מאמר זה מבוסס על עבודת תיזה שפורסמה במסגרת החוג למגדר בבר אילן והתפרסם בספר אישה ויהדותה בעריכת פרופ' טובה כהן. עבור נשים רבות החתונה מהווה נקודת ציון. עבור נשים דתיות בכלל, ודתיות-לאומיות בפרט, נקודת ציון זו הינה משמעותית ביותר, בשל היותה שלב מעבר קריטי מחיי רווקות לנישואין הכוללים דרישות גופניות ומיניות שלא הכירו קודם לכן.
המחקר הכללי בנושא מיניות וגוף קיבל תאוצה בשנים האחרונות עם התפתחות המחקר הפמיניסטי. אולם, לא הוקדשה תשומת לב מספקת לקולן של נשים מסורתיות מתרבויות שונות על רקע אמונתן והפרקטיקות השונות הנדרשות מהן בתחום זה. בחברה הדתית-לאומית נושא זה עדיין נחשב כטאבו ש'השתיקה יפה לו' ובהתאם לכך ישנו מספר מועט מאוד של מחקרים בנושא. בין הנושאים שכן נחקרו ניתן למצוא מחקרים על חינוך לחיי משפחה, ספרות ההדרכה למיניות ומחקרים הדנים באספקטים שונים של הלכות טהרת המשפחה והשפעתם על האישה. בחלל שנוצר ראיתי לנכון לבצע מחקר שיציף את התמודדויותיהן של נשים דתיות לאומיות עם מיניות וגוף בתקופה שלאחר החתונה. מטרת המחקר הייתה לחשוף את הקולות שטרם נשמעו, קולות של נשים דתיות-לאומיות החווות התמודדות סביב אירוע מכונן בחייהן, המעבר מרווקות לנישואין.
האישה שהתחנכה על ברכי החינוך הדתי לאורך התבגרותה, שערכים של צניעות וכיסוי היו נר לרגליה, משנה את אורח חייה באחת. עם חתונתה היא נכנסת לעולם חדש של זוגיות, מיניות וגוף. הגוף, שהיה מכוסה עד כה, ללא נוכחות וללא עניין, מקבל לפתע משמעות, זהות וגשמיות. האישה נדרשת, בבת אחת, להיחשף לשלל חוויות שאינן מוכרות לה, מפתיעות אותה ולעתים אף מכאיבות לה. במחקר זה נעשה ניסיון ראשוני לחשוף את הקולות הללו, לתת להם מקום ונוכחות בנרטיב הכללי של האישה הדתית – לאומית.
המחקר הנדון מבוסס על ראיונות עם עשר נשים דתיות-לאומיות הנשואות בן שנה לחמש שנים שסיפרו על ההתמודדויות השונות שלהן סביב המיניות והגוף בתקופה שלאחר החתונה. מטרתו המרכזית של המחקר הייתה לתת תמונה כללית וראשונית של ההתמודדויות השונות הקשורות במעבר החד מהרווקות לנישואין, מצניעות, כיסוי והסתרה, למיניות, גוף וגילוי אצל נשים דתיות שגדלו על ברכי החינוך הדתי.
הנושאים שהעלו הנשים בראיונות התחלקו לשלוש קטגוריות מרכזיות. הקטגוריה הראשונה עסקה בהתמודדות של הנשים עם המידע החדש והחוויה החדשה של מיניות וגוף בתקופה שלפני החתונה, בלילה הראשון ובתקופה הראשונה שלאחר החתונה. הקטגוריה השנייה עסקה בתהליך ההכרות עם הגוף, בתהליך בניית המיניות, בקיום יחסי מין ובשאלת הסיפוק המיני, דבר שאינו מובן מאליו לרבות מהנשים שהשתתפו בראיונות. הקטגוריה השלישית עסקה בהתמודדות של הנשים עם הלכות טהרת המשפחה תוך התמקדות בבדיקות, במקווה, בהפניית שאלות לרב ולבודקת טהרה. חשוב לציין כי קיום יחסי מין בפעם הראשונה הינו חוויה המשפיעה על עיצוב המין והמיניות של כל אחד ואחת . עבור רבים, החוויה של יחסי המין הראשונים נחשבת לאירוע מעבר משמעותי ובלתי נשכח. עם זאת, רוב ההתמודדויות, כפי שעלו מדבריהן של המרואיינות במחקר זה, קשורות קשר הדוק להיותן של הנשים נשים המקיימות אורח חיים יהודי – דתי ומושפעות מהשיח הדתי וההלכתי.
