מיכל פרינס

פורסם במגזין "נשים"

בימים אלו, כשאנחנו בעיצומו של תהליך החזרה בתשובה אני רוצה להקדיש את הטור לבקשת סליחה מציבור שלם של נשים שלקחו על עצמן את אחד התפקידים המשמעותיים שהחברה שלנו הצליחה להמציא.

הן עושות את זה לרוב כמשימה משנית לתפקידיהן המרכזיים, מונעות מתחושת השליחות, הדאגה ואהבת האדם. משכיבות את הילדים בזריזות, מעבירות סמרטוט על השיש ומתפנות במאה אחוז לכלה אחרי כלה שפוקדות את ביתן על מנת להתכונן לחתונה. הן עסוקות בתיווך עולמות תוכן משמעותיים שכוללים הלכה, מיניות, זוגיות ושלום בית ולא נחות עד שהתאריכים מתאימים, הבדיקה הראשונה הלכה חלק והכי חשוב, הכלה נינוחה ורגועה לקראת יומה הגדול. בכל שנה מאות רבות של נשים עוברות מפגש אחד או כמה עם אותן נשים מסורות, בלי שעצרנו להגיד תודה, להוקיר ולהעריך את כובד האחריות המונח על כתפיהן.

היום, אני רוצה לבקש סליחה. אני רוצה לבקש סליחה מאותן מדריכות על הקלות שבה הנחנו על כתפיהן (הרחבות) את כל האחריות לתיווך עולם תוכן הלכתי וגופני והנחנו שניתן לעשות זאת באופן בלעדי בתקופה שבין הוורט לשבע ברכות. הנחנו שהבנות לא זקוקות לריכוך והכנה כבר בשלבים מוקדמים יותר של ילדותן והתבגרותן ושלחנו אותן (או שלחו אותנו) למדריכת הכלות שתעשה את העבודה ושתגיד את מה שצריך לומר.

אני רוצה לבקש סליחה שהנחנו שאפשר לגלות לכלה ערב חתונתה מה זה מקווה, שבעה נקיים, בדיקה בראשון ושביעי ומה תפקידה של הבלנית (וגם אם הגיעה כלה שהכירה את המושגים – אין כמעט זמן להכין למשמעויות המורכבות שהרגעים האלו עוד יזמנו לה). על שהנחנו שאפשר בתוך מספר מפגשים להתגבר על עולם גוף שלם שצמח מגיל 0, קיבל דמות וצורה בגיל ההתבגרות, חווה מגע חיובי או שלילי, התאהב והתאכזב ועכשיו, ערב החתונה, הוא כבר לא לוח חלק.

אני מבקשת סליחה על שהושבנו מולך בחורה שעסוקה בעיצוב ההזמנות, מדידת שמלת הכלה, רכישות לדירת החדר המושכרת ומתחרפנת מחמות לעתיד שעומדת לה על הראש עם סידור השולחנות, וציפינו ממך להנחיל לה מסרים לזוגיות טובה, חיבור לגוף שפתאום מקבל מקום ומשמעות ולהתנהלות במרחבי זמן ומקום לא מוכרים (לכי תסבירי לכלה המאוהבת שמחר בבוקר היא תקום ותגלה את הגרביים שלו זרוקות בסלון הדנדש שהיא עיצבה בטוב טעם).

אני רוצה לבקש סליחה על שבכל פעם שמתנהל דיון על הלילה הראשון/ אמצעי מניעה/ כתמים/ יחסי אישות, גם אם מנהלות הדיון התחתנו לפני יומיים וגם אם עברו 15 שנים, אתן מוזכרות, ולא תמיד לחיוב, כאילו אתן האחראיות הבלעדיות על הידע, כאילו הכלה הצעירה לא פגשה ולא תפגוש לאורך חייה עוד מבוגר אחראי שמתפקידו לספק את הידע החשוב לו היא זקוקה בשביל לצעוד בבטחה במעגלי החיים.

אני מתנצלת מכל ליבי על תחושת ההחמצה שמלווה כל הדרכה, על הידיעה שאת שולחת את הזוג אל עתידם ולא בטוחה שתראי אותם שוב, על הזמן שתמיד חסר וכן, גם על התגמול הכספי שאינו מתקרב למה שמגיע על שעות הליווי הרבות.

ואני רוצה לקבל לעתיד, כי זו היא דרכה של תשובה שלמה.

לקבל על עצמנו לחלק את האחריות בין כולנו, המבוגרים האחראיים. לגדל את בנותנו (ובנינו) לחופה ולמעשים טובים מיום היוולדם ועוד הרבה אחרי שהם פרשו כנפיים ובנו את ביתם. לקבל על עצמנו להיות מדריכות הכלות של בנותינו מיום שהתחילו להכיר את הגוף ולהכיר בו, כדי שיגיעו מוכנות להדרכת הכלות, יהיו ממוקדות ויפיקו את המירב ממה שאת, מדריכת הכלות רוצה ויכולה להעניק להן.