* מאמר זה מיועד לקוראים שאינם מצויים בשפת הפסיקה והשתלשלות ההלכה, אך מעוניינים ללמוד את ההיבט ההלכתי של אוננות אצל נשים, באופן נגיש ובהיר.
* קוראים המצויים בשפת ההלכה מוזמנים לעיין במאמר אחר שכתבתי בסגנון המיועד לאנשי הלכה והוא גם מפורט יותר בכל הנוגע להרהור עבירה: הרהור עבירה ו"נשים לאו בנות הרגשה": עמדת ההלכה.
מטרתו של מאמר זה להבהיר את עמדת ההלכה בנוגע לאוננות אצל נשים. בהכשרתי אני יועצת הלכה לענייני טהרת המשפחה, מטעם תכנית ההלכה לנשים במדרשת לינדנבאום (ברוריה). מאחר ונושא זה איננו נמצא בתחום הלכות טהרת המשפחה, ומאחר ואינני בעלת סמכות של פוסקת הלכה, המאמר איננו מהווה פסק הלכה, אלא עניינו לסדר את החומר ההלכתי ולהבהירו. המעוניינים בפסק הלכה יכולים כמובן לסמוך על דעותיהם של פסקי ההלכה השונים המובאים במאמר.
***
הגישה הרווחת כיום היא שההלכה איננה אוסרת אוננות אצל נשים, למרות שיש הסוברים שמבחינה ערכית הדבר נחשב בלתי ראוי. במאמר זה, המוקדש להיבט ההלכתי בלבד, אסביר מדוע אוננות נשים איננה אסורה מבחינה הלכתית, תוך התמודדות גם עם הגישה הסוברת שהיא כן אסורה הלכתית. במאמרים הבאים, העוסקים בהיבט הערכי של אוננות אצל נשים, נסביר מדוע למעט מקרים מסוימים, אין צורך לראות באוננות נשים דבר מגונה או בלתי ראוי, אלא במקרים רבים דווקא להיפך.
המאמר נכתב במטרה להעניק לכל אחד ואחת את היכולת להבין מדוע אוננות נשים איננה אסורה הלכתית, ולהכיר גם את העמדות ההלכתיות שסוברות אחרת. כפי שנראה, אכן קיימות גישות הסוברות שאוננות נשים אסורה, ולכן, פוסק המעוניין לאסור על כך מבחינה הלכתית, יש לו על מי לסמוך. במאמר אציג את הגישות הללו, ואראה שמבחינה הלכתית פורמלית, הבסיס שלהן איננו חזק, מה שככל הנראה מהווה את הסיבה לכך שגישות אלו לא התקבלו להלכה בשולחן ערוך.
א. אין כל איסור על אוננות נשים בגמרא
אחת הסיבות לכך שקשה לעגן בהלכה את האיסור על אוננות נשים, היא העובדה שאצל חז"ל לא קיים איסור כזה, וזאת למרות שחז"ל הכירו את המנגנון הפיזיולוגי המאפשר לנשים להגיע לסיפוק מיני שלא באמצעות חדירה[2]. הגמרא, שמהווה את הבסיס הקריטי ביותר בהתפתחות הלכה היהודית, מציגה איסור מפורש על אוננות אצל גברים המהווה הוצאת זרע לבטלה אך אין בה כל אזכור של אוננות אצל נשים. אין ספק שאילו הגמרא הייתה סוברת שיש צורך לאסור באופן מפורש אוננות של נשים, היא הייתה מציינת זאת במובהק.
ההתייחסות הראשונה לנושא האוננות אצל נשים, מופיעה בראשונים ("הראשונים" הם פוסקים בני המאה ה11 עד המאה ה15 לערך). מאחר והגמרא איננה מפורשת בנוגע לאוננות נשים, הראשונים מנסים להסיק בעקיפין מתוך הסוגיה העוסקת באוננות אצל גברים, מהי עמדתה כאשר מדובר נשים. בכדי להבין את דברי הראשונים, נציג את סוגית הגמרא המרכזית העוסקת בהוצאת זרע לבטלה, שגם מהווה את הבסיס לדיון בראשונים. הסוגיה נמצאת במסכת נידה דף י"ג עמוד א', ופותחת במשנה:
משנה: כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תקצץ.
המשנה מדברת על מציאות ששררה בעבר, בה יש קטגוריות של טומאה וטהרה: גברים ונשים נעשים טמאים כתוצאה מזוב דם או זרע מאיברי המין שלהם. במציאות שבה יש לטומאה השלכות רבות על אורח החיים של הטמא, אנשים נהגו לבדוק האם זב מהם נוזל מטמא, באמצעות ניגוב איבר המין במטלית. על פעולה זו של בדיקה לטהרה, אומרת המשנה שיש לחלק בין גברים לנשים. בעוד שנשים צריכות להרבות בבדיקות כאלה[3], ולכן כל אישה המרבה בכך הרי היא משובחת, לגברים אסור להרבות בבדיקות כאלו, כאשר המטאפורה של "תיקצץ" מעידה על חומרת העניין. על משנה זו מעירה הגמרא:
גמרא:
מאי שנא נשים ומאי שנא אנשים?
נשים לאו בנות הרגשה נינהו- משובחות.
אנשים דבני הרגשה נינהו- תקצץ.
תרגום:
מה ההבדל בין נשים לבין גברים?
נשים, שאין להן הרגשה- משובחות.
גברים, שיש להם הרגשה- ידם תקצץ.
הגמרא שואלת מהי הסיבה להבדל בין ההנחיה לנשים להרבות בבדיקה לטהרה, לבין ההנחיה לגברים להימנע מבדיקות מרובות. תשובתה היא שלגברים יש "הרגשה" ולנשים לא. "הרגשה" היא תחושת הגירוי הפיזיולוגי באיבר המין המגיעה לשיאה, ובהמשך נראה כיצד הבינו הראשונים את קביעה זו של הגמרא ביחס לנשים.
לאחר קביעה זו (שטרם הבהרנו), אודות ההבדל בין גברים לנשים, מתחילה הגמרא למנות שורה שלמה של הנחיות כלפי הגבר, כיצד, במקרים שבהם הדבר נדרש, עליו לגעת באיבר מינו באופן זהיר על מנת שלא להגיע למצב של הוצאת זרע לבטלה. בתוך ההנחיות הללו שזורות אמירות חריפות כלפי גברים שאינם נזהרים בכך[4].
אם כן אנו רואים שהגמרא בחרה לפרט את איסור הוצאת זרע לבטלה לגברים, אך כלל לא התייחסה לאיסור מקביל אצל נשים, מה שמעורר בקרב הראשונים את השאלה מהי עמדת חז"ל בנושא, גם אם לא הביעו אותה במפורש בגמרא.
בטרם ניגש להבהיר את מהות הדיון ההלכתי האם אוננות נשים היא מותרת או אסורה, נציין באופן כללי ביותר את השתלשלות ההלכה בנושא זה, מתקופת הראשונים ועד השולחן ערוך שעליו אנו מתבססים בימינו.