לאורך הראיונות סיפרו נשים על הקשיים הרבים שאותן הן חוות. ההיכרות הראשונית עם הגוף מתקבלת אצלן בהפתעה:
"את מזכירה לי שכשהמדריכת כלות שלי דיברה איתי על החור שממנו בעצם, אני לא יודעת איך לקרוא לזה, (צחוק של מבוכה), אז פתאום נפל האסימון של עד כמה אני לא מכירה, יש לי משהו בגוף שאני לא מודעת אליו בכלל, נראה לי שאצל נשים יש הבדל בין אלו שמשתמשות בתחבושות לאלו שמשתמשות בטמפונים, אז היא יותר מודעת למקום הזה, מי שמשתמשת בתחבושות בכלל לא יוצא להיפגש איתו במפגש החודשי, וממש פתאום נופל האסימון שאתה לא ממש מכיר את הגוף שלך…"
הכלה הצעירה מגיעה לשלב המתקדם של ההכנות לנישואיה אך היא אפילו לא יודעת איך קוראים ל'חור ההוא', יש לה איזור בגוף שאותו היא לא מכירה כלל. הכלה מניחה שאחרות כן מכירות אותו מכיוון שהן משתמשות בטמפונים, אבל, על אף שכבר שנים היא מקבלת מחזור חודשי, היא לא יודעת ולא מודעת. העובדה שהמרואיינת בחרה את הביטויים 'החור שממנו', 'המקום הזה', 'איתו' והבחירה שלה לתאר את חווייתה הגופנית האינטימית ביותר בלשון זכר מעידה על ריחוק, זרות וניכור מחלקים מגופה. הדבר ניכר גם בשפת הגוף בה היא משתמשת, מהבעות הפנים וחוסר הנוחות הכללי.
הלילה הראשון נחווה כחוויה לא נעימה, בלשון המעטה, עבור רובן:
"זה היה, לא העזתי להגיד, אגיד משהו כנראה טראומתי, כאילו, תקעו לי משהו לגוף, מבלי שהסכמתי, לא הסכמתי, ידעתי בידיעה שזה הולך לקרות, אבל לא הבנתי עד כמה זה חודרני וקשה הדבר הזה שנכנס אלייך, אני ממש זוכרת את התחושה הזו".
החתירה למיניות:
"אני מרגישה שאצלי…. זה כן היה, זה כן קרה, כאילו, טיפה, שוב… כי עם הגוף שלי הגעתי למקומות מאוד משוחררים וטובים וזה לפני החתונה בתהליך הזה. אבל, אבל, היא לא סתם אמרה את מה שהיא אמרה, החברה הזו, משהו בי מעיז ללכת עד הסוף אבל מאוד נבהל מזה וזה, שם הייסורי המצפון. גם כשהייתי עם האיש שלי כאילו, פתאום זה היה נעים, כן הייתי נהנית ואז לילה או יומיים של, כאילו, בהלה נוראית וכן הרבה אשמה, על איך אני מעיזה, ואיכס ואני דוחה ומגעילה שאני ככה שכאילו שבכלל אני…… שאני כאילו כן שאני בזה, שאני עושה את זה שאני משתדלת בשביל זה, בשביל ליהנות בצורה כזו, איכס דוחה כאילו, מוזר עכשיו…. זה מעניין שזה לא כזה רחוק אבל אני מרגישה שאני …אבל אני השתדלתי באמת והכרנו זה היה ו… אותם תחושות, אשמה ותחושות של… ומשוחררת כאילו…. אהההה …."
