 ימים, זורם, ללא הפסקות עד לסיומו. בדימום הווסתי מופרשים מרקמים שונים אך גושים או צבעים כהים של דימום (חום, שחור וכו') מצביעים לעיתים על קושי בהתרוקנות והצטברות כלשהי ברחם.

תופעות נילוות שכיחות שמתרחשות בזמן הווסת במקביל לכאב:

• חולשה
• בחילות והקאות
• כאבי ראש מסוגים שונים ובאיזורים שונים
• תחושות חום/קור/צמרמורות
• תופעות רגשיות – עצבנות, דכדוך, דיכאון, חרדה
• נפיחות בבטן ובחזה
• יציאות לא רגילות – שלשול או עצירות

 ברפואה המערבית הטיפול יכלול משככי כאבים מסוג NSAISD בעיקר מסוג איבופרופן – כלומר נורופן, אדוויל, אדקס בשמם המסחרי.

כמו כן יומלץ להשתמש בגלולות.

חשוב להסביר כי בדרך כלל, לאחר הפסקת השימוש בתרופות, הכאבים ישובו לקדמותם וכי תרופות אלה לא תמיד מונעות את התופעות הנילוות לכאבים.

אצל נשים רבות כאבי הווסת שוככים לאחר לידה ראשונה.

נורות אדומות:

במצב של דימום בין מחזורים או כאבים חמורים בזמן הווסת או בזמנים נוספים במהלך המחזור,  אני ממליצה ראשית על שינוי אורח חיים בהתאם להמלצות ראשוניות שאתן בהמשך הקובץ. במקביל חשוב ונחוץ ללכת לאבחון אצל רופא/ה על מנת לשלול מצבים מורכבים או מסוכנים.

אחרי אבחון ושלילת מצבים מסוכנים שמחייבים התערבות רפואית קונוונציונלית, ממליצה מאד לפנות למטפל/ת מוסמכת ברפואה משלימה.

מנסיוני, דיקור ושיטת ארויגו/סובאדה, יחד עם שינויים  של אורח חיים – תזונה ופעילות גופנית (לעיתים שינויים קלים מאד) יכולים להביא ברוב המקרים לתוצאות טובות ומהירות.

אז מה אפשר לעשות?

 שימי לב: ראשית, כדאי לזכור שהווסת היא סימן לסיום המחזור בגופך ותחילתו של מחזור חדש.  על מנת להיטיב עם בריאותך ולמנוע כאבי ווסת, מומלץ לערוך שינויים של אורח חיים במהלך ימי המחזור (מהווסת ועד הווסת הבאה) על מנת שהגוף יצליח לרוקן את הווסת בצורה מיטבית וללא כאב.

כלומר: להקדים תרופה למכה (או כמאמר הסינים: לטפל בכאב כשהוא כבר כאן זה כמו לחפור באר כשאת צמאה…)

כאבי ווסת, כמו בעיות/מחלות שכיחות אחרות, היא בעיה שמושפעת מאורח החיים שלנו.

כמובן שבטיפול ואבחון אישי ,ייבחנו הנחיות ספציפיות יותר והטיפול יהיה מותאם אישית לכל אישה ונערה.

עם זאת, אני כותבת כאן את מה שנכון לרוב הנשים.

הבהרה: מסמך הזה נועד לספק מידע בריאותי כללי ואינו מהווה עצה רפואית או חוות דעת מקצועית גורפת, ואינם תחליף להתייעצות פרטנית עם רופא/ה או מטפל/ת מוסמכ/ת.

תזונה:

מה כן:

• תזונה עשירה בירקות ופירות מגוונים. לפחות ארוחה אחת מבושלת ביום. להעדיף שמן זית על פני שמנים אחרים.
• לעיתים תוסף תזונה של מגנזיום, קומפלקס B, אומגה 3 יכול להשפיע לטובה. מומלץ להתייעץ עם מטפל/ת מוסמכת.

מה לא:

• הימנעות או הפחתה משמעותית של פחמימות ריקות (קמח, סוכר לבן, משקאות ממותקים).
• הימנעות או הפחתה משמעותית של מוצרי חלב פרה, בייחוד חלב ניגר וגבינות שמנות ( במיוחד אצל אלה שרואות גושים רבים בדימום הווסתי). עדיף גם לא סויה – במיוחד אצל מתבגרות.
• הימנעות או הפחתה דרמטית קפה וקקאו (אלו חומרים שמכווצים כלי דם).

