"בילי ביקסבי היה ממש מופתע כאשר התעורר בבקר ומצא בחדרו דרקון" (דרקון אין דבר כזה, ג'ק קנט, הוצאת עם עובד) בילי, ילד חביב, ליטף לדרקון את הראש וזה הגיב בשמחה. כמובן שבעקבות החינוך שקיבל רץ בילי וסיפר לאימו אבל זו הגיבה מיד "דרקון-אין דבר כזה!"
בעקבות תגובת אימו מתחיל בילי להתעלם מהדרקון והדרקון מצידו מתחיל לגדול ואף לעשות צרות: הוא מתיישב על השולחן "בדרך כלל אסור היה לשבת על השולחן. אבל מה יכלה אמא להגיד? הלא היא כבר אמרה שאין דבר כמו דרקון, ואם אין דבר כזה, אי אפשר להגיד לו שירד מהשולחן", הוא אוכל לבילי את כל ארוחת הבוקר, הוא מפריע לאמא לנקות את הבית ובסופו של דבר גם עוקר את הבית ממקומו. בטעות.
כשהאבא המופתע מוצא לבסוף את הבית ושואל כיצד זה קרה עונה בילי שזה בעקבות הדרקון, אך הפעם אינו נותן לאימו להשתיק אותו. הוא מתחיל ללטף את הדרקון עד שהוא חוזר למימדיו הקטנים. בתמונה האחרונה בספר רואים את האמא יושבת על הכורסא ומלטפת את הדרקון הקטן כשבצדדיה אבא ובילי: "דרקונים כאלה לא איכפת לי" אמרה אמא. "למה היה צריך לגדול כל כך?" "אני לא יודע,"אמר בילי, "אבל נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו."
לכולנו זה קרה וקורה.. אנחנו קמים בבוקר ופתאום מוצאים איזה דרקון,איזה משהו שפתאום צץ בין אם רגשי ובין אם גופני. הדרקון המדובר יכול להיות שאלה מטרידה אודות דרך הבאת ילדים לעולם, הזהות המינית שלי, שאלה על גופי או אפילו על ניצני התפתחות ראשוניים אצל בנכם המתבגר או בתכם הגדלה. בחינוך המיני כל שאלה ותהיה של ילד אודות מיניותו עלולה להפוך ולהתעצם (ממש כמו הדרקון) אם לא נענה עליה.
שתיקה או התעלמות נראית לנו הרבה פעמים כפתרון הטוב, גם אם זה לא תמיד פשוט, אך בחינוך למיניות אנו מפרשים שתיקה כתשובה המעבירה מסר שהשאלה והנושא אינם שווים התייחסות. הילד יכול לחוות זאת כשאלה פסולה או לא רלוונטית, הוא יכול להעצים תשובה לא נכונה יותר בראשו ובעיקר לקבל מסר שאולי פנה לאדם הלא הנכון.
כהורים אנחנו מתקשים לא פעם לתת תשובות לילדנו ובעיקר בנושאים שאנו חוששים לגעת בהם. ישנם הורים שחווים שאלות על מיניות כמאיימות או מבישות שכן זה נושא שלא תמיד דובר איתם כילדים או שקיבלו את המסר שמיניות הינו נושא שהשתיקה יפה לו. ישנם הורים שחוששים שלא ידעו לענות את התשובה הנכונה.
לעיתים אנחנו מרגישים שהשאלות של הילד מכוונות אלינו, אל עצמנו. הורים חושבים שכשהילד מדבר איתם על יחסי אישות הוא שואל למעשה על חיי האישות שלהם, ומכאן גם המבוכה.
עלינו לזכור שלרוב הוא שואל כי הוא פשוט רוצה לדעת וללמוד על עצמו, לקבל תשובות לשאלות שהוא נתקל בהן ומציקות לו.
אנו חיים בעידן שאם ילדינו לא יקבלו את התשובות אצלנו – הם יכולים ללמוד, לקרוא ולראות הכל באינטרנט וברשתות החברתיות, ואין זה אומר ששם הם יקבלו את התשובה הנכונה. אולי אפילו להפך (פורנוגרפיה כמשל). לכן חשוב כל כך שדווקא אנו כהורים נלמד ונתווך במילים את החוויות, את הרגשות (במילים ולא על ידי אימוג'ים) ואת הידע הרב שאנו מוצפים בו – לטוב ולרע.
כל החינוך בידיים שלנו, האם דווקא את הנושא החשוב והרגיש הזה אנו רוצים להוציא מהידיים שלנו?