אוריה מבורך - יועצת הלכה

אוננות נשית: מבט חינוכי – ערכי

או:
איך הגעתי למסקנה שהיחס שלנו לאוננות הנשית צריך להשתנות.

א.

הכל התחיל משיעור אחד שהעברתי לפני 8 שנים לתלמידותיי ובו נשאלתי לפתע:

 

"ומה לגבי אוננות?"

 

עצם המילה הזו, "אוננות", שנשמעה בקול רם באמצע שיעור תורה שעסק בגישת היהדות למיניות, הייתה לי בזמנו ממש צורמת באוזן. אני זוכרת איך הסמקתי וקיוויתי שהתלמידות לא שמות לב לכך. היה לי קשה אפילו לחזור על המילה הזו. היא לא הצליחה לעלות על דל שפתיי. כאשר ביטאתי אותה לבסוף, בעדינות ובגמגום, זה הרגיש כמו יריקה.

 

ב.

 

חשבתי על כך שבמשך שלושה שיעורים אנחנו יושבות במעגל ועוסקות בשאלת היחס של היהדות למיניות. במשך שלושה שיעורים אני מעודדת את הבנות להביע את עצמן באופן חופשי וכנה, תוך שאני מנסה "להוכיח" להן באמצעות מקורות חז"ליים, חסידיים ופילוסופיים, שהיחס של היהדות למיניות הוא מעצים.

 

דיברנו על צניעות, דיברנו על שמירת נגיעה, על יחסי אישות, על הוצאת זרע לבטלה. אך משום מה, המילה "אוננות", לא רק שלא עלתה, אלא שכאשר היא עלתה סופסוף על ידי אחת הבנות, השתררה בכיתה דממה כזאת, שהזכירה לי תחושה של "הינזפוּת". הבנות כבשו עיניהן ברצפה, אני הסמקתי, ורק המילה "אוננות" המשיכה להדהד בחלל הכיתה, בחוצפתה, בתעוזתה, או שמא… בתום ליבה, ביושרה הטבעי, הפשוט, הבריא?

 

ג.

 

פעמים רבות השיח הדתי מואשם כמי שמעודד את האישה להדחיק את מיניותה ולהתכחש לעצמה. יצא לי לפגוש לא מעט נשים, חברות ותלמידות, (ואני משערת שיש גם לא מעט גברים ונערים כאלו) שאיבדו אמון בשיח הדתי בכל הנוגע למיניות. הדבר בא לידי ביטוי בנטישה של הלכות צניעות ושמירת נגיעה, ולעיתים אף בנטישה של הלכות טהרת המשפחה. נשים אלו חשות שהשיח הדתי שהן מכירות, מנותק מהן, ומנותק מכל תפיסה של מיניות בריאה שהן שותפות בה.

 

הן טוענות כלפי השיח הדתי, כי חרף הצהרותיו הפומביות אודות "קדושת המיניות", "ערכו הנשגב של החיבור המיני בין איש לאשתו", "יצר המין הוא חיובי בבסיסו ולכן יש לשמור אותו לקודש הקודשים", נדמה שאין קשר בין ההצהרות הללו לבין התכל'ס. הן טוענות שלמרות שהשיח הדתי מצביע על עצמו כמי שמציל את הנשים מהביזיון שהן חוות בתרבות המתירנית, הוא למעשה שותף לביזיון מסוג אחר, וליצירת עיוותים בכל הנוגע לבריאות מינית ונפשית.

 

ד.

 

אלו טענות חמורות מאוד. כמי שחווה את הלכות צניעות באופן מעצים ובריא, כמי שסבורה באופן עמוק שהקשר החד-משמעי שהיהדות קושרת בין מיניות לבין ברית נישואין, מייצר מושגי אושר, אהבה ומיניות בריאים וקשובים לעצמם, שאלתי את עצמי:

 

"האמנם יש צדק בדבריהן? כיצד ייתכן שהן חוות את היהדות באופן כה הפוך ומנוגד לחוויה האישית שלי ושל נשים רבות נוספות שאני מכירה?"

 

פעם חשבתי שההאשמות כלפי השיח הדתי, נובעות מאי הבנה. "הן פשוט הבינו לא נכון את המסרים החשובים של היהדות!", אמרתי לעצמי. סברתי שאם רק אחדד יותר את המסרים הקיימים, כולן "סופסוף יבינו" כי היהדות מציעה להן אפשרות מופלאה לבנות את אישיותן, את מיניותן, את זוגיותן ואת משפחתן.

 

ואז הופיעה פתאום המילה "אוננות" באמצע השיעור, וגרמה לי לשתוק קצת.

 

ה.

 

אני מודה שלפני זמן רב גם אני סברתי שיש להוקיע את האוננות הנשית מבחינה חינוכית ואידיאולוגית. אך מרגע שזכיתי ללמוד ולהעמיק את הבנתי בתחום, מרגע שהבנתי שאוננות נשית איננה אסורה הלכתית (ראו במאמר הראשון בסדרה), ומרגע שהתחלתי להקשיב ל"שטח" המורכב מתלמידות, חברות ונשים שהעלו בפניי את הנזק העצום שמסבה שלילת האוננות הנשית, התחלתי לשאול את עצמי "מדוע בעצם יש להתנגד לאוננות נשים מבחינה אידיאולוגית?"

 

גיליתי שהתשובות הקיימות כנגד האוננות הנשית, חלשות למדי. למעשה, הן נחלשות עוד יותר כאשר מעמידים אותן אל מול העובדות השייכות לתחום הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה, ואל מול העמדות הערכיות השייכות לתחום המוסר והמחשבה היהודית.

