נסו לעשות את התרגיל הבא. שבו עם בן או בת זוג. אפשרי גם עם חברה או עם אחד הילדים (או הנכדים). בתרגיל, שבו אחד מול השני, כאשר אחד הצדדים צריך לקרב את היד לפנים של בן הזוג עד שהוא אומר 'עצור'. עצרו שם.
את התרגיל הזה אני עושה הרבה עם הילדים שלי כשבעצם המטרה שלו היא לסמן את המרחב האישי שלנו. לכל אחד יש מעין בועה פרטית שמקיפה אותו. הבועה הזו מצטמצמת ומתרחבת לפי הצורך. כאשר אדם קרוב אלי יעשה איתי את התרגיל המרחב האישי שלי יקטן אבל אם גבר זר ייגש אלי אני אבקש ממנו לעצור רחוק יותר. המרחב הפרטי יכול להשתנות במהלך החודש ואפילו במהלך שעות היום והלילה לפי רמת העייפות והצורך במרחב ושקט.
כשאני עושה את התרגיל הזה בתוך סדנה עם נערות (ואני מניחה שככה נראה גם אצל נערים) אפשר לראות כמה התנהגויות. האחת, נערות שמכבדות את המשימה ואת בנות זוגן – כאשר בת הזוג מבקשת לעצור היא עוצרת. השנייה, נערה אחת מקרבת את היד לפניה של השנייה, והיא, במקום להגיד לה לעצור, הראש שלה באופן אוטומטי הולך אחורה. השלישית, האחת מנסה לקרב את היד אל פניה של השנייה, וזו, מאפשרת ליד להגיע עד לפניה ממש על אף שנראה שזה דורש ממנה המון כוח ומתח. הרביעית, מצב שבו נאמר ה'עצור' אבל הוא לא מכובד והיד ממשיכה אל תוך המרחב הפרטי.
התרגיל הזה חשוב כשמדברים על גבולות. הוא נכון בגיל 7 ונכון בגיל 70. הוא נכון לנו כנשים ואימהות והוא עוד יותר נכון כבנות זוג. העניין כאן הוא כזה, לכל אחד מאתנו יש מרחב אישי. דמיינו מעין בועה שמקיפה אותנו ומגנה עלינו. הבועה הזו מסמנת את הגבול הבטוח בינינו ובין העולם. כשהבועה הזו נחדרת אנחנו במצוקה. זה לא נעים לנו וזה יכול לגרום לנו להתרחק, להימנע, להיכנס למתח ובמצבים מסוימים להרים חומות גבוהות ובלתי חדירות. לעומת זאת, כשאנחנו מרגישות בטוחות ואהובות אנחנו נזמין את האחר להיכנס לתוך המרחב המוגן שלנו ואפילו נהנה מכך.
תחשבו דרך גוף של ילד. מתי הוא לא מוכן לשתף פעולה עם חצייה של הגבול שלו ומתי הוא הכי רוצה שנהיה אתו בתוכו. תחשבו על חיבוק מתרפק ומתמסר מול רתיעה והרחקה של גוף מגוף.
לדעתי, אחד העקרונות החשובים בחינוך למיניות בריאה הוא ללמד את הילד או הילדה לייצר את הגבול הזה, לסמן אותו ולשמור עליו (ולעתים קרובות, לשמור עליו עבורו). ילד שידע לזהות את הגבולות שלו, והגבולות שלו מכובדים, ידע לומר מה מתאים לו ומה פחות. ידע לזהות מגע שנוח לו אתו ומגע שממש לא וחשוב ביותר, ידע לבוא אלינו, כמבוגרים האחראים, ולספר לנו שמישהו חדר את גבולותיו. לצד זה, ילד ידע גם שמצופה ממנו לכבד את גבולותיו של האחר. כבוד שהוא בסיסי בחיים משותפים כמשפחה ובוודאי שבהמשך בחיי הזוגיות.
כנשים בוגרות העיקרון הוא אותו עיקרון. קחו את התרגיל אל חייכן האישיים בבית, בעבודה ומול הילדים. לא פעם נחצים הגבולות הפרטיים שלנו (גם אם בעיני מישהו אחר זה לא כל כך נורא) וחשוב שנדע מתי הגבול שלנו נחצה ונהיה מודעות למחיר שאנחנו משלמות על התנפצות הבועה שעוטפת אותנו.
ואת כל זה, נסו להשליך אל תוך חדר המיטות והמרחב המיני-זוגי. נסו לחשוב לבד או כזוג – האם הגבולות שלי מסומנים, האם הבועה נשמרת, מתי היא נחדרת ומתי היא נפתחת ומזמינה.
פורסם בגיליון 'נשים', גליון 266