זהו תיאור של תהליך התפתחותי עם נסיגות רבות. תהליך שבו האישה נפתחת אל מיניותה, מנסה לקבל אותה ואפילו נהנית ממנה אבל מיד נסוגה לאחור בבהלה. האישה נמצאת על מטוטלת שנדה בין תעוזה והליכה 'עד הסוף' לבין בהלה ודחייה. המרואיינת לא מצליחה לקבל את נטייתה 'להשתדל בשביל זה', היא מרגישה מאוימת וההגנה שלה מגיעה בדרך של דחייה של הגוף והחוויה המינית. דבריה מתארים שני קצוות המתקשים להתחבר. 'נעים', 'נהנית' ו'משתדלת' אל מול 'איכס', 'דוחה' ו'מגעילה'. בשלב מאוחר יותר הבהלה מתחלפת ב'טירוף' והדחייה הופכת לחוויה נפלאה. האישה הזו עוברת תהליך של הכרות עם מיניותה ולאט לאט פותחת את עצמה להסברים שיכולים לעזור לה במציאת האיזון הנפשי הפנימי שלה בין המיניות והקדושה. בשלב מאוחר יותר היא מסבירה לי ולעצמה שהצורך המיני הינו צורך פיזיולוגי לחלוטין וניתן לקשור אותו למעשה הבריאה. מרגע שקשר זה נעשה, והיא מבינה שהקב"ה ברא אותה ככזו, היא יכולה להרשות לעצמה להיות כזו עם כל הקושי הכרוך בכך. 'מותר להתעסק בו, שיהיה לו מקום, הוא פשוט שם…'. מרגע שברור שמדובר בדחף שנברא בצלם, המרואיינת מוכנה לקבל אותו כמתנה.
דבריה של אישה זו חוזרים על עצמם אצל נשים אחרות שמשתפות על הצורך במציאת האיזון שבין האינטימיות לקדושה:
"אני חושבת, כי בחיי אישות היה אני חושבת שגם אחרי החתונה מה שכיוונו אותי בהדרכת כלות שזה משהו קדוש שזה משהו מיוחד אני אוהבת אבל עדיין נשאר בה משהו פחות מהחיים פחות אנושי…
מ: מאוד גבוה…
ל: פחות, כאילו, שאפשר להגיד כן זה גם שלי וזה חלק מהחיים שלי וזה יפה וזה ככה וסבבה שזה ככה וזה חלק מהחיים של כולנו וזה לא סוטה ולא שזה קדוש וזה רק ההתעלות הרוחנית של בני זוג, את מבינה… זה קיים וזה מדהים באמת זה באמת מרגיש חיבור שהוא מאוד מיוחד לי אבל… אבל מהמקום הזה".
החיפוש אחר העונג ואי מציאתו:
"אני זוכרת את המשפט שהיא אמרה לי משהו על נשים שאומרות שהן חווות אורגזמה, וזה לא אורגזמה, זה נשאר עלום בעיני, תמיד יש מין כזה אולי שיש משהו שאני לא יודעת
מ: תחושה של פספוס כל הזמן
ל: ממש, ממש, אני חושבת שמספר הפעמים שהרגשתי שוואו זה זה, ביחס למספר הפעמים… הוא ממש קטן עכשיו אני כן בתוך זה, אה…. אני מרגישה הרבה יותר טוב משאני במקום מאשים אני באמת מרגישה שזה משהו של שנינו שאנחנו לומדים ביחד, אני רואה שזה קורה, יש קצב… וגם נראה לי משהו שכאילו אולי אני לא רוצה להודות בזה בפני אף אחד שאני לא נהנית עד הסוף או שכזה כאילו אני לא מצליחה והנה אני מודה פה עכשיו וזה יפה …
אני באמת התלבטתי אם להתראיין, כי אמרתי… יש לי כל כך הרבה עכשיו למה לי להיכנס לכזה נושא שהוא טעון ובאמת שהרגשתי שאני יכולה לתקשר שאני לא מפחדת כל כך ממה שאגיד, ממה שתדעי עלי…"
מרואיינת זו סיפרה לי, בדרכה, שמאז שהתחתנה לא חוותה סיפוק מיני ושהיא אינה מבינה איך לעשות זאת. מרואיינת זו נשואה למעלה משנתיים, אימא לילדה, מקיימת יחסי מין באופן תדיר אך היא מעולם לא הודתה בפני עצמה ובפני אף אחד אחר שהיא לא נהנית. מבחינתה, הראיון היה הזדמנות עבורה לקבל מידע שלא ניתן לה עד לנקודת הזמן הזו, והגילוי היה רב. חוץ ממנה, נתקלתי במהלך הראיונות בשתי נשים נוספות שלא חוו סיפוק מיני.