ב. אוננות נשים: מותר או אסור?
מבט כללי על השתלשלות ההלכה מהגמרא ועד השולחן ערוך
בעקבות הסוגיה בגמרא העוסקת בהוצאת זרע לבטלה, נוצר דיון בראשונים העוסק באופן מפורש באוננות נשים. נציין כעת את העמדות השונות מבלי להבהיר את הרעיון ההלכתי שעומד מאחורי כל עמדה.
אלו הם הראשונים שסוברים שאוננות אצל נשים איננה אסורה : רבנו תם[5], בעלי התוספות[6], הרא"ש[7]. לעומתם ישנם ראשונים שהתוודעו לעמדה זו, התווכחו אתה, וטענו כי אוננות נשים דווקא אסורה הלכתית: הפוסק שלמעשה מחדש את החידוש אודות איסור אוננות לנשים הוא הרמב"ן (שפעל במאה ה 13), ובעקבותיו מסכימים עמו ראשונים נוספים המהווים שושלת של תלמידיו ותלמידי תלמידיו: רשב"א, ריטב"א, והר"ן. בנוסף עליהם ישנו "המאירי", ראשון נוסף שניתן להסיק מדבריו שאוננות נשים אסורה, למרות שלא נזקק לשיטת הרמב"ן בכדי לגבות את עמדתו. אנו נברר את עמדת הראשונים הללו בהמשך, בפרק העוסק בהבהרת הגישות השונות.
בנוסף, נציין שני ראשונים מרכזיים ביותר[8] שכלל לא מעלים לדיון את נושא האוננות אצל נשים, ובכך ממשיכים את שתיקת הגמרא בנושא, ואלו הם: רש"י בפירושו על הסוגיה[9] (המאה ה11), והרמב"ם (המאה ה 12). שניהם קדמו לרמב"ן ועל כן לא הכירו את החידוש שלו בנוגע לאיסור על אוננות נשים.
העובדה שהרמב"ם איננו מתייחס לאוננות נשים ואיננו מזכיר אותה בשום מקום במשנה תורה, למרות שהוא אוסר באופן מובהק על הוצאת זרע לבטלה אצל גברים[10], מלמדת אותנו בהכרח שהרמב"ם סובר שלא קיים איסור על אוננות נשים. מאחר והרמב"ם לא הכיר כל עמדה שאוסרת על כך, לא היה לו צורך לציין במפורש שהדבר מותר. בנוסף, משנה תורה הוא חיבור מקיף סגור וממצה, שהרמב"ם לא השמיט ממנו דבר. המשנה תורה כולל גם הוראות של הרמב"ם שאינן נשענות ישירות על הגמרא. אילו הרמב"ם היה סבור שיש לאסור אוננות נשים, גם אם אין לכך גיבוי בגמרא, הוא בוודאי היה מציין זאת.
כאמור, החידוש על אוננות נשים נוצר לאחר תקופת הרמב"ם, ולכן מעניין לראות מה סברו פוסקים אחרים מאוחרים יותר לרמב"ם, שהכירו את שתיקתו של הרמב"ם בנושא, וגם הכירו חידושו של הרמב"ן, ביודעם שהרמב"ם כמובן לא הכיר את החידוש הזה.
קיימים כיום באופן נגיש עשרות חיבורים שנכתבו על משנה תורה לרמב"ם, אותם נכנה בכינוי המקובל – "נושאי הכלים" על הרמב"ם. חיבורים אלו נכתבו על ידי פוסקים שונים במקומות שונים ובתקופות שונות. הם מתעמתים עם פסיקת הרמב"ם במשנה תורה, לעיתים חולקים עליה ולעיתים מסכימים איתה, מרחיבים אותה או מצמצמים אותה בהתאם להבנתם ההלכתית ובהתאם להתפתחות ההלכה לאחר מותו של הרמב"ם. באופן עקרוני נושאי הכלים מכירים את פסקי הרמב"ן כמו גם את פסקיהם של ראשונים מאוחרים יותר לרמב"ם. בכל מקום שנושאי הכלים סבורים שמשנה תורה חסר מפני שהוא לא לוקח בחשבון את דעות הראשונים שהגיעו אחריו, הם מציינים את דעות אלו ולעיתים אף נוקטים עמדה הלכתית משל עצמם.
בחנתי כארבעים נושאי כלים שהעירו הערות משלהם על הפרק ברמב"ם העוסק בהוצאת זרע לבטלה (הלכות איסורי ביאה פרק כ"א), ובדקתי האם יש בהם התייחסות לנושא אוננות נשים, והאם הם מוצאים לנכון לציין את עמדת הרמב"ן ואת שאר ההולכים לשיטתו. בנוסף בחנתי האם ישנם נושאי כלים נוספים המתייחסים לנושא הזה במקומות אחרים. מסתבר שלמעט שני חיבורים, אף אחד מפוסקים אלו לא מוצא לנכון להתייחס לנושא אוננות נשים, או אפילו להזכיר את שיטת הרמב"ן בנושא. זאת למרות שחלק מהפוסקים בהחלט מעירים הערות הלכתיות משל עצמם, על פסיקותיו של הרמב"ם בנושא הוצאת זרע לבטלה בגברים, ובהחלט מציינים את עמדת הרמב"ן הנוגעת להיבטים אחרים של איסור זה, שאינם קשורים לאוננות נשים[11].
נושאי הכלים היחידים שמתייחסים לנושא האוננות אצל נשים הם המשנה למלך והקרבן אשה. המשנה למלך[12] נושא כלים ידוע, מוכר ומצוטט, מציין את שיטת הרמב"ן ואת מחלוקת הראשונים שהזכרנו לעיל, אך מבלי לנקוט עמדה לכאן או לכאן. הקרבן אשה[13], נושא כלים פחות מוכר, מזכיר את שיטת הרמב"ן לאסור השחתת זרע בנשים, ודוחה אותה במפורש תוך שהוא מקבל את עמדתו של רבנו תם.
התופעה הזו חוזרת על עצמה גם בקרב השולחן ערוך והחיבורים שנכתבו עליו. ר' יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, הכיר בוודאי את שיטת הרמב"ן ואת הראשונים המסכימים עמה, ובכל זאת לא כלל בחיבורו ההלכתי כל התייחסות לאוננות נשים. כמו הרמב"ם במשנה תורה, השולחן ערוך מציין בחומרה רבה הוצאת זרע לבטלה אצל גברים, אך איננו מזכיר כלל אוננות אצל נשים[14]. גם כאן, בדקתי אצל נושאי הכלים על השולחן ערוך, ובחנתי האם הם מצאו לנכון להעיר על הנושא. מצאתי שלמעט ה"ברכי יוסף", החיבורים כלל לא מתייחסים לנושא.
הברכי יוסף[15] מהווה את אחד מנושאי הכלים החשובים על השו"ע, והוא היחיד מנושאי הכלים על השו"ע שמתייחס לאוננות נשים. הברכי יוסף מציין באופן מפורש שאוננות נשים איננה אסורה. הוא חולק על עמדת הרמב"ן ומקבל את עמדת רבנו תם, כאשר לשיטתו אין כל איסור על האישה להגיע לגירוי מיני, גם כאשר הדבר כרוך בהרהור מיני ובהפרשת נוזל מגופה.