במידה וקשה להימנע ממאכלים אלו במהלך המחזור כולו, ההמלצה היא להימנע או לפחות להפחית דרמטית בייחוד בשבוע שלפני הווסת ולבדוק האם יש הטבה מספקת.

אורח חיים:

מה כן:

• תנועה, ספורט מתון, סיבובי אגן.
• הרפיה יזומה במשך היום. מומלץ בקימה או לפני השינה. (5-10 נשימות עמוקות עד הבטן ונשיפות ארוכות כבר יכולות להשפיע דרמטית על חיוניות וגם על כאבי ווסת)
• שתיית מים מספקת (לפי משקל, כוס ל10 ק"ג בימים לא חמים, בימים חמים כמובן שיותר)
• שינה מספקת בשעות סבירות (עדיף לפני 23:00)
• אמבט אדים בימים הסמוכים הווסת – מאפשר הרחבת כלי דם, לאפשר זרימה טובה של הדם וגם הזדמנות לתשומת לב לאזור האגן.
• קומפרס שמן קיק – תרופת סבתא מעולה. חפשי ביוטיוב CASTOR OIL PACKS.

מה לא:

• הקפידי לא לשבת שעות ממושכות ברצף. (לישיבה ממושכת השפעה על זרימת דם, לימפה וכו' באזור המפשעות והאגן)
• אני לא ממליצה על ריצה, בעיקר לנשים. בעיניי עדיף ספורט או תנועה מתונים יותר בגלל החשש להחלשת רצפת האגן ורצועות הרחם. ממליצה גם לבחון דרכים אחרות על מנת לייצר את האפקט הרגשי הטוב שהריצה מספקת.
• מניעה של קור – בטן חשופה, הליכה יחפה על משטחים קרים לאורך זמן.
• לא להתאפק. ברגע שאת חשה צורך להתרוקן משתן או צואה, לכי להתפנות.
• לא לעשן ולא לצרוך כמויות גדולות של אלכוהול.

בזמן הווסת:

• עיסוי של הסאקרום, (עצם העצה), לעסות את ה'חורים' שבאזור האגן האחורי. אפשר גם לפני הווסת.
• עיסוי האזור של פנים הקרסול והשוק.
• התרוקנות ברגע שמרגישות שיש צורך – התרוקנות משתן, צואה ודם.
• לבחון החלפת אמצעי ספיגה – תחבושות אורגניות, תחבושות רב פעמיות, גביעונית, מון קאפ.
• סיבובי אגן.
• נשימות עמוקות – שאיפה עמוקה ולכוון את הנשיפה אל איזור הרחם והנרתיק, בכיוון יציאת הדם.
• הקשבה פנימה:
  • מה אני/הגוף שלי מבקשים לאכול? חם? קר? מתי יש שינוי? האם יש משהו שלדעתי משפיע על אופי ועוצמת הכאב?
  • ממה אני או הגוף שלי מבקשים עכשיו להיפרד? חוויה שעברה עלי? תזונה לא מיטיבה
  • למה אני זקוקה עכשיו? שקט לעצמי? חיבוק? משהו אחר?
  • האם יש נושא כלשהו או קונפליקט כלשהו בחיי שאני מרגישה שאם אטפל בו מצב כאבי הווסת ישתנה?
  • למי שזה לא נשמע ביזארי מדי – דברי עם הרחם. שאלי אותה שאלות והקשיבי לתשובה שעולה מתוכך.

בהצלחה ולבריאות!

קצת עלי:

ב12 השנים האחרונות אני מלווה ומטפלת בנשים, נערות (וגם זוגות).
מטפלת בעיקר בקשיים הנוגעים לפוריות, גינקולוגיה ומיניות.
משלבת בטיפול רפואה סינית, עיסוי בטן ורחם בשיטת Sobada (לשעבר Arvigo), טיפול רגשי (בכלים שונים) וייעוץ לאישות.
מנחה מוסמכת של שיטת המודעות לפוריות, מנחה סדנאות בנושאי בריאות נשים, מיניות בריאה ובנושא תפילה.
מקבלת בקליניקה פרטית בירושלים.