סוגיית הסיפוק המיני של הנשים הדתיות היא אחד מהנושאים החשובים ביותר העולים ממחקר זה. על פי מחקרם של לבינסקי ואחרים בקרב הנשים הדתיות יש כ-9% שלא מצליחות לחוות אורגזמה לעומת 1% בחברה הכללית. הסיבה לנתון הזה, שעליו ניתן להצביע בעזרת המחקר הנוכחי, הוא חוסר המידע והנגישות למידע לנשים אלו. נשים אלו אינן מגיעות לסיפוק רק בגלל שאינן יודעות כיצד לעשות זאת. מעטה הבושה והצניעות מונע מהן לצאת ולחפש את המידע שהן זקוקות לו בכדי להבין כיצד גופן פועל והמידע שעומד לרשותן אינו מכיל את הידע לו הן זקוקות או שאינו מותאם למצב הנפשי בו הן שרויות. נשים אלו נמצאות במעגל קסמים בלתי אפשרי שבו הן מנסות לפתח את הקשר המיני עם בן זוגן ובמקום לבסס אותו על הנאה ושחרור הוא מתבסס פעם אחר פעם על תסכול ותחושות של פספוס והחמצה. תחושות אלו נחרטות בגוף ומתקבעות ככל שהזמן חולף. לתקופה זו, שבה האישה אינה חווה סיפוק מיני השפעה עמוקה וקריטית על המשך ההתפתחות המינית שלה וההתפתחות של הקשר המיני שלה עם בן זוגה.
הסיפורים הם רבים והנשים שהתראיינו למחקר זה היו אמיצות. לאורך כל הדרך הנרטיב שלהן הילך על קורה צרה שבין רצון חזק למימוש מיני, מימוש זוגי ויצירה של חוויה משפחתית חיובית לבין כאב, חוסר אונים ובדידות.
הדיסוננס בתהליך גילוי המיניות:
התחושה המרכזית שמלווה את הנשים הדתיות בתקופה הנדונה במחקר היא תחושה של דיסוננס. דיסוננס המתעורר אצלן מתחילתו של תהליך חשיפתן למידע הקשור במיניות וגוף ועד לנקודת הזמן שבה הן מוצאות את האיזון הפנימי והיכולת להכיל את המידע, הנורמות והדרישות אל תוך זהותן.
"אני מסכימה שהפער הזה, בין מה שהייתי רגילה לבין מה שבאמת קורה, לדעת איך עושים את החיבור הזה, אני מרגישה שזה, שזה ממש ….. זה הביא להרבה דברים מאוד קשים, מאוד קשים מרגיש לי שזה ממש זה מביא לידי דברים מאוד קשים, מאוד מטלטלים…"
הכלות הצעירות העומדות ערב חתונתן מדווחות על עוצמה משתנה של דיסוננס קוגניטיבי. המידע החדש אותו הן מקבלות לקראת ליל הכלולות אינו עולה בקנה אחד עם הקוגניציות המוכרות להן. המידע על גופן, מיניותן, יחסי מין והנאה מינית מופיע כסתירה לצניעות, לפרישות ולכיסוי אליו הן מורגלות. הדיסוננס יוצר אצלן מתח וחרדה אותו הן מנסות להפחית בעזרת אסטרטגיות שונות. תהליך שתלוי רבות במידת מוכנותה של האישה להכיל את המידע, מידת פתיחותה ומיקומה של הזהות הנשית בעולמה.
הנשים, כפי שעולה מהראיונות, מגיעות לשלב הגיבוש של האינטימיות כאשר הזהות הנשית שלהן, הזהות הגופנית שלהן והזהות המינית שלהן נמצאות בתחתית סולם הזהויות אם בכלל. המעבר מהרווקות לנישואין, נושא בחובו קונפליקט עצום הקשור בגיבוש ורכישה של זהות חדשה, שלעתים באה בסתירה עם הזהות המוכרת והידועה להן שאותה גיבשו כבר בגיל ההתבגרות.
