קרוב לעשור אני עוסק בגבריות. לומד ומלמד, מטפל, כותב.
מה זה בכלל גבריות? זו השאלה שאני שואל את עצמי.
הדברים מתחילים מהיותי זוג צעיר, גרנו בירושלים, רח' לינקולן, אני זוכר עצמי יוצא בלילות או בשבתות אחה"צ לחורשה מאחורי "קינג דיויד". שם אני נעמד, מתבונן בעצמי, במה שקורה לי, אני זוכר עצמי מבולבל עם המון שאלות בראש. אני זוכר את עצמי ילד טוב, נשוי טרי, שפתאום עם החתונה נכנסת גם סערת רגשות פנימית, יצרים, הורמונים, בעיקר עומס מחשבתי רגשי, שגורם לי לרצות ללכת פעם בכמה זמן לחורשה ההיא, להיות לבדי בשקט ולסדר את המחשבות. לשאול בקול שאלות שמציקות לי בתקווה כי אקבל מענה פנימי לשאלות הללו. אני חושב שבדיעבד שם היה הצעד הראשון להקמת מה שנקרא היום "מצעדי גבר", ומה שאני עושה היום בחיים צמח ממש מאותם רגעי בלבול בחורשה ההיא. אז חיפשתי אח גדול, הדרכה, להבין מה קורה לי, לשמוע שמישהו אחר עבר את זה לפני, לתת לזה מילים, לשמוע כיוון מחשבה אחר, אבל הייתי לבד בזה! לבד מול עצמי ולבד מול אשתי.
כמובן שלא היה לי אומץ לבוא ולשתף את אשתי בסערה הפנימית שמתחוללת בתוכי. לפני רגע רווק, עכשיו נשוי לאישה אחת. מגלה את המיניות שלי, מגלה את הצרכים הבסיסיים שלי, שלא דוברו במשך כל השנים ופתאום אני אדם נשוי, המיניות נוכחת, הגוף נוכח, הריח והבגדים של אישה נוכחים אצלי בבית באופן יומיומי.
אפשר לומר שמאותו רגע מתנהלים בתוכי שני מאבקים של חיים: מאבק אחד טכני חיצוני – בית, זוגיות, הריון, בהמשך לידות, לידה שקטה, ילדים, וכל אותו הזמן מאבק פנימי של הכוחות הרוחשים בתוכי – גבר מול אישה, כוח שלי מול כוח שלך, עוצמות שלי מול עוצמות שלך, צרכים שלי מול צרכים שלך.
הנקודה היחידה שהרגשתי בה שאולי אני לא לבד- זו התחושה שלא אני בראתי את התחושות והמחשבות הללו, אלא אלוהים קדם לזה, אלוהים שם אותם כאן והשאלה שבתוכי התנהלה כבלבול, הפניתי אותה לאלוהים. מה אתה רוצה ממני? למה זה נועד? אם אתה שמת את זה כאן אז כנראה יש לזה ברכה, כוונה, כיוון!?
אני חווה את הבלבול, כי אני חי בעולם של נורמות ומוסכמות, ובהמשך המסע עלה בי הרצון לחשוף את הכוונה שלך – עם זה הלכתי ועם זה הכרתי את הרב דב, עם זה הגעתי ללמוד, עם זה אני הולך במשך השנים, לומד ומלמד, נפגש ,כותב וקורא, לאורך המסע של פרנסה, בית וילדים, עדיין המסע הפנימי הוא כל הזמן השאלה הפנימית הזו – מה קורה פה, למה? מה אתה רוצה? והיום אני יודע להגיד ולהרגיש שכל חלל כזה שנפער בתוכי, כשאני מישיר את המבט אליו ואני שואל אותו מה יש פה ומה אתה רוצה? בסקרנות ובסבלנות אז אני מגלה כאן משהו חדש על עצמי ועל העולם. אם אני נבהל מזה והולך אחורה – אי אפשר להתקדם. אם אני רץ לתשובות זה לא מקדם אותי. אם אני סקרן כלפי זה ואני בוחן את זה ואני שואל את זה ואני כותב את זה ואני כואב את זה אז אני גדל וקורה לי משהו חדש ובעקבות זה התא הזוגי שלי גדל, הזהות האבהית שלי גדלה, זו תוצאה ישירה של זה.
לא דמיינתי אף פעם שזה יהיה המקצוע שלי. לא התכוונתי לזה. אני בטוח שיש מומחים ממני בידע ובתובנות. אני חושב שמה שאני מביא איתי זו ההסכמה להיפגש. וזה מה שקידם אותי בעשור האחרון. אני חושב שפגשתי הרבה. לא בגלל החכמה שלי, אלא בגלל הסבלנות. ראיתי בדרך הרבה אנשים "עוקפים אותי" , מתפרסמים, מצליחים, וזה כאב לי לרגעים. גם אז שאלתי את עצמי – אולי אני לא בדרך הנכונה ? אולי צריך לעבוד אחרת ? אבל המסירות לעצמי, לאותנטיות שלי, לבקשות הפנימיות שלי, הם היו יותר חזקות מזה. וזה גם מלמד אותי משהו, לא הריצוי החיצוני ולא הפרנסה ולא הכבוד, אלא ההתמסרות לגלות מהו הזרע שלי, מה המתנה שלי, שנובעת מתוך הבלבול ומתוך העומס המחשבתי והרגשי אבל משנה לשנה אני כבר רואה בחוש שזה מעסיק עוד רבים וזה פתח לצמיחה.