מיכל פרינס

פורסם במגזין "נשים"

"יש את הרגע הזה שבו יש שקט ומשיכה ורצון…. ואז שניה אחר כך נכנסת איזה מחשבה מעצבנת, משהו יומיומי כזה… נניח ששכחתי לקנות קוטג' לסנדוויצ'ים של הילדים…"

מי לא מכירה את זה? רגע אחד את עולה ועולה ועולה, נעים לך, את מרגישה שזה בדיוק זה ואז יש הסחת דעת שמרסקת הכול והוווופס את נמצאת בנקודת ההתחלה. רגע אחד היית בהתמסרות מלאה ובשנייה הבאה מאוכזבת ומבואסת שהנה שוב 'לא השתחררת', שאת 'פריק קונטרול' כמו שכולם אומרים ואת לא מסוגלת להיות 'בזה'. מספיק שהשמיכה נפלה, חם לך מדי, ריח לא נעים, התינוק בכה או שהטלפון (ששמתם על שקט על השולחן בסלון) רטט וכבר את שוב למטה צריכה להתחיל הכול מהתחלה, לעתים קרובות מדי ללא הצלחה..

אתם כבר צוחקים על זה שזה כמו סולמות וחבלים, מטפסים את הדרך לאט ובסבלנות וברגע של היסח הדעת את מתגלצ'ת למטה לבלי שוב. את מתוסכלת והוא מתוסכל – מה היה שם ברגע הזה שבו איבדת את זה? למה זה לא הולך חלק כמו אצל כולם (ואם אני כותבת על זה טור בעיתון – כבר ברור לך שככה זה אצל כולן?).

נתחיל ונאמר שזה לא קשור למידת השחרור או לשם שלך כ'פריק קונטרול' שלא יכולה לצאת משליטה מלאה. זה לא קשור – אלה, לדעתי, הסברים תרבותיים שמנסים לתת תשובה לסיטואציה גופנית. אלו ניסיונות לתת מענה בשפה שמוכרת לנו, ניסיון להכיל על הגוף שפה יומיומית שמתארת מצבים רגשיים ונפשיים מעולם אחר. אני חושבת שאיבוד הריכוז הוא תופעה הגיונית ורווחת שנובעת מכך שיחסי אישות דורשים זמן וריכוז שונים ממצבי היומיום שלנו שבהם אנחנו עסוקות בו זמנית בביצוע של כמה מטלות. ה'מטלה' היחידה בחדר המיטות היא להיות שם וזה קשה.

אפשר להשוות את זה למצב של תפילה – גם שם אנחנו נדרשות לעמוד ולהתרכז ולהיות רק ב'זה' וגם לשם מתגנבות מחשבות לא קשורות שמקשות על הריכוז והיכולת שלנו לעמוד בציפייה של ריכוז במטלה אחת ספציפית.

אז מה כן עושים?

אפשרות אחת, אחרי שמבינים עד כמה המצב נורמאלי ועד כמה אבסורדי להילחם במחשבה וכמה הגיוני שהיא פשוט שם – פשוט לתת למחשבה לחלוף. כנראה שיש סיבה לכך שהיא בדיוק חלפה שם ברגע הזה (ולא, זה לא הזמן להעמיק ולחשוב מה הסיבה לכך…), אבל, כמו שהיא נכנסה היא גם יכולה לצאת ואם לא נכנסים לטרנס של תסכול ועצבים על המחשבה התמימה שהתגנבה ופשוט מאפשרים לה לחלוף אי שם בשולי התודעה הדברים יכולים להמשיך לזרום והטיפוס יכול להימשך.

אפשרות שניה, אקטיבית יותר, היא להציע לעצמנו מחשבה חלופית. אם אנחנו מניחות ששתי מחשבות לא יכולות להתקיים בו זמנית, אזי אם נחשוב על משהו אחר המחשבה המעצבנת והמיותרת תתפוגג מהעולם. ההצעה הכי יישומית שאני מציעה למודרכות שלי היא לחשוב על הידיים שלו… לעשות מעין דמיון מודרך שעוקב אחרי הידיים של, המיקום שלהן והתחושות שהן מעוררות…

תנסו את זה בבית 🙂

בכל מקרה, במידה והתגלצ'תן למטה ואתן מרגישות שאתן לא מצליחות לעלות חזרה, זה הזמן להניח לגוף ולהקשיב לו. הניסיון החוזר ונשנה של להגיע מאפס למאה כשהגוף לא משתף פעולה מסב נזק ופוגע באמון של הגוף. לרוב, בן הזוג שלכן יעדיף שתהיו אתו במאה אחוז שלכן ותגידו כשאתן לא שם, מאשר שתזייפו ותתנו חצי כוח – דברו על זה, תשאלו אותו מה הוא חושב על סיטואציה כזו ותתפלאו לשמוע את התשובות…

 

 

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!