הנה פורצת לחיינו עונת חתונות חדשה שבה אנחנו מלווים זוגות אהובים אל שער הכניסה לחיי הנישואין. אנחנו אתם לקראת היום המרגש, מלווים בדמעות אל מתחת לחופה ובמחיאות כפיים וחיבוק גדול מכוונים אותם לחדר ייחוד.
יש לנו כל כך הרבה דברים שהיינו רוצים לומר להם ברגעים האלו, בדקות היקרות שבהם הם לגמרי כאן אבל גם קצת כבר 'שם'. אבל אנחנו לא נגיד, אולי נתבייש, אולי נרגיש שזה לא במקום ואולי נחשוב שהכי כדאי לתת לבני הזוג להתנסות לבדם ומתפקידנו רק לפתוח להם דלת לחזור אליה כשירגישו צורך.
ואולי כן נגשת ואמרת.
עשית את זה כי היה לך חשוב 'לחסוך' מהזוג היקר את מה שאת עברת. לחשת לה בשקט באוזן – תדעי לך שאולי קצת יכאב וזה לא כל כך נעים בפעמים הראשונות … ובעצם כשרצית לעזור יצא שקלקלת – כי התגובה ל'כאב האפשרי' היא כיווץ וכשאנחנו באות מכווצות אל המרחב הגופני – אז כואב – וחוזר חלילה. וכשאמרת שהפעמים הראשונות לא נעימות – נתת לגיטימציה לחזור שוב ושוב לחוויה שהיא לא נעימה – עד שהגוף יתרגל. והגוף, הגוף לא יתרגל. כשלא נעים לו הוא מתרחק. הוא הודף. נמנע ממגע. אז רצית לעזור ויצא שקלקלת.
אבל זו לא רק את, ואני, וכולנו. לא השותקות שמתפללות מהצד ולא הניגשות והמביטות בעיניים יודעות מה לומר ככה שיהיה מדויק ונכון ומאפשר ופותח את הלב והגוף עבור הזוג הצעיר שמתחיל את מסעו בימים הללו.
הרי זה מורכב, וזו התחלה, ואנחנו לא יודעים מה הם יודעים או לא יודעים, ניסו או לא ניסו. אנחנו לא יודעים כיצד הם מגששים את דרכם. ממששים אותה. על מה הם חולמים. את מה הם רוצים ומתי את כל זה יחד. אנחנו לא יודעים אם הם דיברו על 'זה' – ואם הם דיברו, אז על איזה 'זה' בדיוק. והאמת, זה גם לא ממש עניינינו. עד כמה שנרצה לעזור, לתמוך ולסייע – זה כל כך שלהם ואסור לנו להיכנס לשם בלי שהוזמנו. וגם אם הוזמנו – כדאי ורצוי לבדוק את טיבה של ההזמנה הזו טוב טוב….
ועדיין, מה כן? אפשר לומר הכול ואפשר לא לומר כלום. אפשר לפרט ולהתערבב, לפתוח את הצהר, הדלת והשער גם יחד ואפשר רק לחייך מהכניסה. להנהן בחסכנות. לומר בלי לומר מילה. אבל המסר של כל הגלוי והסמוי צריך להיות אחד. מסר חד וברור שרצוי שישמע לאורך כל שלבי ההכנה לחתונה, לפניה ועוד הרבה אחריה.
חזרו לגוף. הקשיבו לו. אל תעשו שום דבר בניגוד לרצונכם (ולרצון הגוף שלכם).
הגוף יודע יותר טוב מכל אחד אחר (מדריכת הכלות, מדורי היחסים באתרי אינטרנט פופולריים, רבנים, אמא ואבא והחברים מהמילואים…). אם הגוף אומר תמהרו – תמהרו, אומר עצרו-עצרו, מבקש שתשהו במקום מסוים – אז תהיו בזה, אין לאן למהר. הכול טוב. הכול נורמלי. הכול קביל. הגוף מדבר. מסמן לכם את הדרך. יש לו יכולת מופלאה להדריך ולאותת מתי התעורר ומתי התעייף. מתי נעים ומתי פחות (ולא, אל תנסו לאלף את הגוף ולהרגיל אותו – זו ממש לא המטרה). הזמן לא יעשה את שלו. ההקשבה לגוף והלמידה כיצד ללכת אתו הם אלו שיעשו את שלהם.
זה המסר.
זהו.
בואו נלמד דור צעיר נמרץ וסקרן כיצד ללמוד. כיצד להקשיב – לא לנו, לעצמו.
פורסם בגיליון 247 של מגזין 'נשים'
לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!