- “אני נשואה שלושה חודשים ועדיין לא יודעת איך ליהנות מהיחסים האינטימיים…”
- “אני אוהב את אשתי והיא אוהבת אותי אבל כשזה מגיע לאינטימיות אנחנו לא מבינים אחד את השני…”
- “אני נשואה שלוש שנים וליל הטבילה הוא סיוט בעבורי…”
סוגיות אלה ועוד רבות אחרות מעסיקות זוגות דתיים רבים, מיד לאחר חתונתם ועוד הרבה אחרי.
אין זה סוד שזוג דתי חווה עם חתונתו מעבר משמעותי מאוד. הם לא “רק” עוברים לגור ביחד ופותחים חשבון בנק משותף אלא הזוג עובר מחיי הרווקות, הרבה פעמים מתוך גיל ההתבגרות, מחיים של הפרדה בין המינים אל תוך חיים של זוגיות, הדדיות, למידה האחד של השנייה ובתוך כל הקלחת הזו גם לתוך חיים של אינטימיות גופנית.
הזוג, שעד החתונה, לא התנסה באינטימיות מסוג זה, נדרש, לראשונה, להכיר האחד את השני עד הרמה הכי פרטית, לעתים קרובות, עוד לפני שכל אחד הכיר את עצמו, את רצונותיו ואת צרכיו. לגבר, מערכת ציפיות המבוססת על גיל התבגרות שבו חונך להתאפקות ושמירה על היצר ולעומתו לאישה מערכת ציפיות המושתתת על ערכים של צניעות, כיסוי והסתרה, שלמיניות בה, לעתים קרבות, אין שם ומקום. שניהם יחד נכנסים תחת החופה לאחר הדרכה של מדריך חתנים ומדריכת כלות שליוו אותם לקראת היום הגדול אך נעלמים מחייהם (מבחירה או שלא מבחירה) ביום שלאחריו.
הזוג, בביתם החדש, פותחים את מתנות החתונה, סופרים את הצ’קים ומתחילים, למעשה, את מסעם המשותף אל הגילוי ההדדי של “הדבר ההוא” שעליו שמעו, אם בסתר ואם בגלוי. ברורה לכולם תחילת דרכם אך המשכה תלוי בבני הזוג ובקשיים וההתמודדויות בהם יתקלו.
אין זה המקום לפרט את הקשיים השונים שבהם נתקלים בני זוג שונים והשאלות המוצגות בתחילת המאמר מהוות קצה קרחון עבור רבים. הנקודה המשמעותית והמרכזית שבה אני רוצה לדון כאן היא תחושה שחוזרת על עצמה אצל רבים מהזוגות, מתוך האופי הצנוע של הנושא ומתוך החינוך של הזוגות לשמירה על נושא זה בפרטיות הזוגית שלהם.
מצד אחד, אין ספק, כי נושא זה הוא נושא אינטימי ופרטי שעל כל זוג לשמור לעצמו בקנאות. אין מקום וסיבה לשתף חברות בגן השעשועים בנעשה בחדר המיטות של כל אחד ואחת. אינטימיות בריאה יכולה להיבנות כאשר בני הזוג סומכים אחד על השני, מדברים אחד עם השני ויודעים שהכול נשאר בבית, בחדר הפרטי שלהם. רק בתוך מערכת אמון כזו הם יכולים לתת דרור לתחושותיהם ויצריהם ולבטא את אהבתם אחד כלפי השנייה וכלפי עצמם.
מצד שני, לעתים קרובות, הזוגות נתקלים בקושי שאותו הם לא יכולים לפתור בינם לבין עצמם. הם חווים חוויה חדשה וראשונית והם אינם יודעים “האם מותר או אסור”, “האם זה נורמאלי או לא”, “מה חסר פה וכיצד מגיעים למימוש הפוטנציאל שטמון בחוויה?”. השאלות הללו יכולות להקשות ולעכב את בני הזוג בדרך הבריאה, אולם אז הם עוצרים ושואלים את עצמם: “האם אפשר לשאול?” “ואם כן, את מי שואלים?” הרי ההנחיה החברתית ברורה, הנושא הזה הוא “טאבו” שאין מדברים עליו. זה לא משהו שניתן לשתף בו את אימא, ולעתים קרובות, זוגות לא מרגישים בנוח לפנות חזרה למדריכי החתנים והכלות (במיוחד אם עבר זמן רב מהחתונה).
מניסיון והכרות עם זוגות רבים, קשיים אלו יכולים לפגום בחוויה האינטימית אך גם “לזלוג” לתוך המרחבים הזוגים והמשפחתיים האחרים. הקשיים יכולים להתחיל בדברים פעוטים אך ללא בירור וללא ניסיון להביא להתקדמות ולפיתרון הם יכולים להתעצם ולפתוח פער בין בני הזוג, פער שלאורך זמן יהיה קשה לגשר עליו.
מטרת מאמר זה אינו להפנות כל זוג לטיפול מיני או זוגי אלא להאיר עיניים עבור רבים שחושבים שהם מתמודדים לבד עם נושא זה. רבים מן הקשיים הם נורמטיביים לחלוטין ומאפיינים את תחילת הדרך אך אני כן ממליצה לכל זוג ללכת ולחפש עצה, לחפש את האדם הנכון עבורם, ומוסכם על שניהם, שייתן להם את המידע שלו הם זקוקים ואיתו הם יכולים להמשיך את דרכם המשותפת והאינטימית.