נראה כי הדיסוננס, אינו נוגע רק בפערים בין הידע שקיים אצל הנשים ערב חתונתן לבין החוויה המינית בפועל. אין מדובר רק בקפיצה מ'הכל אסור' ערב החתונה, ל'הכל מותר' מיד עם סיום החופה או לחילופין לחוויית ההכרות הראשונית עם בני המין השני. עולה כאן חוויה עמוקה יותר של משבר זהות. הנשים, שערב חתונתן עונות לשלל התכתיבים החברתיים בזהותן, עומדות חסרות אונים אל מול דרישות חברתיות הפוכות לחלוטין מכל מה שהכירו, ביום למחרת. מזהות של 'ילדה טובה', ללא גוף, שהצניעות היא נר לרגליה, היא צריכה לעבור באחת לזהות שאינה מוכרת לה, זהות שכוללת מיניות, גוף, הנאה ואף שחרור. זהות שנתפסת על ידי רבות מהמרואיינות כשייכת לעולם חיצוני להן, עולם שאינו קשור במושגים של דתיות וקדושה.
יותר מכך, הכלות הצעירות נמצאות בבעיה מכיוון שאין להן מודלים בתחום הזה. הזהות הנשית נלמדת בעיקר באמצעות חיקוי, חיזוקים ועונשים. החיקוי נעשה באמצעות צפייה בדמויות התייחסות משמעותיות, הפנמת התנהגותן ותבניות השיח שבהן הן משתמשות. המודל של האישה הדתית אינו כולל בתוכו את מיניותה וגופה. להיפך, העיסוק בגוף האישה הינו עיסוק של כיסוי, הסתרה והשתקה. בחברה הדתית, על נושא המיניות קיים טאבו מוחלט ולכן לכלות אין מודל לצפות בו וללמוד ממנו, לא בשלבי החיים המוקדמים ולא בשלב זה.
ההתמודדות של הכלה הצעירה כרוכה בחיפוש מידע, מודל או הכוונה שיתרמו לגיבוש הזהות הנשית, המינית והגופנית שלה. היא עורכת 'עבודת זהות' שתאפשר אינטגרציה בין הזהות שבנתה לאורך כל חייה לזהות המינית הנדרשת לה עם כניסתה לעולם של זוגיות ומיניות. מידת הרווחה האישית שלה מצד אחד או הדחק (stress) מצד שני ייקבעו לפי היכולת של האישה למצוא את המידע הדרוש לה ובעזרתו ליצור מארג קוהרנטי של זהויות הנותן מענה לשלל צרכיה.
"לא הרגשתי שהגעתי מוכנה ללילה הראשון גם לא להמשך, מזל ממש שיש לי אחות שהיא קרובה אלי והיא התחתנה לפני והרגשתי שאני יכולה לפנות אליה.
מ: כן, הרגשת שיש לך למי לפנות….. קמת בבוקר ואמרת אני צריכה לדבר, אני צריכה להתייעץ או שזה לקח זמן?
ל: זה לקח יומיים התחתנו ביום חמישי בשבת חתן, וכולם שם זה שוק מה קורה פה בכלל … והיא פשוט שאלה אותי מה נשמע ואני אמרתי לה אאאא, אז היא… ויכולתי לדבר איתה, ויכולתי לדבר איתה, זה היה מוסכם בינינו אני והאיש שלי שאני אדבר איתה, כי בשניים היינו המומים."
מרואיינת זו הבינה, כבר בשלב ראשוני מאוד, יומיים אחרי החתונה, שהיא צריכה לפנות למישהו. היא פונה לאחותה, שאליה היא מרגישה קרובה ומשתפת אותה בתחושותיה. חשוב להדגיש שהיא פונה דווקא אליה מכיוון שהיא נשואה והיא נתפשת בעיני המרואיינת כבעלת ניסיון. בנוסף, היא עושה זאת בהסכמת בעלה ובידיעתו. אולם, בניגוד למרואיינת זו, מרבית המרואיינות סיפרו שלא הרגישו בנוח לדבר עם אף אחד על נושא זה.
"הלוואי, לא, לא היה לי עם מי לדבר, גם אז, כאילו, לא היה את החברה הטובה, לא הייתה מישהי שהרגשתי שאני יכולה לפנות אליה ולדבר איתה, לא היה.."