אתר: www.nashiyut.co.il

טלפון: 054-6359065

הפוסט כאבי ווסת – המלצות למניעה וטיפול ראשוני באמצעים טבעיים הופיע ראשון במרכז יהל

מאז ומתמיד צניעות היתה גוף-ידע הלכתי ואגדתי. לא קשה לבנות מערכי-שיעור מלווים בדפי מקורות שעוסקים בצניעות. אפשר להתחיל מאקסמפלרים, מצניעותם של האבות והאימהות, לעבור לסוגיות בברכות (טפח באשה ערוה) ובקידושין (דיני יחוד), ולקנח ברמב"ם הלכות איסורי-ביאה (פרקים כא-כב) ובשולחן-ערוך אה"ע (סימנים כא-כב). אולם לכל זה יש מכנה משותף אחד: התפיסה שצניעות היא בעצם הרחקות מערוה, כלומר מנשים אסורות ומהרהורים מיניים. צניעות במובנה כ'צניעות מינית' היא ההפך מ'פריצות' ומ'ערוה', ושתי אפשרויות התרגום שלה לאנגלית: (א) כטהרה-מינית (Chastity), מהלטינית Castitas, שפירושה cut off, separated, כלומר אלה שפורשים, שנבדלים (casta). ו-(ב) כאיפוק או ריסון מיני (Modesty), מהמילה הלטינית Modestus, שקרובה לשם התואר Moderate שפירושו ללא-הפרזה, להישאר במידה, ולהישמר בתוך הגבולות – מביעים באופן קולע את התכלית שלה: קביעת גבולות כדי לא להגיע למצב של קיום יחסי-מין אסורים או הרהורים מיניים.

אלא שבמאה ה-20 אותם שני פרקים ברמב"ם שסיכמו אלף שנות עיסוק בנושא הפכו לסִפרות שממלאת מדפי ספריות. מאז כתב החפץ החיים בתרע"ג-1913 את 'גדר עולם', מונוגרפית הצניעות הראשונה (ככל שאני יודע) אודות כיסוי ראש לנשים, נכתבו כבר עשרות ספרים ומאות מאמרים בנושא, ומשנות התשעים ואילך כמות הספרים הפכה מספרים בודדים בעשור לכמה ספרים בשנה. וקרה דבר נוסף: אם בספרות ההלכתית הקלאסית הנמענים היו הגברים – הם היו האחראים לשמירת הצניעות של עצמם והם היו החוטאים, בספרות במאה ה-20 הפנייה היתה לנשים – הן נדרשו שלא להחטיא את הגברים בבגדי פריצות, והן היו החוטאות העיקריות במקרה שזה קרה. דרישות הצניעות מנשים הפכה את העיסוק בנושא לאובססיה ביחס לבגדי נשים – לגזרתם, לאורכם ולצבעיהם – והחמיצה במידה רבה את התכלית לשמה קיים ערך הצניעות מלכתחילה, כלומר שנשים דוקא לא תעמודנה במוקד. העמדתן במוקד גם גוררת הערות פוגעות, ריסוס שלטי חוצות ועוד כהנה וכהנה. בקיצור, בעוד שהתפיסה ההלכתית של 'צניעות כהרחקה מערוה' היתה יעילה ומוסכמת בעבר, בהווה היא מביאה לתוצאות שנתונות במחלוקת גדולה, ומקשה על החינוך וההפנמה של הערך.

אלא שמלבד התפיסה שהצניעות היא הרחקה מערוה ישנה במקורות תפיסה נוספת שכמעט ונשכחה: 'צניעות כהגנה על הפרטיות'. בהלכות שכנים במסכת בבא-בתרא ישנה הלכה שאוסרת על שכן לפתוח חלונות אל מול החלונות של שכנו הסמוך לו. על דין זה כתב הרשב"ם בפירושו שהטעם הוא משום צניעות, והמפרשים ראו בו נזק גוף שאפילו אם הנפגע מוחל על כבודו – המזיק חייב להימנע מלהזיק לו (חובה קוגנטית). לגבי טיבו של נזק גוף זה אפשר ללמוד גם מהמשנה בבא קמא (ח',ו) שמתייחסת לפגיעה בצניעות כחבלת-גוף, וכפי הנראה שהאיסור לחבול בגוף נובע מהתפיסה שהגוף נברא בצלם אלוקים ולכן אסור לא להשחית אותו ואף לא לבייש אותו, אפילו במקרה קיצון של נידון למוות (תוספתא סנהדרין ט',ו; לוברבוים, צלם אלוהים).