מסקנה: אילו פרשני הרמב"ם ונושאי כליו היו סוברים שהמשנה תורה חסר בכל הנוגע לאוננות נשים, (ככל הנראה מפני שהרמב"ם לא הכיר את חידושו של הרמב"ן), הם בוודאי היו רואים לנכון לציין זאת. כך גם לגבי השולחן ערוך והפוסקים המפרשים את שולחן ערוך. משתיקתם של כל אלו בנושא, אנו מסיקים כי הם סוברים שאין צורך להתיר אוננות נשים, פשוט מפני שהיא כלל לא אסורה. מבחינתם, אין צורך להתיר במפורש את מה שהרמב"ם או השולחן ערוך כלל לא אסרו.
מכל האמור עד כה אנו למדים שחידושו של הרמב"ן לאסור הלכתית אוננות אצל נשים, נדחה להלכה בקרב חיבורי הפסיקה המרכזיים (משנה תורה, טור ושולחן ערוך), ובקרב עשרות נושאי הכלים שלהם.
ג. אוננות נשים: פירוט הדעות בראשונים לאסור או להתיר
לאחר שקיבלנו את תמונת המצב לפיה חידושו של הרמב"ן לאסור אוננות נשים, לא התקבל להלכה בקרב רוב הפוסקיםנחזור לעמדותיהם של הראשונים והפעם נפרט אותן :
כאמור, הסוגיה במסכת נידה (י"ג ע"א) מבחינה בין גברים לנשים: בעוד שגברים חוששים להוצאת זרע לבטלה, ולכן אסור להם להרבות בבדיקות פנימיות, לנשים אין "הרגשה", ולכן מותר להן להרבות בבדיקות פנימיות ללא חשש. רש"י מפרש את הסוגיה כך: "הרגשה – שמזדעזעין אבריו כשמתחמם ורואה קרי. שנזדעזעו אבריו – שנעקר זרע מגופו". אנו רואים כי רש"י איננו מתייחס במפורש לשאלה האם קיימת בעיה כלשהי בהרגשה של עוררות מינית פיזיולוגית אצל נשים, שלא במסגרת יחסי אישות.
עמדת רבנו תם, התוספות והרא"ש: אוננות נשים איננה אסורה
הראשון שמתייחס למנגנון הפיזיולוגי של אוננות אצל נשים, הוא רבנו תם. דעתו של רבנו תם בנושא אוננות אצל נשים מובאת בתוספות על הסוגיה שלנו בנידה וגם בתוספות על סוגיה אחרת במסכת יבמות (י"ב ע"ב). בשני המקומות הללו, התוספות מעמתים את גישת רבנו תם עם גישת רש"י, כפי שהם מבינים אותה.
כאמור, רש"י עצמו לא נקט עמדה מפורשת בנושא אוננות נשים, אך התוספות סוברים שיש להסיק מדברי רש"י על עמדתו בנושא, באופן הבא: הסיבה שהגמרא לא אסרה על נשים להרבות בבדיקות היא משום שאישה איננה מגיעה ל"הרגשה" (שיא-מיני), כתוצאה מבדיקה לטהרה. זאת בשונה מגבר שהמנגנון הפיזיולוגי שלו רגיש יותר, ועשוי להגיע להוצאת זרע לבטלה גם בעקבות נגיעה אקראית באיברו. מכאן שהתוספות מבינים את רש"י כמי שסובר שאילו נשים היו מגיעות ל"הרגשה" באמצעות בדיקה לטהרה, הגמרא הייתה אוסרת זאת עליהן, כמו על גברים[17].
התוספות שוללים את הרעיון שהם מייחסים לרש"י[18], וסוברים שיש להבין את הגמרא כך ש"נשים לאו בנות איסור הרגשה". כלומר- אין להן איסור להגיע לגירוי מיני באוננות. הם מסבירים שגם לשיטת רבנו תם, וגם לשיטה שלהם עצמם, מותר לנשים מבחינה הלכתית להגיע לגירוי מיני באמצעות אוננות, ואפילו כאשר הדבר כרוך ב"השחתת הזרע" של עצמן. זאת משום שאין להן איסור השחתת זרע[19].
גם הרא"ש מבין את רש"י באותו אופן שהתוספות ורבנו תם הבינו אותו, והוא מתווכח עם עמדתו ודוחה אותה, בדיוק מהנימוק שמופיע אצל רבנו תם. בתוספות הרא"ש (על מסכת כתובות דף ל"ט ע"א), הוא טוען שרש"י לא הבין כראוי[20] את הגמרא. גם לדעת הרא"ש, את הביטוי "נשים לאו בנות הרגשה" (נידה י"ג ע"א) יש להבין כך: "אינן בנות איסור הרגשה, משום שאינן מצוות על פריה, אינן אסורות נמי [גם] על השחתת זרע".
השימוש בביטוי "השחתת זרע" בנוגע לנשים עשוי להיות מבלבל, ויש להבין אותו כמעיד על המודעות של הראשונים לכך שתהליך הגירוי המיני אצל נשים כרוך לפעמים בהפרשת נוזל מאיבר המין של האישה. מכאן אנו לומדים שלשיטת התוספות, רבנו תם והרא"ש, העוסקים באופן מפורש בנושא, אין איסור אוננות לנשים למרות שהדבר כרוך בהגעה לסיפוק מיני ואף בהפרשה של נוזל.
נציין במאמר מוסגר: למרות שקיים קשר רעיוני בין איסור השחתת זרע אצל גברים לבין היותם מצווים בפרו ורבו, לא ניתן להסיק מאיסור השחתת הזרע, על קיום יחסי אישות ללא פוטנציאל הריון. האפשרות לקיים יחסי אישות בין גבר לאישה שאינה ברת עיבור, כגון כאשר האישה הרה, או לאחר שעברה את גיל הפריון, נחשבת לקיום מצוות עונה. אפשרות זו מעידה על כך שמה שהופך את התשמיש למותר מבחינה הלכתית, איננו רק פוטנציאל ההיריון הטמון בו. מכאן שאין להסיק מהמקורות האוסרים על הוצאת זרע לבטלה, אודות הנושא של שימוש באמצעי מניעה. המקורות ההלכתיים העוסקים באמצעי מניעה הם שונים ומגוונים, ואינם מעניינו של מאמר זה.
עמדת הרמב"ן: אוננות נשים אסורה משני טעמים
הטעם הראשון – נשים אסורות בהשחתת הזרע של עצמן
לאחר שלמדנו את גישת הראשונים המתירה באופן מפורש אוננות אצל נשים, נכנסת לתמונה עמדתו של הרמב"ן. הרמב"ן על הסוגיה שלנו בנידה (י"ג ע"א), מציין את שיטת רבנו תם המתיר אוננות אצל נשים, ודוחה אותה. הוא סבור שיש להבין את הגמרא כך שהסיבה שהגמרא התירה בדיקה מרובה אצל נשים, היא משום שבדיקה לטהרה איננה מובילה ל"הרגשה", לגירוי מיני, אצל נשים. לשיטתו, אילו היה חשש להרגשה אצל נשים בעקבות בדיקה לטהרה, הגמרא היתה אוסרת גם על נשים להרבות בבדיקה.