"… שאני פשוט לא יודעת ושאני לא מעיזה לשאול, אף אחד לא ילמד אותך, תחושה של אף אחד לא ילמד אותך איך עושים את זה…"
"…אמרתי אולי, אבל את מי אני אשאל, מה אני אעשה, ממש היה לי קושי, אמרתי לא', אני מרגישה לבד בעולם, כאילו מה, אני רוצה מישהו שאני ארגיש בנוח לדבר איתו על זה…"
מתוך המחקר עולה כי ישנן נשים שמבינות את החשיבות של החיפוש אחר המידע ומתגברות על המבוכה והטאבו סביב נושא זה ומוצאות לעצמן את המענה לו הן זקוקות. נשים אלו יחזרו אל מדריכת הכלות, יפנו אל אחיות, גיסות וחברות במטרה למצוא מידע שיכוון אותן ויקל על כאבן הפיזי והנפשי. נשים אלה מדווחות על הקלה משמעותית לאחר פנייתן ומציינות כי זה היה הדבר הנכון לעשותו. עם זאת, כאן עולה השאלה מדוע יש קושי גדול כל כך אצל הנשים לפנות לאמהותיהן בנושאים אלו? מדוע נוצר מרחק כל כך גדול בין האם לבת בנושאים אינטימיים שבהם ההדרכה נדרשת?
אולם, תופעה רווחת שמסתמנת באופן ברור במחקר זה היא נטייתן של כלות, עוד בתחילת דרכן בנישואין לפנות לכיוון ההפוך. במקום לפנות לעזרה ולהתייעץ לגבי נושאים המטרידים אותן הן פונות אל כלות צעירות מהן ולעתים אף לנשים שטרם הגיעו לשלב הנישואין ומציעות את עצמן כמדריכות בעלות ניסיון.
"אני זוכרת חברה טובה טובה שהתחתנה לפני ולילה לפני החתונה היא לחשה לי באוזן זה כואב ויכול להיות לא נעים כל כך והעיקר שתהיי רגועה שתזכרי שזה האיש שלך"
"מאז יש לי חברה טובה שעדיין לא התחתנה ואני כן משתפת אותה, אני מרגישה שזה חשוב, ומה יקרה כשהיא תתחתן…"
"מצד שני יש לי חברה שהתחתנה בדיוק עכשיו, ממשפחה די מפורקת, כאילו הבחורה מעולה, ולקחתי אותה לשיחה ואמרתי לה תקשיבי זה חשוב את חייבת להשקיע בדברים ולקנות, וגם אין לה כסף, אין להורים שלה כסף, היא משלמת את החתונה, היא מאוד משקיענית, בחורה מטופחת וזה, אמרתי לה תשמעי יש דברים שאת חייבת להשקיע בהם עכשיו, תחתונים, חזיות והיא אמרה: לא, מה פתאום, ואמרתי לה זה הזמן, את חייבת, כאילו עכשיו היא התקשרה אלי, לפני שעה: תקשיבי, והתחילה לשאול אותי על שעווה, כל הגוף וזה, אמרתי לה מעולה, אמרתי לה תשאלי, בעיני זה נורא שאין את מי לשאול וכל שאלה אתה מתפדח ומכין את עצמך"
"לי יש עכשיו חברה טובה שהתחתנה ואני רציתי להתקשר אליה ולהגיד לה את הטיפים האלה"
"אני זוכרת שיחה שלי עשתה חברה טובה לפני, לילה לפני החתונה, אמרה לי, זה כואב"
"אז לי יש שתי חברות שיש להם פה ג'ורה מפה ועד להודעה חדשה, אחרי החתונה הם אמרו לי קחי ky קחי משחות, לא ידעתי מה מלוכלך ומה לא מלוכלך, תשתמשי במשחה, תשתמשי בכרית להגביה את עצמך לנו זה עזר. את מבינה? בלי שאני שאלתי הם אמרו את זה בשתיים, שלוש שורות וזה עבר, זה לא היה ככה, שישבנו בשיחת בנות הם אמרו: את נשואה כבר חודש ומשהו אפשר להגיד לך, את לא מתפדחת, את לא תתחילי להסמיק לנו, וזה למרות שזה לא היה גורם לי להסמיק."