אך כאן צריך לדייק ולשאול: מה טיב הזיקה שבין הגוף כצלם אלוהים לחובת ההגנה על הגוף ועל צנעתו? את הזיקה שבין צלם אלוקים לגוף האנושי אפשר להבין בשתי דרכים, כל אחת מהן מכבדת את הגוף בדרך שונה. הדרך הראשונה היא לייחס לגוף תכונות של הדר ותפארת, כמו-אלוהיות. אורית קמיר כינתה זאת 'הילת-כבוד'. הדרך השניה, הפוכה ממנה, רואה בגוף משהו פגיע, מאוד אנושי, ומתוך כך חוששת מהקלות שבה ניתן לבוז לו ולבייש אותו. לפי תפיסה זו 'כבוד אלוקים – הסתר דבר'. בניגוד להלניזם אין כאן אידאליזציה של הגוף (ומאידך גם לא דגרגציה, "הורדה בדרגה", שלו) – אלא ריאליזציה פשוטה של הקיום האנושי שהוא חשוף ופגיע כשהוא ללא שכבות-מגן מתאימות. אלו, כמובן, שתי תפיסות שונות של כבוד האדם במובן של הגנה על גופו, ובמידה רבה ניתן לשייך כל אחת מהן לעולם תרבותי שונה. בעולם ההלניסטי הגוף נתפס כאלוהי במובן זה שהוא יפה ונוטה לשלמות. פסלי העירום של אלים ובני-אדם נערצים שקישטו את העולם ההלניסטי, ותחרויות הגימנסיון שנערכו בעירום מלא, ביטאו תפיסה זו. לעומת זאת בעולם היהודי עירום לא היה מושא להערצה אלא ביטא חוסר כבוד. כך לדוגמא מסופר על "ר' אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי רבוא (=יקרה מאוד), והיה עומד ומקריב על גבי המזבח, והורידוהו אחיו הכהנים מפני שנראה מתוכה ערום" (תוספתא יומא א',כב). וחכמים ראו בזה בזיון לא רק כלפי המזבח אלא גם כלפי הנוכחים במקום: "והרי דברים ק"ו: ומה אם אבנים שאין בהן דעת לא לרעה ולא לטובה, אמר הקדוש ברוך הוא לא תנהג בהן מנהג בזיון, חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם, דין הוא שלא תנהוג בו מנהג בזיון – אשר לא תגלה ערותך עליו" (מכילתא דר"י).

מה יתרונות התפיסה של 'צניעות כהגנה על הפרטיות' על פני התפיסה של 'צניעות כהרחקה מערוה'? כפל הפנים של הגוף – הפגיעות שלו מצד אחד וההדר שלו מצד שני – נמצאים במתח זה עם זה במיוחד בסיטואציות שהן טעונות מינית. בסיטואציות אלה היופי וכח המשיכה של הגוף מתערבבים עם החפצה ופגיעה. בהקשר הזה יהיה ניכר ההבדל בין מי שניגש לעניין מתוך תפיסה שגוף האישה הוא ערוה למי שניגש מתוך תפיסה שגופה הוא עניין פרטי. הגישה הראשונה, כמעט באופן אוטומטי פוגעת באשה שצופים בה ובגבר הצופה בדיוק בשל כך שהיא רואה באשה ערוה. היא פוגעת באשה ובגבר משום שהיא מוצאת בשניהם אך ורק את מיניותם. כל הצדדים הרגשיים והמנטליים של האדם כמו נמחקים מתודעת הצופה ומאישיות הנצפה, ומכאן קצרה הדרך למעשים ולהחלטות פוגעות. לעומת זאת כאשר ניגשים לעניין מתוך רצון לשמור על פרטיותו, ושלא לחשוף ולא לפגוע בצנעת חייו של אדם, הרי שבמקום להביט בו באופן שמחפיץ אותו נדרשים לפני הכל לבדוק כיצד האישה והאדם שמולך החליטו שהם רוצים להציג את עצמם, ולהבין את מה הם מבקשים לחשוף ואת מה להסתיר. ברגע שהפרטיות עומדת במקום ולא הערוה, האינסטיקט הוא לכבד את האדם שמולך ולא להשליך עליו את פחדיך. זה הבדל גדול מאוד בגישה. אולם מלבד זאת התוצאה ההלכתית של צניעות כפרטיות היא שהנשים הן האוטונומיות להחליט כיצד הן מתלבשות ומתנהגות, משום שזה חלק מפרטיותן, בדיוק כפי שאדם רשאי להחליט מה הוא עושה בחדרי חדרים ומה הוא עושה מול החלון. להעברת האוטונומיה אל הנשים בנושאי צניעות תהא רק ברכה. "שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ".

