מיכל פרינס

פורסם בגיליון 221 במגזין 'נשים'

לא רוצה להלחיץ אבל עוד שבועיים וקצת פסח. מעכשיו ועד שנתיישב חסרות נשימה סביב שולחן הסדר אנחנו נשמע כל הזמן שני קולות. מצד אחד נשמע את הקול: 'נו…. מה הספקת? איפה את אוחזת? כבר עשית ארונות/מקרר/פאנלים/מחסן?' ומצד שני נשמע את הקול: 'אבק זה לא חמץ, תרוקני את המקרר ותשטפי שטיפה הגונה ובעיקר תנוחי כדי להגיע לליל הסדר עם כוחות כי זה מה שחשוב באמת….'.

שני הקולות מתקיימים יחד והאחד מזין את השני. הקול שקורא למנוחה נשען על ההנחה שההכנה לפסח גוזלת את כוחות הגוף והנפש ועלייך 'לוותר', 'להרפות' ו'לשחרר' משהו כדי להיות בערב הגדול 'באמת'. באותה נשימה ההנחה על פיה הבית צריך להיות נקי ללא רבב ושולחן החג צריך להיות עמוס כל טוב נשען על הנחת גודלו ומשמעותו של ערב יציאת בני ישראל לחירות.

האחד מזין את השני והשני לא יכול בלי השני ואיפה אנחנו? אנחנו עומדות נבוכות באמצע, רוצות להרפות אבל יודעות שלשחרור יש מחיר, רוצות ללכת עד הסוף אבל יודעות שיש גבולות.

את הדואליות הזו אנחנו מרגישות גם ביומיום. אחת ההנחיות המתסכלות ביותר שנשים מביאות איתן למפגשי ההדרכה לחיי אישות היא ההנחיה: 'לכי לישון צהריים כדי שיהיה לך כוח בערב למפגש המיני'. כאילו מה? על מה לוותר? לצאת ב13:00 מהעבודה (בוקר טוב בוס, היום אצא מוקדם יותר מהעבודה, למרות שאני מחויבת למשרה מלאה, פשוט אני צריכה שנ"צ לקראת המפגש הערב עם בעלי…)? לשים את הילדים בצהרון (ולשלם על כך את מיטב כספנו) בשביל שאנוח? להניח את הילדים מול עוד סדרה מצוירת במחשב במקום לבלות איתם זמן איכות יקר? ואולי לנצל את הזמן שבן הזוג נמצא בבית ולפרוש לסיאסטה – אבל… עד שאנחנו בבית בו זמנית.. חבל…

כל הזמן בחירה בין שני ערכים גדולים. בין שתי השקפות עולם, בין סדרי עדיפויות. ואז השאלה הפנימית שמכה ללא רחם, אם אני לא נחה אז חיי האישות שלנו לא חשובים לי (טרחחחח… חץ בלב/ייסורי מצפון/רגשות אשם ונפילה אל מעמקי החושך שמאיים לבלוע…)? אולי בגלל שאני לא מצליחה להרפות ולשחרר אני פחות רוצה וזה פחות מצליח לי? הלחץ מופעל לשני הכיוונים – מצד אחד, הלחץ להיות, לעשות ולהתקיים בעולם המודרני המוטרף ומצד שני, הלחץ להרפות – כאילו ההרפיה תביא את המזור, כאילו זו הדרך ואם את לא מקיימת את ההנחיה את עושה נזק לעצמך ולבן זוגך האהוב.

נשים שוכבות במיטה, עוצמות עיניים ואומרות לעצמן: אני מרפה… אני מרפה… אבל בפנים בלגן. ההרפיה ושנת הצהריים לא בהכרח משיגות את המפגש המיני החיובי שאליו בני הזוג מייחלים. אולי הקושי נובע ממקום אחר, אולי הורמונאלית זה לא הזמן, אמצעי המניעה, מצב זוגי, קושי כלכלי? לטעמי, ההנחיה להרפות מפעילה עוד לחץ, פשוט ממקום אחר.

לצערי, עצם האמירה להרפות היא אמירה תרבותית שנועדה להכין את האישה לרגע החיבור. 'אם היא תרפה – לא יכאב לה'. בפועל, הסיפוק של האישה מאוד מאוד תלוי דווקא בכיווץ של הגוף. כך, שלא רק שלהנחיה להרפות יש השלכות על מצבה הרגשי של האישה ועל ייסורי המצפון הנלווים כאשר היא לא מצליחה 'להיות שם', להנחיה התרבותית להרפות יש השפעה דרמטית על המוכנות הגופנית ועל האפשרות שלה ליהנות.

חוזרת רגע לפסח ומבקשת שכל אחת תעשה מה שנכון לה ומתאים לה. כל שעלינו לעשות זה לעמוד בעיניים מפוכחות, לבחון את אורח החיים שלנו, את התפיסות המנחות אותנו, לנקות (מטאפורית) את מה שאמרו מימין ומשמאל ולהיות במקום השלם שלנו ומשם לפעול. תהיי במקום שלך, תקשיבי למה שנכון לך (גם בניקיונות לפסח ובוודאי שגם במרחב המיני) וגם, נסי לכווץ במקום לשחרר ותראי ישועות 🙂 .