כלות אלה מרגישות שלהן לא היה למי לפנות ולקבל מידע והן רוצות לחסוך את הבדידות הזו מחברותיהן. כלות אלו לא מצליחות לעבור את מחסום הטאבו ולכן הן מחפשות ערוץ לגיטימי לשיחה בנושא. הן בוחרות 'לעזור' לאחרות על פני חיפוש עזרה לעצמן. "עזרה" זו יכולה להיות טובה עבור האישה שמחפשת מקום לבטא את עצמה אך יכול להזיק מאוד לכלה הטרייה שמקבלת, לעתים קרובות, מידע מוטה ומטעה.
חוסר אונים והשלמה:
הפרקטיקות היהודיות על הגוף הנשי הן רבות ומגוונות. לעתים קרובות הן סותרות כל הגיון שאליו הורגלה האישה בתקופת ילדותה והתבגרותה. הנשים נדרשות להחליף מערך שלם של ערכים, הרגלים ונורמות עם כניסתן תחת החופה, לעתים באופן הנוגד לחלוטין את מה שהכירו קודם לכן. ערב החתונה האישה נדרשת להכיר את גופה, לגעת בעצמה, לבדוק את עצמה, ללמוד את מחזוריות הפוריות שלה, ליטול גלולות המשבשות את הפעילות ההורמונאלית שלה ולטבול במקווה לעיני אישה זרה. לאחר החתונה, עוד בליל הכלולות היא נדרשת (גם אם לא באופן פורמאלי-הלכתי) להתפשט, להיחשף בפני אדם זר, להיחשף בפני גבר, לקיים יחסי מין לראשונה ומיד להיפרד מבן זוגה. לאחר הלילה הזה היא נכנסת למערכת מחזורית של אסור ומותר, קדושה וגשמיות, כאב ושחרור. היא נכנסת למערכת ציפיות זוגית שמתחילה להיבנות בין בני הזוג השייכים לאותה מערכת ערכים יהודית אך שונים כל כך במערכת הציפיות המגדרית. האישה משנה את מקום מגוריה, משנה את המראה החיצוני שלה על ידי הוספת כיסוי הראש, משנה את שגרת יומה ולעתים לא רחוקות היא אף נכנסת להריון ומשנה את כל מהלך חייה. זוהי תקופה מטלטלת עבור האישה גם אם היא עטופה בצמר גפן ורוד של אופוריה, אהבה ושמחת נישואין.
במחקר נפרד יש לבחון את ההבניה החברתית של החתונה בתוך המסגרת הדתית לאומית. אין ספק כי נשים אלו נכנסות לתוך עולם זה ברצון, מתוך בחירה וציפייה דרוכה. כמו כן, אין ספק כי למערכת הזוגית ולחיי הנישואין בעולם הדתי לאומי יתרונות רבים המקנים לנשים מקום בטוח וכר פורה להגשמתן העצמית, הזוגית והמשפחתית. אולם, במחקר זה ניתן היה לראות פעם אחר פעם את האמביוולנטיות של הנשים כלפי מסגרת חייהן מצד אחד וההשלמה עם נורמות החיים שאליהן נכנסו מצד שני.
הקשיים הם רבים וההתמודדות היא מורכבת. אולם, בין השורות ניתן לחוש בהשלמה המלווה את חייהן. הן לא עסוקות בטיפול במשקעים הקשורים בליל הכלולות. הן לא מחפשות אחר מידע שיוביל אותן לשיפור חיי המין אצל חלקן או להגעה לסיפוק מיני ראשון אצל אחרות. הן לא חושבות שיש משהו שיכול לשפר את איכות חייהן. במקום זה הן עסוקות בהצלת חברותיהן מהטראומות שהן עברו.