פורסם לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון

הפוסט צניעות וכבוד האדם: בין שתי תפיסות של צניעות הופיע ראשון במרכז יהל

לא לימדו.

אז אני לא ידעתי.

זו מין מיומנות כזו שכל נערה מתבגרת מתחילה לרכוש לאט לאט. להרגיש את הפרפרים בבטן, להתלבש יפה בשביל מישהו.
להתרגש.
ואני לא רכשתי. לא היה איפה לרכוש.

לא היו בנים בסביבה שלי. עד גיל עשרים, כשהתחלתי להסתכל הצידה.

ואז כל החברות שלי התחתנו. דייט או שניים בגן סאקר.
הצעת נישואים בארמון הנציב. על הטיילת שם, איפה שרואים את הכותל.
כי כשמתחתנים בונים הרי את בית המקדש. ענבי הגפן. והררי מטפחות צבעוניות.

ואני התחלתי להבין שזה לא יקרה כנראה. לא ככה.
אבל לא ידעתי לדבר עם בנים. לא לימדו אותי.
אז זה פשוט לא קרה.

ואז הבנתי שהגיע הזמן ללמוד, אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל.
אין בית ספר לזה.

והבית ספר שהיה בתוכי המשיך לטפטף לי "אל תרבה שיחה עם האישה… וסופו יורש גהינום"
ולא רציתי להיות גהינום. לא לעצמי ולא בשביל מישהו אחר.
אז לא הרביתי שיחה.

*****

ובינתיים גדלתי. יש לי מקצוע. משמעותי. ויש לי חיים מלאים, ושמחים, שאני אוהבת.
אבל בפינה קטנה ואפלה בלב אני זוכרת בכל רגע שאני לבד. ואני לא יודעת לדבר עם בנים. לא למדתי.
וקראתי לזה בכל מיני שמות, מפחדת מאינטימיות, לא רוצה לוותר על העצמאות שלי, ועוד מילים יפות שרוצות להגיד- לא יודעת איך לעשות את זה. 

ואז זה מתחיל להיות מסובך.

כי מי יסתכל על בחורה בת שלושים,
אישה? ילדה? שלא יודעת לדבר.
שלימדו אותה שהבן זוג העתידי שלה, זה שאמור להיות האדם הכי קרוב אליה בעולם, הוא שם, מאחורי הפרגוד.
זה זה שאפשר רק להסתכל עליו מלמעלה בשמחת תורה,
או זה שאם הוא הולך מאחורייך ברחוב את צריכה להאט כדי שיעקוף אותך וחלילה לא יראה את צורת ההליכה שלך מאחורה. 

או זה ש… 

(זה לא ייגמר, ורק לי יכאב הלב יותר ויותר אז אני עוצרת)

*******
ואני כבר לא שם. כל כך לא שם, שאם תראו אותי ברחוב לא יהיה לכם מושג אפילו שאי פעם הייתי שם.
אבל זה בתוכי. כל כך בתוכי שזה שורף.

וככל שהזמן עובר הפער רק גדל וגדל. 

כי מה תספרי על עצמך, שאף פעם לא היה לך בן זוג? שאף פעם לא יצאת לדייט?
אפילו לא כזה עם וופלים לימון בתחנת אוטובוס בגשם? או פקל קפה באיזו תצפית בשקיעה?  

אז מה הפלא שאני רווקה. בת שלושים ורווקה.
כי לא מעיזה לספר על עצמי את כל הדברים האלה. אז אני אפילו לא מנסה.

