בשבועות האחרונים בת ה12 שלי מקבלת סדנאות למיניות בריאה מטעם האולפנה שבה היא לומדת. תענוג לעקוב אחרי ההתפתחות של התחום. הידיעה שהסדנאות האלו הפכו להיות המובן מאליו בהמון מוסדות, השיח הרגשי הרגיש, הירידה לפרטים וההתאמה לגילאים.
לא עוד קפיצה מהשיחה של האחות בכיתה ו' על המחזור לשיעורי אישות ומשפחה בכיתה י"ב. עוד ועוד תכניות ארוכות טווח מצוינות שמאפשרות שיח בריא של הבנות מול עצמן ומול הסביבה שלהן.
הבנות שלי יודעות שהנושא בנפשי ולכן הן דואגות לדווח בפרטי פרטים מה היה ואיך היה. סדנה ראשונה עברה בשלום, החוויה נרשמה כחיובית, עשינו קצת השלמות בבית (כי בעיני כל המטרה של הסדנאות הן להציף ואז לחזור עם זה הביתה לדמויות הכי משמעותיות). מהסדנה השניה היא חזרה עם חיוך מסתורי. הן דיברו על הגוף, על תהליך הביוץ וקבלת הווסת. נפעמתי מהרמה והפירוט. התמוגגתי מכל פרט. בת ה12 שלי יודעת דברים שאני הייתי צריכה לקושש במהלך חיי, הרבה אחרי שכבר הייתי נשואה ואם.
ואז הילדה החכמה שלי זורקת את המושג 'ימים בטוחים'. אני פוערת זוג עיניים, מגרדת בפדחתי ותוהה ביני לבין עצמי מה הקשר בין שמיטה להר סיני. למה ילדה בת 12 באולפנה דתית למהדרין מדברת איתי (אחרי שיעור אחד בסה"כ) על אמצעי מניעה, שלא לדבר על זה שמדובר על אמצעי מניעה שיעילותו מוטלת בספק. אני שואלת אותה בעדינות, מה זה אומר? למה את מתכוונת? והיא מסבירה בביטחון (עם קצה קצהו של מבוכה) שהאחות הסבירה שהימים שבין הביוץ לווסת הם ימים בטוחים. ואני בתוכי נרעשת (לא רק שדברו על אמצעי מניעה גם ניתן לבנות מידע מאוד לא מדויק!).
וכך זה ממשיך עוד מספר דקות עד שאני שואלת אותה, "מה זה אומר ימים בטוחים?" והיא כבר מבינה שיש פה משהו שצריך לדייק ועונה: "אלו הימים שבטוח לא יהיה בהם דימום".
אני מחייכת בהקלה ומיד חושבת עלינו כמחנכים והורים שרוצים להעניק לבנות שלנו את מיטב הידע שיש לנו להציע. אימהות שרוצות לכפר על תחושות הבדידות והביקורת של "למה איתי אף אחד לא דיבר". אנחנו כבר שם לגמרי. העולם היום שונה מהותית ממה שאנחנו הכרנו בילדותנו.
אני חושבת על התפקיד הגדול שלנו בחייהם. התפקיד שלנו לשאול ולהתעניין, לבדוק מה הילדה יודעת ואיפה היא מונחת בעולם. האחריות שלנו גדלה והולכת. הילדים אוספים מידע מכאן ומכאן ומדביקים אותו יחד באופן שרירותי. אינטואיטיבי. הילדים שלנו חכמים אבל הם חייבים תיווך. הם חייבים אותנו פעילים מולם ואיתם. הימים הבטוחים זו דוגמה קטנטונת לידע שגוי שיכול ללכת עם מתבגרת צעירה לאורך שנים.
כבר מריחים את פסח באוויר והדיון שמלווה אותנו היא שאלת ארבעת הבנים. מה הגישה שלנו, האם לחכות שהילדה תשאל, להניח שהילדה כבר יודעת הכול ואין לי מה להוסיף או שעלי 'לפתוח' לה. אני מאמינה בשילוב המבורך של כל סוגי הבנים. אני מאמינה שמתפקידנו להיות שם ולזהות מה הילד או הילדה שלנו זקוקים בכל רגע ורגע. אולי השיעור בכיתה היה מוקדם מדי ואני צריכה לתווך ואולי היה מאוחר מדי. אולי היה שם too much information בשבילה ואולי מה ששמעה בכלל לא סיפק אותה. האחריות שלי היא להתאים את הכול למידות שלה. מתוך אמונה שלמה שזו רק ההתחלה.
פורסם במגזין 'נשים', גליון 267