במהלך הראיונות שמעתי סיפורים רבים המבטאים מצד אחד את חוסר האונים ומצד שני את ההשלמה. מרואיינת אחת סיפרה שנכנסה להריון בליל הכלולות, היא לא התכוונה למנוע הריון וכך סיכמה עם בעלה אבל היא לא חשבה שזה קורה כל כך מהר, היא סיפרה שבמשך חודשים היא הכחישה את מצבה ולא הלכה להיבדק עד החודש הרביעי להריונה. סיפור נוסף הוא של כלה שלמדה בהדרכת הכלות על כך שאחרי הפעם הראשונה אמור לרדת דם, ולה לא ירד, ובמשך שבועות, כך היא מספרת, לא ידעה מה לעשות, לא ידעה עם מצבה תקין או לא, אולי הם עשו משהו לא בסדר, אולי משהו אצלה לא בסדר, ואין לה עם מי לדבר, ובספר ההדרכה שבו קראה לפני החתונה אין התייחסות לנושא והיא עומדת חסרת אונים ואין מושיע. עוד סיפור הוא על מישהי שדמיינה את ליל הטבילה כסמל ההתחדשות הזוגית. כל חברותיה סיפרו לה סיפורים רומנטיים על בעליהן שחיכו להן בכמיהה בכל פעם מחדש. והיא הולכת ומתכוננת, ויוצאת ורועדת מקור, והשיער לא מסתדר בלי מרכך והיא טובלת לעיני אישה זרה שמחטטת ושואלת ואז לאחר שהיא סיימה את כל זה היא חוזרת הביתה ומגלה את בעלה יושב ומשחק בפלייסטיישן ואפילו לא מעיף מבט לעברה.
הסיפור האחרון הוא סיפור של אישה הנשואה שנתיים וחצי שמספרת על כך שהיא מאוד אוהבת את בעלה ומאוד רוצה לשמח אותו אבל בכל פעם שהם נמצאים יחד ומקיימים יחסים היא מרגישה שמשהו מתפספס, היא לא יודעת להסביר מה זה בדיוק אבל כלום לא קורה, היא הסבירה לי שהיא מתביישת ללכת לחנות ספרים ולקנות ספר הדרכה וכמובן שהיא לא מתכוונת להיכנס לאינטרנט ולחפש מידע אבל היא לא יודעת מה לעשות. בחורה זו לא חוותה מעולם סיפוק מיני והיא אפילו לא ידעה לומר זאת, לא לי וחשוב יותר, לא לעצמה. לצערי, סיפור זה חזר על עצמו יותר מפעם או פעמיים בראיונות.
המסקנה החשובה שעולה ממחקר זה היא שישנו חוסר אונים ורפיון בכל הקשור למיניות ואיכות חיים מינית אצל נשים דתיות. זהו נתון שיש לגבות במחקר כמותני ואיכותני מקיף יותר, אבל עדיין ניתן להצביע על תמונה מדאיגה של נשים שההתמודדות והקשיים שלהן בתקופה שלאחר החתונה יצרה משקעים שקשה מאוד לגשר עליהם ולטפל בהם. נוסיף על כך את אורח החיים האינטנסיבי של האישה הדתית לאומית שכולל לימודים, פרנסה, לידות תכופות, קריירה, ציפיות קהילתיות ועוד ונקבל תמונת מצב שבה הגוף והמיניות נדחקים לפינה. חשוב לציין כי החוויה המרכזית שבאה לידי ביטוי בראיונות כולם, ואשר שופכת אור על כלל ההתמודדויות של הנשים בהקשר של מיניות וגוף לאחר החתונה, היא החוויה הקשה והמתסכלת של בדידות. הבדידות בהקשרו של מחקר זה נובעת מהשינוי החברתי אותו עוברת האישה עם נישואיה. בשלב זה ההנחיה החברתית-תרבותית בדבר הצנעת הגוף והמיניות, שהתקיימה לאורך כל שנות התבגרותה של הבת, מקבלת תפנית. מעתה, הצניעות כוללת את בני הזוג יחד. מכאן ואילך, הטאבו על נושא זה ברור ומוחלט והוא חייב להישאר ברמת התקשורת בין בני הזוג ללא אפשרות של שיתוף גורמים חיצוניים. האישה נותרת לבד, עם בן זוגה, שלעתים קרובות הינו חסר אונים כמוה, ללא אוזן קשבת, ללא כלים לאיתור מידע חיוני והחשוב ביותר וללא לגיטימציה לפנות לעזרה מהאנשים הקרובים אליה ביותר.
בשנים האחרונות חלה התעוררות אקדמית מרשימה במחקר על מיניות של נשים דתיות על ידי נשים דתיות. כולי תקווה כי מחקר זה ואחרים כמותו הם רק תחילתו של תהליך גדול יותר שיסיט במעט את מעטה הסוד שעוטף את הנשים הללו, את כולנו.