וכשמציעים לי מישהו (בפעמים הבודדות שמציעים. יכולה לספור על יד אחת את הפעמים האלה בעשור האחרון) אני לא יכולה לדמיין את עצמי מספרת לו שהוא הראשון שלי אי פעם. הדייט. לא מה שאתם חושבים. וכמובן אחרי זה גם יגיע העניין הזה. כי אני כבר לא שם, איפה שגדלתי. וגם לא רוצה להיות.  אז יום אחד זה כבר יצטרך לקרות. אבל אני לא מעיזה. אז עוברת עוד שנה. ועוד שנה. וזה נהיה מפחיד יותר ויותר. פחד משתק כזה, מכירים? שגורם לך פשוט לא לעשות כלום. להוריד את הראש ולחכות שיעבור. אבל הזמן עושה את זה יותר מפחיד. כי את כבר לא בת עשרים ושתיים שזה עוד נשמע הגיוני. את בת פאקינג שלושים. שלושים. את מצפה מעצמך להיות כבר עם איזשהו נסיון באהבה, משהו.

אבל את, בת שלושים עם נסיון חיים של בת שלושעשרה. 

מי ייקח אותך ככה?

******

אז את עוד שנה לבד.

וזה שורף.

הפוסט מילים של רווקה (בעקבות פרק 18 בפודקאסט) הופיע ראשון במרכז יהל

מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לְהִשָּׁאֵר לְבַד.
מִישֶׁהוּ חַיָּב לִתְרֹם אֶת גּוּפוֹ
שֶׁיְּהֵא מַשְׁפֵּךְ לְרַחֲמֵי הָעוֹלָם. מִישֶׁהִי
שֶׁתַּהֲפֹךְ אַגְדָּהּ אוּרְבָּנִית, נוֹשֵׂא לְקִינוֹת, שֶׁתִּלָּחֵשׁ עַל פֶּה
בֵּין צִקְצוּקֵי הַקְּרוֹבוֹת, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר צְרִיכוֹת נָשִׁים
לְהִתְיַשֵּׁב בִּבְקָתוֹת, לְהֵחָשֵׁב מְכַשְּׁפוֹת.

כְּמוֹ הַמֶּרְחָק שֶׁנִּמְדָּד מִסְּנִיף הַדֹּאַר
וְנִרְשָׁם בְּשֶׁלֶט מְעַל הַכְּבִישׁ,
כָּל מוֹשָׁב אוֹ קֶרֶת זָקוּק לְמִתְנַדֶּבֶת שֶׁתַּכִּישׁ אוֹתָהּ הַבְּדִידוּת
וּתְסַמֵּן עֲבוּר הַתּוֹשָׁבִים אֶת הַפַּעַר מִבֵּיתָם הַמּוּאָר, הַצָּהֹב
וְעַד הַבַּלָּהוֹת.
מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לִהְיוֹת אַטְלַס הַיְּוָנִי,
לָשֵׂאת עַל גַּבּוֹ הַמִּשְׂתָּרֵג אֶת צָעַר הַשָּׁמַיִם,
עַמּוּד תָּוֶךְ מַאֲפִיר בְּמֶרְחָק בָּטוּחַ
מֵאַדְנֵי הַשִּׂמְחָה. מִישֶׁהוּ יִהְיֶה הָיִּין הַהֶכְרֵחִי לַיַאנְג
הַמָּוֶת שֶׁחָשׁוּב לַחַיִּים, הַצֵּל
שֶׁמַּבְהִיק אֶת הָאוֹר.

מִישֶׁהוּ
צָרִיךְ
לְהִשָּׁאֵר
לְבַד,
לִהְיוֹת קָרְבַּן אָצִיל,
עֶצֶם לְכַלְבֵי הַכִּשָּׁלוֹן,
כְּלִיא מַבָּטִים, מַטָּרָה לַשּׂוֹטִים
מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לִחְיוֹת לְבַד
כְּדֵי שֶׁיִּבָּדְלוּ מִמְּנוּ הָאֲחֵרִים
עַד שֶׁיִּשְׁתַּוּוּ לוֹ, מַזְהִירִים בְּלָבְנָם וּמֵתִים.

בְּלֵב קָשֶׁה, בְּמַבַּט עִוֵּר, מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לְהִשָּׁאֵר
יָחִיד כְּפִי שֶׁבָּא, עֵירֹם כֵּיוָן שֶׁהִתְפַּשֵּׁט בְּאוֹמֵץ קָר
מֵהַתִּקְוָה.