לדעת הרמב"ן, נשים אסורות ב"הרגשה", (כלומר- אוננות), משום שהן כלולות באיסור השחתת זרע. לדבריו, כשם שגברים אסורים בהשחתת הזרע של עצמם, כך נשים אסורות בהשחתת הזרע של עצמן. נציין כי מבחינה לשונית, הביטוי "זרע" נאמר לפעמים גם בהקשר של נשים, כמו למשל בפסוק "אישה כי תזריע" (ויקרא י"ב א)[21]. בנוסף נעיר כי שיטת הרמב"ן איננה נובעת מהבנה שגויה של מנגנוני הפריון, כביכול הנוזל של האישה מכיל חומרים החיוניים ליצירת העובר. למרות זאת, הוא סבור שלנוזל הנשי (שאותו הוא מכנה לעיתים "דם", ויש לעיין מהי כוונתו בכך), יש תפקיד חשוב בתהליך העיבור, בהיותו לוכד ואוסף בתוכו את הזרע של הגבר[22]
לשיטת הרמב"ן האיסור ההלכתי על השחתת זרע בנשים נובע מהפסוק "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי־הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ". (ברשאית ו', י"ב) פסוק זה מופיע בפרשת נח ומציין את הסיבה לחרון אפו של הקב"ה בדור המבול . הרמב"ן למעשה מחדש כאן שני חידושים שלא הופיעו בגמרא: החידוש הראשון הוא שהפסוק הנ"ל מהווה את המקור ההלכתי לאיסור הוצאת זרע לבטלה, והחידוש השני הוא שהפסוק הנ"ל חל גם על נשים, לא רק כאשר הן משחיתות את זרע בעליהן, אלא גם את זרע עצמן.
כאמור, חידושו של הרמב"ן לאסור אוננות אצל נשים מפאת איסור השחתת זרע, לא התקבל להלכה בקרב נושאי הכלים על הרמב"ם ובקרב השולחן ערוך ונושאי כליו. נסביר כעת מה יכולות להיות הסיבות לכך.
קושיות על חידושו של הרמב"ן לגבי איסור נשים בהשחתת זרע עצמן
עיון בעמדתו של הרמב"ן מעלה כמה קשיים:
ראשית, המקור היחיד ללמוד איסור הוצאת זרע לבטלה מהפסוק שמביא הרמב"ן, מצוי במסכת אבות דרבי נתן ואיננו מופיע במשנה או בגמרא. אבות דרבי נתן הוא חיבור אגדתי ותוקפו ההלכתי חלש בהשוואה לתוקפם של מדרשי הלכה שהוזכרו בגמרא ובמשנה.
שנית, אף לא אחד ממדרשי האגדה הקיימים אודות הפסוק "כי השחית כל בשר"[23], מחיל את הפסוק על נשים. כאשר מדרשי האגדה דורשים את הביטוי "כל בשר" על מנת לבטא הרחבה, הם אינם מדברים על "נוזל הזרע של האישה" אלא על מציאות שבה נעשה שימוש בזרעו של הזכר, בין אם מדובר בזכר האדם, החיה, או בעולם הצומח, באופן משובש ושלא כדרך הטבע.
שלישית, יש שסוברים שההשוואה בין נוזל הזרע של הגבר לבין נוזל ה"זרע" של האישה היא חלשה, מאחר ולפי חוקי הטבע ידוע שהנוזל המופרש מן האישה איננו מכיל חומרים החיוניים לפריון, בשונה מהזרע של הגבר. עיינו למשל שו"ת גבורות יצחק ("בעניין מוך", ס"ק י"ד), ושו"ת בית שערים (מכתבי יד סימן נ') שדוחים את עמדת הרמב"ן בדיוק מהסיבה הזו, וטוענים כי אין איסור השחתת זרע באישה.
רביעית, נשים לב שהפסוק "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" מתייחס למציאות שבה הזרע מתנתק מהגוף ונופל על הארץ. זהו תיאור של מנגנון שהולם את זרע הגבר אך כמובן שאיננו הולם את ה"זרע" של האישה, וכדברי הגבורות יצחק (שם).
ייתכן שלכך כיוונו התוספות בדבריהם על סוגיה שלנו בנידה (י"ג ע"א): "הנשים לעולם מזריעות בפנים ושם הוא דרך להזריע אבל אנשים מזריעים בחוץ ואין דרך להזריע שם". כך מסבירים התוספות מדוע אוננות איננה אסורה על נשים: השחתת זרע כרוכה בניתוקו מהגוף ויציאתו אל החוץ, שזוהי פעולה המנוגדת לאופן שבו נוצרת הזרעה. מאחר והנוזל של האישה לא מתנתק מגופה ונותר בפנים, באופן שאיננו מנוגד לדרך ההזרעה, לא חל עליה איסור השחתת זרע.
חמישית, השו"ת גבורות יצחק (שם), מביא עילה נוספת לדחות את חידושו של הרמב"ן, מהסוגיה העוסקת בנשים מסוללות[24]. הסוגיה במסכת שבת (ס"ה ע"א) מנמקת את בעיית נשים מסוללות באופן שלא עולה ממנו כי האיסור נוגע להשחתת זרע עצמן. לדעת הגבורות יצחק, אילו היה איסור השחתת זרע בנשים כתוצאה ממעשה אוננות, הגמרא היתה מציינת אותו בהקשר של נשים מסוללות. מדברי רש"י על הסוגיה העוסקת בנשים מסוללות, ומדברי הרמב"ם על נשים מסוללות, מסיק הגבורות יצחק כי גם לדעת שניהם אין איסור השחתת זרע בנשים.
וייתכן שקושיות אלו הן שגרמו לכמה ממפרשי[25] הראשונים על הסוגיה שלנו לסבור שכאשר חלקם[26] מחילים איסור השחתת זרע על נשים, הם כלל אינם מתייחסים לנוזל הזרע של הנשים עצמן, אלא מתייחסים אך ורק למצב שבו אישה עוסקת באוננות וכתוצאה מכך משחיתה את זרעו של בעלה לאחר שכבר נקלט אל תוך גופה.
ולעניות דעתי, הרמב"ן עקבי עם עמדתו: ראינו לעיל שכשהרמב"ן (בפירושו על פרשת תזריע), מסביר מהו זרע האישה, הוא מתכוון לדם הרחם. הזיהוי שעורך הרמב"ן בפירושו על התורה, בין נוזל הזרע של האישה, לבין דם[27] מעלה כי ייתכן שהרמב"ן מעולם לא דיבר על נוזל הסיכה המופרש מגוף האישה. סברה זו מרחיקה עוד יותר את האפשרות להבין את הרמב"ן על הסוגיה שלנו במסכת נידה, כמי שאוסר על האישה להשחית את זרעה באמצעות אוננות, ולקרב יותר את האפשרות להבינו כמו המפרשים דלעיל, כמי שעוסק במקרה מסוים של אישה שבעקבות אוננות למעשה משחיתה את זרע בעלה לאחר שנפלט אל תוך גופה.
