חינוך לגוף – פרספקטיבה חדשה

בשבוע שעבר הבת שלנו  היתה צריכה לעשות בדיקת דם.
ההתנגדות התחילה עוד בבית, צריך לציין.
אחרי שעה וחצי, קיבלתי טלפון. היא לא מסכימה לעשות את הבדיקה.
תבוא.

בדרך, הבנתי שכנראה הדברים הרגילים לא עבדו, שוחד, אסרטיביות, ואמפתיה. צריך משהו אחר.
פגשתי ילדה מכווצת בהגנה עצמית. עיניים נפוחות מבכי, חלשה, ובכל הכוח משריינת את עצמה.
כל האנרגיה שלה פועלת ככוח שמכווץ את הגוף.
הגנה עצמית.

מה אתה עושה ברגע כזה?

לימדת אותה לשמור על הגוף שלה, על הגבולות שלה, שתדע להגיד לא.
ועכשיו אתה מצפה ממנה לבצע בדיוק ההיפך, תחת לחץ.
כהורים, אנחנו לא מעט פעמים מפעילים כוח, פורצים את הגבולות שלהם, תמיד יש לנו תירוץ טוב, ברור.
זה מסר מטשטש.
אתה בעצם אומר לה, תשמרי על הגבולות שלך, אבל גם לזה יש גבול,  אי אפשר שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה.
ובאמת ברגעים כאלה מה שנשאר זה החזק שורד. רגע עצוב, שכל הדיבורים היפים פוגשים מציאות סתמית ומעצבנת.

אז מה עושים?
דרך אחרת להסתכל על כל הסיפור, היא דרך האנרגיה, ואיך שהיא זורמת עכשיו בגוף.

כל רגש הוא תדר מסויים, שהוא מן פילטר שדרכו האדם חי עכשיו. זה בא לידי ביטוי בשפת גוף, במחשבות, במילים, ובתחושות.
כשאדם מפחד, הוא שרוי בתדר. שכשהוא בתוכו כל ההסברים והשכנועים נצבעים מיד בפחד.
פחד הוא הגנה הכי ראשונית ובסיסית. גם אם הוא ממש לא רציונלי, למי שמפחד זו חוויה מאוד ממשית.
כשיש פחד בגוף, החוויה היא של איום, והגוף מתכווץ ומתגונן, וזו תגובה בריאה.
אחד הדברים הכי הרסניים שאפשר לעשות זה לקלקל את המנגנון הזה.
זלזול בהגנה של מישהו אחר,  תייצר אצלו חוסר אונים ואפתיות.
במציאות, אני פוגש ילדה שבדרך כלל מבינה, בוגרת, אחראית ושמחה, בכיווץ לא מוסבר שקשה לי לפתור. אין עם מי לדבר.

זה כי התדר השתנה. היא עכשיו כולה פחד.

שמתי לב שהיא מפעילה המון כוח, השרירים מוקשחים, הטון מלא כעס . מלחמה של קרבות ביצורים על הגבולות.
בהתבוננות כזו, עולה אמפתיה עמוקה.  כשהיא מפוחדת, כמעט ואין לה בחירה. ברור שההסברים שלי לא נקלטים.
התסכול והכעס מתחלפים בהבנה.
כשאני מסתכל על זה ככה, מה אני רוצה ממנה?
היא שורדת הכי טוב שהיא יכולה כרגע.
מתוך ההבנה למקום שלה, קודם כל הרפנו מהלחץ.
כשאתה נותן תוקף עמוק לחוויה של מי שמולך, משהו מתרכך. זה כבר לא הוא מול העולם, מישהו הושיט יד.

איך אני מצליח לשמור על המנגנון הבריא שלה, ועוזר לה להתגבר ולבצע את הבדיקה?

אפשר לעזור לה לשנות את התדר. לעלות קצת למעלה. לעבוד עם האנרגיה שלה ולא נגדה.

מה משחרר אדם שתקוע בפחד? 

כשמישהו מפחד, ותוקע את המגלשה בפארק מים, לפעמים בא לך לתת לו דחיפה, שיתקדם כבר.

ויש פה אמת פשוטה.

יש פה מפתח.

התגובות הטבעיות שלנו, הלא מבוייתות לתדרים שאנחנו פוגשים, מלמדות אותנו איך משחררים את המנגנון.
זתומרת, שבאופן אינטואיטיבי, אנחנו מגלים שכעס יכול להיות פיתרון לפחד.
פחד הוא אנרגיה שהגוף מכוון כדי להימנע. כיווץ, הקשחה.
כעס, הוא אותה אנרגיה, שכבר יוצאת החוצה לפעולה. כמו קפיץ שמשתחרר.
כדי שאדם יוציא את עצמו מתדר תקוע, כל מה שהוא צריך זה לעלות שלב אחד.

 

כשחשבתי על זה במרפאה, עלה לי רעיון.
אמרתי: 'את יודעת מה מנצח פחד?'
'מה?'
'אלימות.'
היא הסתכלה מופתעת.
משהו השתנה.
פתאום, האירוע נהפך למשימה משותפת של כולנו להתגבר על תדר הפחד.
השיח החדש, הכניס קלילות ואנרגיה לכל האירוע. עדיין פחד, אבל בפרופורציה.
'אני אחזיק אותך ואת כל הכוח שלך תוציאי עליי. חזק. '
היא הסכימה.

היא התמסרה די מהר. קיבלתי נשיכה בצוואר. כואבת מאוד.
את הדקירה היא לא הרגישה בכלל.
השתחרר הפקק.

כשיצאנו, דילגנו מעל תדר הפחד והכעס, לתחושת גאווה וסיפוק. היא יצאה בראש מורם. מרגישה חזקה ומסוגלת, וככה גם אנחנו.
עמדנו במשימה, ללא נפגעים.
עם חיבור עמוק יותר שלה לעצמה ולאמונה שלה בכוחות שלה.
מסיפור שיכל להיגמר בתחושות קשות, בכעס, באובדן אמון, ברתיעה עמוקה ובעצבות, נהפך לנו לסיפור העצמה.
בזכות המשקפיים האלה של תדרים.

אז בסך הכול, לסיכום, לקח לבת שלי שעה וחצי להסכים לבצע בדיקת דם, ועוד ננשכתי בתהליך.
על פניו לא להיט.
אבל כשאני מסתכל עמוק בפנים, בלב, אני גאה ממש בילדה שלי, ובנו.

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!