לִהְיוֹת מוֹדֵל, חָלוּץ, סִבָּה לְגַאֲוָה
לְצַוּוֹת חַיִּים בְּמוֹת הָאַשְׁלָיָה עֲבוּר כָּל הַחוֹגְגִים
אֶת יוֹם הָאַהֲבָה, בְּרוּכֵי הַיְּלָדִים, בְּרוּכֵי הַמַּזָּל, עוֹטְפֵי הַכְּרִיכִים,
עוֹטְפֵי הַגּוּפִים הַקְּטַנִּים בִּשְׂמִיכָה נְדִיבָה
נַשְּׂאֵי הָרוֹמַנְטִיקָה הַצְּפוּפָה, סְמוּכִים
כְּלוּלָאָה שֶׁל עֲנִיבָה.
מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לִקְנוֹת בִּמְשׂוּרָה: כִּכַּר לֶחֶם,
קֻפְסַת קוֹטֵג', עַגְבָנִיָּה.
כְּשֶׁהַמְּאָרַחַת בַּמִּסְעָדָה תִּשְׁאַל: "מִצְטָרְפִים אֵלֶיךָ?"
מִישֶׁהוּ, פָּעַם בְּ, יוֹאִיל לַעֲנוֹת לָהּ בִּשְׁלִילָה.

מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לַהֲפֹךְ לְשִׁיר
אוֹ לִסְטָטִיסְטִיקָה.

הפוסט מישהו צריך להשאר לבד- שיר מאת אבישי חורי הופיע ראשון במרכז יהל

סוכות אחרי שסיימתי את מדרשה ושירות לאומי באתי מוצ"ש להדסה, אמא שלה ראתה אותי והתלהבה להכיר לי את אליעז הבן של חברה טובה שלה שלומד במכינה קדם צבאית, נפגשנו בליפתא והיה מקסים, מאז ליפתא הפכה למוקד עלייה שלי יחד עם גברים בדייטים ראשונים.

2.נשיקה בלחי:

בתום לב במפגש חברים בתל אביב בתקופה שלמדתי שם היו חיבוקים ונישוקים בין גברים ונשים ברגע המפגש, קיבלתי גם נשיקה על הלחי, הזדעזעתי.

3.מכנסיים:

אני בת 25 אחרי תואר ראשון בחינוך מיוחד ושנת לימודי ריקוד ומגורים ביפו קרוב לים, יצאתי מירושלים עם חצאית ושרוולים מדוכאת וחנוקה, חזרתי עם מכנסיים טיפה יותר שמחה ועם חשק. 

4.תשוקה:

בסיום של סשן אימפרוביזציה עמוק ועוצמתי אביב ביקש מאיתנו להמשיג מה חווינו, עפו בחלל שלל דימויים ותחושות, הוא הציע וביקש את המילה "תשוקה". זה נגע בי והניע מערכת יחסים בוסרית, מחודשת וערנית עם קיומה בחיי. 

5.רוצים מגע:

גרתי בפאתי מרכז העיר קרוב למקום העבודה שלי, לא התערבבתי חברתית, התאימה לי שכונה משפחתית ופסטורלית. מפה ושם נפתחו הזדמנויות ומפגשים עם גברים, אני והגברים בגרנו מעט מהסבב הקודם בעיר, נוסף מצידם צורך ודרישה למגע.

6.קונטקט:

קבוצת ריקוד מעורבת של גברים ונשים. בהתחלה רקדתי עם נשים בלבד, בהמשך גם עם גברים. הסכמתי להתמודד עם הפחד מכך שיעלו ביננו תכנים מיניים או שנגיע לדברים כביכול אסורים, הייתי סקרנית לחוות שלל גופים בריקוד ולגלות את ההצעה שמביא איתו בקונטקט הגוף הגברי ביחס לגוף הנשי, בנוסף הבנתי שבקונטקט הגוף משמש פעמים רבות כאובייקט ורציתי לאתגר את החקר שלי עם ההנחה הזו.

7.מודעות לפוריות:

השתתפתי בסדנא להכרת המחזור, עם ידע על פוריות, נשיות, מיניות, חיבור לגוף ולרוח. השתתפתי והיה מופלא.

8.חוסר במגע:

צימאון שנחווה בכל תא.

