למה זקוקה אישה כדי לעמוד זקוף?
שאלה שצועדת איתי שנים. בקשתי למצוא מענה פיזי באינסוף שיעורי יוגה ופילאטיס בהם עבדנו על שרירי רצפת האגן. אין ספק שזה עזר. אך מה שזה העניק לי בעיקר, זה את הפוקוס פנימה. להתבונן על שרירי הליבה הבלתי נראים שלי. התבוננות שאפשרה זיהוי מחוזות לא מוכרים.
במישור הפיזי, שרירי רצפת האגן הם הבסיס שמחזיק איברים פנימיים חשובים במקומם ובתפקוד תקין – הרחם, שלפוחית השתן ועוד. לדוגמה: כאשר שרירי רצפת האגן מתפקדים טוב אנחנו יכולות לצחוק ולהתעטש בחופשיות ללא חשש מנזילות. שריר חזק ותקין בא לידי ביטוי בעוד המון חוויות שגרתיות ויומיומיות שיכולות להיות נעימות או פחות. את השריר הבלתי נראה הזה לומדים לזהות לאט לאט ולכוון אליו תנועות עדינות שמחזקות אותו. אותנו.
בדיוק כמו השריר הבלתי נראה אך המאוד נוכח הזה שאת מציאותו אנחנו חוות רק בעקיפין, כך יש עולם מחזורי מופלא ומרתק שנמצא בתוך כל אישה ובקלות ניתן לפספס אותו.
לכל אישה יש רחם. הכלי היחיד בעולם הזה שמסוגל לייצר חיים. פלא. האיבר העוצמתי הזה חבוי עמוק בתוכנו ויש לו השפעה על מרחבי חיים רבים כל כך. מיקומו שמסתיר אותו מעין מטשטש הרבה פעמים את קיומו. לפעמים העדות והקשר היחיד למציאותה של הרחם הוא הדם שפוגשים פעם בחודש. הרחם נוכחת בכל תחומי החיים ויש לה ביטויים ישירים וביטויי חיים משניים רבים.
הכרות פשוטה מאפשרת חיזוק שרירי הליבה שאמונים על זקיפות קומה. כל גילוי קטן שהוא שולי כביכול הופך לעוד נקודה מוכרת על מפת המרחב האישי.
הפרשה ופישרה
כשנכנסתי להריון בפעם הראשונה התקשיתי לצאת מהמיטה. לא בגלל בחילות או חולשה פיזית, עליהן סיפרו לי ולא הגיעו, פשוט לא היתה בי שום מוטיבציה לעשות דבר. בן זוגי יצא באותו זמן למילואים וכשחזר כעבור שבוע מצא אותי מוטלת על הספה בדיוק איפה שהשאיר אותי שבוע קודם. לא הבנתי מה קורה איתי. עם הזמן זה עבר ובחלוף שלושת החודשים הראשונים כל הסיפור הזה היה זיכרון בלבד. להפתעתי תרחיש דומה קרה גם בהריון השני. שוב פחדתי שלא אצא מזה לעולם. ובהריון השלישי כבר למדתי שבשלושת חודשי ההריון הראשונים אני חווה דיכאון בתחילת הריון. ברגע שהבנתי את זה, כבר לא פחדתי. למדתי לצפות לזה ולהתכונן – להקיף את עצמי בהבנה, בתמיכה ובאמפתיה הדרושים כדי לצלוח תקופה כזו ללא רגשות אשם או פחד. למדתי להכיר את המערכת שלי ולעבוד איתה.
הופעות חיים רבות, כאלה שיכולות להיתפס כחסרות משמעות או כרצף מקרים חולפים, הם ביטויים של מערכת אנטומית ופיזיולוגית מובנית. ההבנה הזאת מאפשרת הכרה שיש היגיון בשיגעון. למעשה אין שיגעון כלל, אלא ישנה מערכת נשית שלמה ומרתקת עם חוקיות מוגדרת. מתוך חוקיות זו נגזרות רגשות, התנהגויות, והופעות פיזיות, דומיננטיות וכאלו שנתפסות כשוליות. דוגמה אחת להופעה מפוספסת במיוחד היא ההפרשה שיוצאת מהנרתיק שאם רק נאפשר לה יכולה להיות גילוי מהותי, מובנה ואישי של המערכת הפנימית.
המערכת הנשית דומה אצל כלל הנשים, אך אצל כל אחת היא באה לידי ביטוי באופן הייחודי לה. עצם ההתבוננות וההכרות עם הגוף ובמערכות שלי, עוד לפני שהנעתי אצבע, כבר ברגע זה שרירי זקיפות הקומה מתעצמים ונבנים.