עמדת הרמב"ן:
הטעם השני לאיסור אוננות נשים – "הרהור"
נוסיף היבט נוסף הנוגע לאיסור אוננות נשים לפי הרמב"ן. לדעת הרמב"ן, איסור אוננות חל על נשים, גם אם נסבור שהן לא נכללות באיסור השחתת זרע, ובלי קשר לעובדה שהן אכן אינן מצוות על פרו ורבו. בהמשך דברי הרמב"ן על הסוגיה בנידה (י"ג ע"א), הוא מתקיף את שיטת רבנו תם המתיר אוננות אצל נשים, מכיוון נוסף: לדבריו, גם אם הנשים אינן מצוות על פרו ורבו, וגם אם הן אינן אסורות בהשחתת הזרע של עצמן, רבנו תם היה צריך לאסור אוננות נשים, היות והאישה העוסקת באוננות "מביאה עצמה לידי הרהור".
בטרם נידרש למשמעות ההלכתית של הקביעה הזו, נציין כעת את דבריהם של שאר הראשונים ההולכים בשיטתו של הרמב"ן לעניין אוננות נשים, ואוסרים אותה. כאמור, הראשונים שהולכים בשיטתו של הרמב"ן הם הרשב"א, הריטב"א, והר"ן. שלושתם מהווים שושלת תלמידים מבית מדרשו של הרמב"ן ועל כן קל לנו יותר להבין מדוע הם מקבלים את עמדתו.
ראשונים אלו מקבלים את הרעיון של הרמב"ן לפיו נשים מצוות על איסור השחתת הזרע של עצמן, מאותו פסוק שהרמב"ן ציין: "כי השחית כל בשר" העוסק בדור המבול. בנוסף, שלושתם מציינים בשם הרמב"ן גם את הסיבה השניה לאסור אוננות נשים, אפילו לשיטת מי שסובר שנשים אינן אסורות בהשחתת זרע: לדבריהם, לא ייתכן שהגמרא מתירה אוננות אצל נשים, מאחר ואוננות כרוכה ב"הרגשה", שהיא אסורה משום ש"מיגרן יצר הרע בנפשייהו", כלומר- האוננות מגרה אצל הנשים את היצר הרע[28]. נדמה שזהו ניסוח מורחב של הביטוי "הרהור" שהופיע הרמב"ן.
בשלב זה נציין את עמדתו של המאירי, שמהערתו על הסוגיה שלנו במסכת נידה (י"ג ע"א) עולה שהוא אוסר אוננות אצל נשים. זאת לא מפני שמדובר באיסור השחתת זרע, אלא משום שהוא סבור ש"הרגשה" אצל נשים (כלומר- גירוי מיני באמצעות אוננות) מהווה מצב שבו "יצרן מתגרה בהן מפני כך".[29]
נסכם את מחלוקת הראשונים בנושא: אנו רואים שלמרות שרבנו תם, התוספות, והרא"ש, אינם סוברים שקיימת בעיה של הרהור או "יצר הרע" שמתוכה יש לאסור אוננות אצל נשים, קיימת מגמה בראשונים (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, מאירי) לאסור אוננות נשים מהסיבה הזו, גם לשיטת מי שסובר שהן אינן אסורות בהשחתת זרע של עצמן.
כוונתם של הראשונים האוסרים אוננות נשים בביטוי "הרהור" , "מגרה את יצר הרע", או "יצרן מתגרה בהן", איננה ברורה. ישנן שתי אפשרויות להבין את האיסור הזה: האחת : "הרהור עבירה", שזהו תחום הלכתי קיים זה מכבר, שיש לו גדרים ברורים כפי שמיד נפרט. השניה: תחושה פיזיולוגית של גירוי מיני, הגם שאיננה כרוכה בהרהור עבירה, שלפי דעת ראשונים אלו, ייתכן והיא אסורה מצד עצמה כאשר האישה חווה אותה שלא במסגרת של יחסי אישות. בניגוד לקודמתה, אפשרות זו איננה מבוססת מבחינה הלכתית: לא מצינו מקור לאיסור הלכתי שכזה, ואף אחד מהראשונים הנ"ל גם לא מציין כל גיבוי הלכתי לרעיון הזה. לעומת זאת, האפשרות הראשונה, שאיסור אוננות נשען על איסור "הרהור עבירה", מצריכה בירור הלכתי, ובכך נעסוק כעת.
ד. הרהור עבירה אצל נשים
מבחינה הלכתית הרהור עבירה נקשר בדרך כלל לחשש מפני הוצאת זרע לבטלה, והוא מציין איסור להרהר בתכנים מיניים המביאים לידי התקשות האיבר, כסייג לאיסור הוצאת זרע לבטלה שעשוי להתרחש כתוצאה מכך. הגמרא (עבודה זרה כ' ע"ב, כתובות מו ע"א), לומדת את האיסור מהפסוק "ונִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים, כ"ג, י'): שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה"[30]. איסור זה, העוסק במנגנון הפיזיולוגי הגברי בלבד, חל כמובן רק על גברים.
בנוסף, קיים סוג אחר של הרהור עבירה, שאיננו קשור לחשש הוצאת זרע לבטלה, אלא מהווה סייג[31] למעשה ניאוף, ועניינו איסור על האדם לתכנן בדמיונו לחטוא בפועל עם אישה האסורה לו. הגמרא במסכת ברכות (י"ב ע"ב), לומדת את האיסור הזה מהפסוק העוסק בציצית "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", (במדבר ט"ו ל"ט). לפי חלק מהשיטות, האיסור להרהר במעשה ניאוף מתוך מחשבה על אפשרות להגשים אותו לידי חטא בפועל, חל מבחינה הלכתית גם על נשים.
המעוניינים להתעמק בדיון ההלכתי בנוגע לגדר הרהור הנלמד מ"אחרי עינכם" מוזמנים לעיין במאמר השני והמורחב : הרהור עבירה ו"נשים לאו בנות הרגשה": עמדת ההלכה, בעיקר בחלק ב' העוסק בהרהור עבירה. במאמר הנ"ל מופיע בין השאר דיון מפורט המנמק מדוע לא ניתן לסבור שאיסור הרהור מסוג "אחרי עינכם", חל על כל עוררות מינית או הרהור שאין בו תכנון לחטוא בפועל.
נסכם את עמדת ההלכה בנושא הרהורי עבירה לנשים: לפי חלק מהשיטות, איסור הרהור עבירה הנלמד מ"אחרי עינכם" חל גם על נשים, והוא חל רק על מקרה שבו אישה מתכננת כיצד לחטוא בפועל ממש עם גבר האסור עליה. לפי שיטות אלו, הרהורים שאינם מהווים תכנון בפועל של החטא, אינם אסורים על האישה.
