רחל כוכבא-אילון

"וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ…וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל ה' אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי. לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב,יח,כ-כג)

באופן מפתיע, הקב"ה הוא זה שקובע ש"לא טוב היות האדם לבדו", והוא זה שלא מוצא לאדם עזר כנגדו. אם כן, חווית הבדידות הקיומית של כל אדם, לא התחילה אצל אדם הראשון- אלא אצל הקב"ה כביכול. אולם הקב"ה לא מסתפק רק ביצירת הבדידות אלא מוצא פתרון. הוא בונה אשה ומביאה אל האדם.
אנו נמצאים בראשיתו של תהליך, אישי וחברתי של יציאה מבדידות לאחדות.
אחרי שהיינו בתרדמה וישנו זמן רב כל כך, אנו מתחילים להתעורר. ראו, יש כאן אשה, יש כאן עצמיות, יש כאן בשר, יש כאן דבקות, יש כאן אחדות.

והנה, מפגש של נשים שמשתפות זו את זו בחוויותיהן השונות. באמת לא העלתי על דעתי שאצלה הנושא של חיי האישות הוא כל כך קשה ומורכב. והיא לא חשבה שזה יכול להיות פשוט ומהנה. ובכלל מי היה מאמין שגם החברים שלנו מתמודדים עם זה? בטח אצלם הכל בקלות. (או שהיחסים שלהם אפלטוניים למרות שיש להם 6 ילדים 🙂 )
והרצון להיות מסוגלת להיות קשובה למגוון הקולות והתחושות. והרצון לפתיחות ורגישות. שאוכל לזהות את הבדידות אצל האחר ולאפשר לו להפתח ולשתף אותי. וכך לאט לאט להתחבר זו לזה. ולאהוב יותר.
ובקפיצה למקום ולזמן אחרים. לעזוב את המוכר ואת מה שלימדו אותנו (או לא לימדו אותנו) ולהיות יותר קשובים לעצמנו. לגוף ואחר כך לנפש ולמחשבה. ולתת מקום לכל כולי. גם לבשר. גם לרוח.

ה',
תודה
תן לי את הכח לעזור גם לאחרים הבודדים, האבודים
כי אתה הוא הרוצה להיטיב

ולמיכל ולמרכז יה"ל
על שזיהיתם את הבדידות של כ"כ הרבה אנשים, והתחלתם בהבאת הפתרון
ועל שצירפתם גם אותי לתהליך הזה
תודה!