רואה ואינו נראה
לאישה ישנם מרחבי חיים רבים ומגוונים. ישנם מרחבים גלויים וישנם סמויים. עבור אישה שומרת הלכות טהרת המשפחה ישנם שני מרחבים סמויים מעין שתופסים נפח גדול בחייה – המפגש עם הגוף והמפגש עם הלכות טהרה.
לרבות מאתנו הידע ההלכתי והפיזי נרכש בכמה מפגשים עם מדריכת הכלות לפני הרבה או מעט שנים. ומאז התגבשו להן הנחות יסוד רבות שמעצבות ומכתיבות תרחישים בשגרת החיים.
הופעת כתם אינה אירוע חריג בחיי אישה ועם זאת, נשים רבות מספרות שהן חוות ערעור שנובע מחוסר הוודאות שהכתם נושא בחובו. "ללבוש צבעוני כדי לטשטש את הכתם?" לקנח ולזרוק את הטישו בלי להסתכל? אם הצלחתי להעלים עין זה נחשב כאילו לא ראיתי ואין שם כלום? "מה זה הכתם הזה? מאיפה הוא מגיע? למה הוא הגיע? משהו לא בסדר בי?
הלא נודע ההלכתי יחד אם הלא נודע הפיזי יכול לייצר חווית חוסר אונים ועוד שלל תחושות לא פשוטות. לדוגמה: אי ידיעת המשמעות הבריאותית של מראה כתם לא שגרתי שאני יודעת שיוצא מהגוף שלי, לצד הנחיה הלכתית לפיה מומלץ לא לראות אותו – עלול להציב את האישה בדיסוננס, בו היא כביכול צריכה לבחור בין הגוף להלכה, בין להיות בחזקת נידה או טהורה.
כשלומדים להכיר את הגוף ואיתו גם את עיקרי ההלכה, ניתן להניח מעט את הדעת ולא להתייסר. ניתן להקל על מטעני ספק ומצפון. ליצור נוכחות זקופה יותר ולאפשר תנועה הרמונית. של תורת חיים.
יציאה מהגבולות
ידע הלכתי חסר יכול להוביל לאחד משני מקומות – להתיר את האיסור כי לא ידעתי. והשני, מאימת החומרה, לאסור את המותר.
בין האסור למותר יתכן שישנם חלקי דברים ומושגים שהגיעו אלינו ולא תמיד ירדו מהתיאוריה ל'למעיישה', לגוף. יתכן ששוכבות איפשהו בפנים שאלות פתוחות שעולות וצפות מידי פעם בפעם ואיתן גם תחושות היסוס ובלבול.
הנה שאלות ששמעתי לא פעם מנשים סביבי: מאיזה גודל כתם הופך לחשוד? במה אנחנו חושדים? כמה זה גריס? איזה גוון כתם אוסר? איזה גוון לא אוסר? מה המשמעות של כל גוון? מה זו הרגשה? מה מקבל טומאה ומה לא מקבל טומאה? ומה אני אמורה לעשות עם זה?
הכרת מרחבי הגוף וההלכה מאפשרים לאישה התנהלות שגרתית בזקיפות קומה. התנהלות שמאפשרת גם לדעת מתי בדיוק מתרחשת יציאה מהשגרה ומהמרחב המוכר ויש צורך בהתייעצות ועזרה. לכל מרחב יש גבול. לכל שיגרה יש תחום של מחוץ לשגרה. התמצאות במרחב מאפשרת הכרה וזיהוי מתי יצאנו מגבולות השגרה והתקין אל מרחב אחר שדורש חוקיות אחרת, שדורש התייעצות עם רב ורופא או בודקת טהרה. שדורש פסיקה מיוחדת וסיוע בנשיאת האחריות הכבדה על מרחבי הבריאות וטהרת המשפחה שלי. זיהוי כזה מאפשר גם לבקשת עזרה להיעשות ממקום פנימי יציב.
ממש כמו בחיים, שמתוך הגוף והמחזוריות אנחנו חיות את טהרת המשפחה, חכמת הגוף הנשי ופרטי הלכות הטהרה יכולים להיות מארג אחד. בעידן בו הידע נמצא בהישג יד, ונשים מגלות מחדש את גופן ונשים מחיות את מרחבי ההלכה ובתי המדרש, כל שנותר לנו לעשות הוא ליצור חיבורים מחוללי חיים. הלכה שמחוברת לגוף, וגוף שמחובר להלכה. כל הכרות עם מרחב אחד מחזקת ומעצימה את משנהו ושניהם יחד מאפשרים תנועת חיים עדינה, פשוטה ועוצמתית שמתגלה מבעד לזרות ולחשש. תנועה עמוקה שאדוותיה העדינות מורגשות בזוגיות, באינטימיות, בהורות ובבית. זקיפות קומה הנובעת מהלכה לגופה. תורת חיים.