ועל כך אוסיף שלא כחלק מהדיון ההלכתי, שלדעתי במקרה של הרהור שהתוכן שלו הוא מעשה ניאוף, קשה להבחין היכן עובר הגבול בין הרהור שמהווה "תכנון בפועל" לבין הרהור שאינו מתוך כוונה להתגשם ואינו בבחינת "ועובר לעשייתן". היות והגבולות כאן מטושטשים לפעמים, והיות ומדובר בגדר לחטא הניאוף, החמור שבאיסורי תורה, והיות שבכוחו של הדמיון להרחיק את האדם מהמציאות של חייו, לייצר להם אלטרנטיבה, ולאחר מכן לשכנע אותו שמצד "האמת הפנימית שלו" עליו להגשים את האלטרנטיבה הזו בפועל, ראוי שכל אחת תדע להכיר את עצמה ולהטיל על עצמה את הסייגים המתאימים לה, גם אם מבחינה הלכתית פורמלית הסייגים הללו אינם מובהקים[33].
ה. לסיכום
מכל האמור עד כה נראה שהקשר בין אוננות אצל נשים לבין איסור הרהור עבירה איננו הכרחי כלל וכלל. ראשית, מבחינה פיזיולוגית אוננות אצל נשים איננה חייבת בהכרח להתלוות להרהור בתכנים מיניים כלשהם[34]. בנוסף, גם כאשר היא נלווה לתכנים מיניים, האישה בוודאי איננה אסורה בעצם תחושת העוררות המינית הגם שאיננה במסגרת יחסי אישות. כל עוד אין בתכני מחשבתה כוונה ותכנון לממש ח"ו חטא בפועל עם גבר האסור לה, אין הדבר נכנס לגדר איסור הרהור, גם לשיטת הסוברים שנשים כלולות באיסור הרהור עבירה.
◊
הערה בשולי הדברים:
על ההבדל בין פסיקה הלכתית לבין עמדה ערכית
הסיבה לקיומם של פסקי הלכה האוסרים משהו שאין לו בסיס הלכתי חזק לאיסור, נשענת בדרך כלל על התפקיד המוטל על פוסק ההלכה, לא רק לשקף את ההלכה הפורמלית אלא לעצב אותה בהתאם למה שהוא תופס כמימוש רצון ה' בעולם. כלומר- הסיבה לכך שפסקי הלכה מסוימים אוסרים את מה שלא בהכרח אסור מבחינה הלכתית, היא סיבה ערכית. לדעתי, במישור הערכי יש לדון בנפרד מהמישור ההלכתי הפורמלי, ולכן נקטתי בהפרדה זו גם כאן: המאמר הנוכחי עסק בהיבט ההלכתי בלבד, ('מותר' או 'אסור'), והמאמרים האחרים עוסקים בהיבט הערכי ('ראוי' או 'לא ראוי'). אני סבורה שבכל הנוגע לתחום המיניות, שני סוגי הדיונים, גם ההלכתי וגם הערכי, הם חשובים ביותר, ומהווים אבן מאבני היסוד של היהדות. דווקא משום כך חשוב שלא לבלבל קביעות ערכיות עם קביעות הלכתיות.
כמובן שכל דיון הלכתי מושפע מעולם הערכים של הפוסק, וכך גם הדיון שהוצג במאמר זה. יחד עם זאת, הרכיב שמעניק להלכה את התוקף החוקי לאסור או להתיר, הוא פורמלי. כאשר פוסק סבור שמשהו איננו ראוי מבחינה ערכית, אין זה מספיק בכדי שהוא יוכל לאסור אותו מבחינה הלכתית. על מנת לאסור את הדבר מבחינה הלכתית עליו למצוא בסיס הלכתי פורמלי לאיסור: כלומר, לא רק לומר ש"זה לא ראוי", אלא לעגן את הפסיקה שלו במקורות הלכתיים חזקים ומבוססים על פי כללי הפסיקה ההלכתית לדורותיה. כפי שראינו לעיל, במקרה של אוננות נשים, הבסיס הפורמלי לאיסור הלכתי, איננו חזק, מה שמותיר מקום לשיקול דעת ערכי שכל אחת מוזמנת לשקול בינה לבין עצמה.
***
[1] כותבת המאמר מוסמכת כיועצת הלכה מטעם תכנית הלכה לנשים במדרשת לינדבאום (משנת התשס"ט). אני מודה לרב רפי אוסטרוף, מייסד מרכז יהל, על הערותיו החשובות ומאירות העיניים.
[2] הסוגיות העוסקות באיסור על נשים מסוללות (שבת ס"ה ע"א, יבמות ע"ו ע"א) מוכיחות זאת. הכינוי "נשים מסוללות" מתייחס בגמרא לנשים הנפגשות יחד ומביאות עצמן לסיפוק מיני באמצעות חיכוך איבריהן זו בזו. מבחינה הלכתית, האיסור על נשים מסוללות נלמד מהפסוק "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא י"ח, י"ג), ואין כל קשר בינו לבין מעשה אוננות של אישה לבדה. גם הסוברים שאוננות נשים אסורה הלכתית, לא מציגים אותה בשום מקום כנובעת מהאיסור של נשים מסוללות. אמנם, בדיונים אינטרנטיים בפורומים השונים ראיתי שיש המציגים את האיסור על אוננות אצל נשים כנובע מהאיסור על "מעשה ארץ מצרים". אין זו אלא טעות, ואין אף פוסק שמציע רעיון כזה. בנוסף אציין כי ראיתי בדיונים האינטרנטיים השונים אזכור של הפסוק מיחזקאל (ט"ז, י"ז) "וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי בָם", על מנת להציע שאוננות נשים אסורה. על כך אעיר כי אין עילה ללמוד מהפסוק הזה, העוסק בפולחן מיני המתרחש באמצעות צלמים ופסלים העשויים בצורת זכר, איסור על אוננות או אפילו הטפה מוסרית כנגד אוננות. אין כל קשר בין אוננות נשים לבין התרחשות מעין זו. והראיה היא שגם בקרב הפוסקים, הדיונים ההלכתיים העוסקים באוננות אצל נשים לא מוצאים לנכון להזכיר את הפסוק הזה.
[3] נציין כי סוגיה זו מדברת על בדיקה לצורך טהרות ולא לצורך איסור אישה נידה לבעלה וממילא אין להסיק ממנה על בדיקות שבעה נקיים של ימינו. למעשה מבחינה הלכתית בכל הנוגע לבדיקות שבעה נקיים, כיום ההיפך הוא הנכון: ההנחיה לנשים היא שלא להרבות בבדיקות למעלה מהנדרש, והיא מצויה גם בספרי ההדרכה השונים בדיני טהרת המשפחה.