9.שליש גן עדן:

ראיתי שוב ושוב מודעות של זוגות שהכירו והתחתנו דרך האתר, ידעתי שזה פתח להנעה של הזדמנויות עם יותר שליטה שלי כך שאהיה פחות תלויה בהצעות שמגיעות באופן אקראי אבל הרתיעה אותי האפשרות החושפנית של פתיחת פרופיל ולא זרם לי התכתבות עיוורת באינטרנט. עפרה בת דודה של אבא שלי, רווקה בת 60 אמרה לי באחד הביקורים אצלה שלי יש יותר מזל וסיכוי בזכות אתרי ההכרויות באינטרנט ושכדאי לי לנצל את זה. השתכנעתי וזה היה שליש גיהנום. אתר ההכרויות הראשון שנכנסתי אליו ובהדרגתיות תרגלתי איך לבחור בגבר שאפנה אליו, מה לענות, מתי ועוד. 

10.אוריאל:

רחוב ניסים בכר שבת בצהריים הוא מתחיל ללכת מקביל אליי ושואל אם אנחנו מכירים, עניתי שלא הוא אמר שהוא רוצה, התלבטתי, עוד כמה משפטים עד שגיליתי שגדלנו באותה שכונה וזה מצא חן בעיניי. אוריאל הוא מזרחי חרדי, אני אשכנזייה דתייה בני אותו שנתון, נפגשנו עוד פעמיים ואמרתי לא, הוא אמר שהוא ממש רוצה שנמשיך השתכנעתי והמשכנו, עברו שלושה שבועות ובאתי לבית שלו, היה שבת בערב הוא רצה שנשכב וסירבתי, במוצ"ש הוא כתב לי הודעת סיום מתבקשת. מאז במשך שנים הייתי נתקלת בו ברחוב, לפעמים חזרנו לקשר חברי לפעמים לא, הוא חתר לכך שאשכב איתו, זה הפך לחיזור מתמשך, מחמיא, בוטה, ישיר, מפנק, נטול מחויבות ורגשות, לא ראיתי אותו איזה שנה.

11.לשכב לא לשכב:

קונפליקט מתמשך, ברור שלא הרי אני צריכה לשמור את עצמי לגבר היחיד שאהיה איתו כל חיי. זו נאמנות, זו טהרה, זו שמירה, זו הדת, זו האמת, אל תהיי מופקרת. ברור שכן את כבר כמעט בת 30 אחותי הקטנה כבר נשואה, החניכות מהסניף ושאר זאטוטות נשואות וכבר קיימו יחסי מין.

12.שיקרו לי:

לא זוכרת לפרטי פרטים את התכנים, הקונפליקט או שיקול הדעת. במציאות השלתי קליפה ועוד קליפה ועוד קליפה בהתאם למה שטוב ומתאים לי והבנתי שקיבלתי חינוך מיני מפוחד ומצומצם, תקופה התהלכתי בעולם עם תחושה ברורה ש "שיקרו לי". גיליתי את התענוג והבריאות בקיום יחסי מין ושלא חייבים להתחתן בשביל זה.

13. אוכל:

קניות של מצרכים לארוחה או שתים הבאות.

14.לנוח/ לטרוח:

ידעתי מהם תנאי הקבלה ללימודים או מקום עבודה ולא ידעתי מהם תנאי הקבלה לזוגיות מתמשכת.

15.צער או לב שבור או חוסר אונים:
גם חוסר מחויבות, יציבות, ביטחון, בסיס.

16.אוסף גברים:

יש את השכן, את הידיד מהלימודים, את האקס, את אוריאל, את השכן של החברה, את האקראי. הם רוצים בחברתי, הנשית, הזמנית, המינית. מחפשת מישהו שירצה אותי כבת זוג לטווח ארוך ולא רק נקודתית. לא תכננתי, רציתי או ציפתי ואני מוצאת שבלי בעיה אני יכולה להמשיך את חיי עם אוסף גברים ללילה, לרגע, ליום, רובם גם דתיים במידה זו או אחרת.

17. פורים:

שונאת את החג הזה. פורים של גיל 31 היה מופלא שתיתי והיה פתוח, גם את הזוגיות ראיתי פתוח.

18.הפסקת הריון:

מוצ"ש והווסת לא הגיעה, עברו 3 ימים והבדיקה הראתה 2 פסים ורודים. אני בדירת שותפות לא משתפת אותן, הן דוסיות מדי ואין לי כוח שישפטו אותי.

19. חתונה:

.

הפוסט להיות רווקה דתיה הופיע ראשון במרכז יהל