מיכל פרינס

היא יושבת מולי ולא מאמינה למשמע אוזניה. בחצי שעה האחרונה היא גוללה באוזני את סיפורה. כמה קשה לה, היא עייפה, היא לא נהנית וכל כך לא בא לה. כמה היא אוהבת אותו ולא נעים לה ממנו ועדיין משהו שם לא עובד וכל פעם שהוא מתקרב היא מוצאת את הדרך לדחות את הקץ. ולפעמים כן מצליח לו, והיא נענית, למרות שהיא לא באמת רוצה אבל היא חייבת ויודעת שזו הזדמנות לסמן וי. ושאני לא אבין לא נכון. היא אוהבת אותו. חולה עליו. הוא הפרטנר הכי טוב לחייה. אבא נהדר לילדיהם. הזוגיות והאהבה שלהם זה משהו שכבר לא רואים היום. רק זה… אם רק אפשר היה לוותר על זה. לחיות חיים שלמים של אהבה וחיבוק אבל בלי כל השאר.

אז תוותרי אני עונה לה. אז אל תקיימו יחסי אישות.

היא מסתכלת עלי לא מאמינה למשמע אוזניה. את רצינית? איך? כמה זמן? אבל מה אתו? ואני בסבלנות חוזרת על דבריה ומחזירה אליה את השאלה – הרי איך זה יתכן שלמרחב שדורש רצון, בחירה, חרות והרבה כבוד לגוף היא מאלצת את עצמה להיכנס שוב ושוב בלעדיהם.

היא מסכימה אבל עדיין לא מקבלת.

בצדק היא לא מקבלת את דברי. הרי מה שאני אומרת מנוגד לכל מה שאי פעם היא למדה על יחסי אישות. "לוקח זמן עד שאישה נהנית" (הם נשואים כבר שמונה שנים – כמה זמן היא עוד אמורה לחכות), "מקסימום תעשי בשבילו" (זה נכון לגבי ויתור בשטיפת כלים, פחות עובד במרחב המיני), "קיום יחסים חשוב למערכת יחסים זוגית יציבה" (כשאחד מבני הזוג סובל – זה הופך להיות קריטי לכיוון השני) והכי חשוב תתאמצי בשביל זה, תנסי, תגרמי לזה לקרות והנה אני אומרת לה להניח לזה. לא להתאמץ.

כמה זמן? היא שואלת. ואני לא מוכנה לתת זמנים.

ואז היא שואלת, ואם אני לא ארצה לעולם?

וכאן אני נשברת.

יש משהו קטן שכבר מזמן שכחנו לדבר עליו. אמונה. אמונה בגוף שלנו. אמונה בקב"ה שיצר את הגוף הזה ונטע בו יכולות מופלאות. כמו שתינוק נולד בעזרת אבא ואמא והקב"ה, גם הגוף שלנו נולד, נוצר ומתהווה – הרבה בזכות עצמנו והרבה לא.

אנחנו יכולות להמשיך להיאבק בגוף, לנסות להכניס אותו למסגרת תרבותית שאומרת לנו מה נכון, ורצוי, והגיוני ונורמלי ואנחנו יכולות להקשיב לו ולהאמין שמגולם בו ידע עצום שאם רק נאפשר לו הוא יצמח ויתפתח. וכאן נכנסת האמונה. ההרפיה מהניסיונות הבלתי פוסקים לעמוד בציפיות של מישהו והאמונה שברגע שנרפה (אבל באמת נרפה) משהו שם יפרוץ החוצה וירצה, ממש ירצה. ממש יבטא חשק שלא הצליח להתקיים כשכפו על הגוף להיות במקום שלא נוח לו.

וכשאני אומרת להרפות אני לא מתכוונת ל'לשכב במיטה' ולעשות תרגילי הרפיה. וגם לא לשטוף את הכלים כדי שאז אהיה משוחררת ממחשבות. אני מתכוונת להרפות מהמחויבות, מהידיעה שהולכת אתנו שאנחנו צריכות. מהכורח שבדבר.

הוא יהיה שם, אל תדאגי לו. הוא רוצה אותך ברצון. תאמיני שהגוף שלך יודע לרצות ותני לו את הזמן להיזכר בזה. זה לא ייקח שנה, וגם לא חצי שנה. אני מבטיחה לך, תאמיני לי, תאמיני בקב"ה, תאמיני בגוף שלך.

את לא צריכה כלום, אני אומרת לה. לא חייבת כלום לאף אחד.

תני לגוף לנוח ממחויבות. תני לו לרצות.

 

 

 

פורסם בגיליון 246 של מגזין 'נשים'