[4] המאמר הנוכחי לא עוסק בהוצאת זרע לבטלה אצל גברים, שנחלקו הפוסקים האם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן. רק נציין שמבחינה הלכתית לפי כל הדעות, האיסור על הוצאת זרע לבטלה חל רק על מי שמביא עצמו למצב הזה באופן מכוון, ולא על מי שראה קרי באקראי, מבלי שגרם לכך בעצמו.
[5] דעתו מובאת בתוספות על נידה י"ג ע"א ד"ה "נשים דלאו בנות הרגשה נינהו".
[6] עמדתם בנידון מובאת בשלושה מקומות: תוספות נידה י"ג ע"א ד"ה "נשים דלאו בנות הרגשה נינהו", תוספות יבמות י"ב ע"ב ד"ה שלוש נשים משמשות במוך", תוספות כתובות ל"ט ע"א ד"ה "שלוש נשים משמשות במוך".
[7] תוספות הרא"ש בנידה י"ג ע"א מציינים את המחלוקת אך לא נוקטים עמדה מפורשת. עמדתם מופיעה בתוספות הרא"ש על כתובות, ל"ט ע"א. נציין כי הרא"ש בפסקיו לא התייחס כלל לנושא אוננות אצל נשים, מה שמעלה שהוא אכן סבור כדעה המופיעה בתוספות הרא"ש, שאין לאסור.
[8] עליהם נוכל להוסיף שני ראשונים נוספים, הרי"ד בחיבורו "פסקי רי"ד" (נידה י"ג ע"ב), ונכדו הריא"ז בפסקים על הש"ס (נידה פרק ב'). דבריהם על הסוגיה שלנו מתמקדים אך ורק בנושא הוצאת זרע לבטלה, וגם הם, כמו רש"י ורמב"ם, ממשיכים את שתיקת הגמרא בנושא ואינם מעלים אפשרות לאסור אוננות גם בנשים. נציין עוד כי הריא"ז הכיר את הרמב"ן, וייתכן שהוא אף הכיר את החידוש של הרמב"ן בנוגע לאוננות בנשים, אך מחליט באופן מודע שלא לקבל את עמדתו.
[9] אמנם הרא"ש בתוספות הרא"ש על הסוגיה, וכן גם התוספות ביבמות י"ב ע"ב, מציגים את עמדתו של רש"י כמי שסובר שאוננות נשים אסורה, ומתווכחים עמו משום שלדעתם היא איננה אסורה. לעניות דעתי זוהי לא הבנה הכרחית ברש"י, היות והוא, כמו הגמרא, איננו מתייחס באופן מפורש לאוננות אצל נשים.
[10] עיינו למשל הלכות איסורי ביאה פרק כ"א, ובמקומות נוספים ברמב"ם.
[11] חלקם מתייחסים למשל לגישתו של הרמב"ן בעניין נידוי של מי שמקשה עצמו לדעת, ועיינו רמב"ן על נידה, י"ג ע"ב.
[12] משנה למלך, איסורי ביאה, פרק כ"א הלכה י"ח, ועיינו משנה למלך על הלכות מלכים פרק י' הלכה ז', שמקשה על חידושו של הרמב"ן בנוגע לאיסור השחתת זרע בבני נח, הנשען על אותו פסוק שממנו לומד הרמב"ן איסור אוננות אצל נשים.
[13] קרבן אשה, הלכות אישות, פרק ט"ו הלכה ד.
[14] שו"ע, אבן העזר, סי' כ"ג.
[15] ברכי יוסף, יורה דעה, סימן של"ה ס"ק ה'.
[16] שתיקתם" של הגמרא, הרמב"ם והשו"ע בנושא אוננות אצל נשים, מאפשרת באופן עקרוני לפוסקים מאוחרים יותר לקבל את עמדת הרמב"ן ולאסור זאת, מבלי להיתקל במכשול של סתירת דברי הגמרא, הרמב"ם או השו"ע. ואכן ייתכן להבין בדעת החת"ס (נידה י"ג ע"א) שמקבל עמדת הרמב"ן לאסור השחתת זרע בנשים, אם כי דעתו איננה ברורה כלל, היות ומתיר אוננות אצל נשואה המהרהרת בבעלה, ועיינו בשו"ת שרידי אש (חלק א' סימן פ"א) שעוסק במפורש באוננות אצל נשים ומקבל את עמדת הרמב"ן לאסור. כנגדו ניתן למצוא שו"תים ופוסקים רבים הדוחים את עמדת הרמב"ן, גם לעניין איסור אוננות הנובע מהשחתת זרע אצל נשים, וגם לעניין הרהור. דוגמאות לעמדות הנ"ל מופיעות להלן במאמר זה. ועיינו גם במאמר ההלכתי המורחב בפרק השני העוסק בהרהורי עבירה, שם מובאת בהרחבה דעתו של הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה, אה"ע, א', ס"ט), ממנה עולה כי אין איסור אוננות אצל נשים, לא משום השחתת זרע ולא משום הרהור.
[17] הבנה זו איננה הכרחית ברש"י, שהרי ניתן לומר שרש"י סבור שלגמרא אין כל איסור 'הרגשה' אצל נשים מאחר ואיסור הרגשה חל רק על מי שהרגשתו מביאה להוצאת זרע לבטלה, ועיינו למשל שו"ת חלקת יעקב (אבן העזר נ"ח) שמבין כך את רש"י, ועוד.
[18] ועיינו בתוספות כתובות ל"ט ע"א ד"ה "שלוש נשים משמשות במוך", שם מייחסים עמדה זו גם לר"י, ודוחים אותה.
[19] בתוספות על הסוגיה שלנו בנידה י"ג ע"א מופיעה מחלוקת בין עמדת התוספות לבין עמדת רבנו תם, בשאלה מדוע השחתת זרע של אישה מותרת, ושל גבר אסורה. רבנו תם סובר שהדבר נעוץ בהבדל בין גברים ונשים, כאשר גברים מצווים על פרו ורבו ונשים לא. לעומתו, התוספות עצמם סוברים שהדבר נעוץ בהבדל אחר בין גברים לנשים: בעוד שהזרע של הגבר יוצא כלפי חוץ, מה שמנוגד למנגנון ההפריה, ה"זרע" של האישה נותר בתוך איבריה הפנימיים, מה שאיננו מנוגן למנגנון ההפריה. כמו כן יש לציין מחלוקת אחרת הקיימת בקרב הראשונים: האם לאישה מותר להשחית את זרע בעלה, לאחר שנפלט אל תוך גופה. מחלוקת זו איננה מעניינינו של מאמר זה, ועיינו להלן באפשרות להבין את הרמב"ן וסיעתו כמתייחסים אך ורק למקרה כזה ולא למקרה של השחתת זרע עצמה.
[20] נציין כי האופן שבו הבינו שלושת ראשונים אלו את רש"י איננה הכרחית. שהרי ניתן לומר שלרש"י אין כל איסור 'הרגשה' אצל נשים מאחר ואיסור הרגשה חל רק על מי שהרגשתו מביאה להוצאת זרע. ואכן ראיתי בשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר נ"ח) שנראה שמבין כך בדעת רש"י, ושו"ת גבורות יצחק ("בעניין מוך", ס"ק י"ד) שמבין כך בדעת רש"י ומפרש כך גם את שתיקתו של הרמב"ם בנושא.
[21] . גם הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק ה' הלכה ד') מכנה את הנוזל של האישה "שכבת זרע שלה".
[22] ניתן להסיק זאת מדברי הרמב"ן בפרושו על פרשת תזריע: "אישה כי תזריע", אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. ואין כוונתם שיעשה בוולד מזרע האישה, כי האישה אע"פ שיש לה ביצים כביצי זכר, או שלא יעשה בהן זרע כלל, או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר. אבל אמרם "מזרעת", על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר כי לדעתם נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש, ולשניהם יקרא זרע".
[23] עיינו למשל פרקי דר' אליעזר, כ"ב, מדרש אגדה (בובר) בראשית נח פרק ו', בראשית רבא פרק כ"ח, מדרש תנחומא (בובר) פרשת נח סימן יח, כלה רבתי בפרק ב' הלכה ז', ועוד.
[24] לפשר הביטוי "מסוללות" עיינו לעיל הערה 2 .
[25] כך עולה מהערות על נידה י"ג ע"א בחידושי הרמב"ן למסכת נידה בהוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם (לרב אליהו לכטנשטיין), ומהערות על סוגיה זו בחידושי הריטב"א למסכת נידה בהוצאת מוסד הרב קוק (לרב דוד מצגר), ותודה לרב רפי אוסטרוף שהאיר עייני לשתי הערות אלו. בנוסף עיינו בשו"ת גבורות יצחק ("בעניין מוך", ס"ק י"ד) הסבור שכך יש להבין את שיטת הרשב"א והריטב"א, ועוד יש להזכיר את השדי חמד (כללים מערכת ז' כלל כ') שמציין כי אמנם דברי הרמב"ן וסיעתו אינם מונחים לפניו אך מעלה כי ייתכן להבינה באופן שעוסקת אך ורק באישה המשחיתה זרע בעלה, ולא זרע עצמה.
[26] עיינו שם בלשון הרמב"ן ובמיוחד בלשון הרשב"א והריטב"א. רק הר"ן הוא היחיד שמדבר במובהק על זרע עצמה כאשר מתנסח: "ושחתו את זרען".
[27] אמנם קיימת דעה שה"זרע" של האישה הוא למעשה דם היוצא מרחמה, המכונה "דם חימוד". ועיינו למשל שו"ת חזון איש הלכות אישות, סימן ל"ו ל"ז, וראו בשו"ת אגרות משה (אה"ע חלק א' סי' ס"ט) שמציין כי אין כל איסור ביציאת דם חימוד אף כאשר הוא בא כתוצאה מהרהור.
[28] הביטוי המדוייק מופיע לראשונה אצל הרשב"א (נידה י"ג ע"א) : "משום דמגרן יצר הרע בנפשייהו" ולאחריו הריטב"א (שם) והר"ן (שם) מתנסחים באופן זהה.
[29] עמדה זו של המאירי, המחלקת בין הוצאת זרע לבטלה שאסורה בגברים בלבד, לבין הרהור המהווה לשיטתו איסור מסוג אחר, עולה גם מדבריו על מסכת שבת, ק"ט ע"א, ד"ה "יד לאמה ראויה ליקצץ". לענ"ד מדברי המאירי עולה שהוא חולק על שיטת הרמב"ן והרשב"א (שבוודאי הכירהּ) בעניין השחתת זרע באישה, אך מקבל את עמדתם בנוגע לגירוי היצר, ודומה כי הניסוח שלו נשען על ניסוחו של הרשב"א.
[30] ונחלקו הפוסקים האם מדובר באיסור דאורייתא או דרבנן, ועיינו בשו"ת אחיעזר (חלק ג' סימן כ"ד ס"ק ה').
[31] לרובן המכריע של השיטות מדובר על סייג מפני חטא עתידי, כאשר ההרהור איננו נחשב מעשה ניאוף מצד עצמו. יחד עם זאת נציין כאן גם את שיטתו החריגה של הגר"מ פיינשטיין, (שו"ת אגרות משה, אבן העזר, א', ס"ט), המחדש כי אדם המתכנן במחשבתו לחטוא בפועל בחטא של זנות או ניאוף, כבר נכנס לגדר עבירת ניאוף ממש. לדבריו, בדומה לאיסור עבודה זרה שחל גם כשמדובר בהרהור בלבד, גם מעשה הניאוף חל כבר משלב התכנון, עוד בטרם נולד המעשה בפועל. הגר"מ פיינשטיין תולה זאת בכך ששני איסורים אלו, ניאוף ועבודה זרה, נלמדים מאותו הפסוק: "ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם". (ואכן, בהיבט הרעיוני חז"ל קושרים פעמים רבות בין שני האיסורים הללו, עיינו למשל בכורות נ"ז ע"א, חולין כ"ג ע"א, ומקומות רבים נוספים). על כך אציין שלא כחלק מהדיון ההלכתי הפורמלי, שלדעתי אותם מקרים בודדים שבהם אוננות נשים היא בלתי ראויה מבחינה ערכית, הם מקרים שבהם האוננות כרוכה בהרהור שיש בו אלמנט של פגם בברית הנישואין, על אף אם אין בו תכנון לחטוא בפועל.
[32] ספר החינוך (מצווה שפ"ז) מציין במפורש שאיסור הרהור עבירה מהסוג השני הנלמד מהפסוק "ולא תתורו", חל גם על נשים. אמנם הרמב"ם והשו"ע לא מציינים במפורש שהאיסור חל על נשים (ועיינו בהלכות אישות פרק ט"ו, הלכה ט"ז ממנה עולה שלשיטת הרמב"ם ייתכן שאין חשש הרהור בנשים. גם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה כ"ה נראה שלא מדובר באיסור שחל על האישה אלא על אביה שחובתו להשיא אותה סמוך לפרקה, ועיינו ב"קרבן אשה" (הלכות איסורי ביאה פרק ט"ו, הלכה ד), שמסביר כך מדוע אישה איננה נכללת באיסור הרהור עבירה לשיטת הרמב"ם). ונראה שגם גישת הרב עובדיה יוסף היא שנשים אינן כלולות באיסור הרהור, ועיינו בהערה 37 המופיעה במאמר ההלכתי המורחב בנושא. ועיינו בהארות על הריטב"א על הסוגיה שלנו בנידה י"ג ע"א, הערה 9 (הוצאת מוסד הרב קוק), שמקשה על הרמב"ן ומדבריו עולה שלדעתו איסור הרהור עבירה לא חל על נשים.
[33] ועיינו במאמרים הבאים בסדרה.
[34] על כך תעיד למשל העובדה שאוננות מצויה אצל נשים רבות כבר מגיל ילדוּת צעיר מאוד, בטרם ההתבגרות המינית. לעומת זאת, קרי והוצאת זרע לבטלה אינם יכולים להתרחש בטרם החל תהליך ההתבגרות המינית של הנער.