 

ו.

 

והנה מה שגיליתי:

 

מחקרים מכל העולם מצביעים על כך שרק מיעוט מקרב הנשים חוות שיא מיני במהלך חדירה. מחקרים רבים טוענים כי היכולת של האישה להגיע לשיא המיני היא יכולת נרכשת, התלויה בניסיון. למרות שהאישה היא סובייקט-מיני בריא, עם תשוקות מלאות חיים ושמחה מינית, אין כל ערובה לכך שהאישה תצליח להגיע לשיא-המיני במסגרת יחסי האישות אילולא יש לה ניסיון בכך, קודם לכן עם עצמה.

 

עבור נשים רבות, האוננות מספקת מקום לרכישת הניסיון המאפשר לאישה להגיע אל השיא המיני במסגרת יחסי אישות. האוננות הנשית מגלמת בתוכה תנאי הכרחי לרכישת הניסיון הזה, שמתקיים אך ורק בחדרי חדרים: פרטיות. הניסיון הזה לא יכול להילמד באמצעות ספרים. גם בן הזוג, כך מסתבר, לא תמיד יכול ללמד את בת זוגו כיצד להגיע לשם, אלא רק להעניק לה את ההנאה המינית לאחר שהיא כבר יודעת בעצמה כיצד להגיע לשם, מתוך ניסיונה הפרטי.

 

ז.

 

המחקרים הללו זועקים גם מתוך השטח. מרכז יהל העוסק בהדרכה לחיי אישות, ונפגש עם ה"שטח" המורכב מזוגות דתיים, משקף תמונת מצב שחשוב להכיר אותה:

 

לא מעט נשים דתיות אינן מצליחות לממש את האינטימיות שהן שואפות לה במפגש המיני עם בן זוגן, ואינן מבינות "מה הבעיה שלהן". בן הזוג משתדל, אוהב וחפץ בטובתן, אך לשווא. חלק מבני הזוג אוזרים אומץ ופונים לסיוע, ואז הם מגלים את הסוד.

 

הם מגלים שאנחנו בעצם מדברים פה על השאלה האם לאישה יש ניסיון באוננות נשית. מה שלרבים מאיתנו נדמה כמפלצת חשוכה שמאיימת על מיניות מהוגנת, מתגלה פתאום בתור נסיכה בת מלך שמחזיקה בידיה את המפתח לזוגיות בריאה. אך בינתיים, בת המלך שרויה בגלות וממתינה לגאולה מהנידוי שנגזר עליה.

 

האם יש הצדקה  לגזירה הזאת?

 

ח.

 

בעקבות אותה תלמידה אמיצה מלפני 8 שנים, התחלתי לחפש מענה לשאלת האוננות הנשית. באופן טבעי, ניגשתי קודם כל לאינטרנט. ד"ר גוגל מוכן תמיד לענות לכל שאלותינו, והוא אף פעם לא נבוך ובוודאי לא מסמיק.  אני זוכרת שכתבתי את הביטוי "נשים מאוננות".

 

אופס. מיד הבנתי את הטעות שגרמה למסך להיות מוצף בתכנים שאין הדעת סובלת. הבנתי שד"ר גוגל לא יודע שאני שייכת למגזר הדתי ולשיח הדתי, ואין לו כל סיכוי לנחש שאני שואלת את שאלתי מתוך הנחות יסוד אחרות לגמרי ממה שהוא מניח כברירת המחדל שלו.

 

תיקנתי את הטעות והוספתי מיד "נשים מאוננות – לפי גישת היהדות".

 

ט.

 

אמנם החיפוש הזה התבצע לפני כמעט 8 שנים, אך גם כיום, אתן מוזמנות לכתוב את מילות החיפוש הללו בגוגל, ולגלות מה יש לשיח הדתי הפופולרי, הזמין, הנגיש, לומר על אוננות אצל נשים. אינני יכולה לבטא את מידת הכאב והכעס שחשתי אל מול המשפטים שהחלו לצוף בערבוביה אל נגד עיניי, במענה "הדתי" כביכול, לשאלה הפשוטה והישרה הזו.

 

הטיעונים שמוצגים כיום בקרב השיח הדתי כנגד האוננות הנשית הם כה רבים ומגוונים, לא תמיד עקביים ופעמים רבות כלל לא מנומקים, עד כי לפעמים התחושה שלי היא שהמשיבים והמשיבות, רבנים ורבניות, קודם כל יורים את החץ, ורק לאחר מכן מציירים סביבו את המפלצת. במילים אחרות: נדמה שברור לכולם שאוננות נשית אמורה להיות "דבר נורא" כביכול, למרות שלא תמיד ברור להם מדוע.

 

גם כאשר הגינויים כלפי האוננות הנשית נעשים בעדינות ותוך מתן כבוד אמתי לשואלת, ואפילו כאשר הם נעטפים במסרים בריאים לכאורה, אודות "קדושתו של היצר המיני", מדובר בשלילה כמעט גורפת של מעשה האוננות הנשית. שלילה שעומדת בניגוד חריף לאינטואיציה הבסיסית ביותר אודות מיניות נשית בריאה, דתית, מתוקנת.

 

סדרת המאמרים בנושא האוננות הנשית נולדה בכדי לנמק את הטענה לפיה שלילת אוננות נשית מייצרת מחיצה עבה בין "דת" לבין "מיניות בריאה", מחיצה המפצלת נשים רבות בין הצד הבריא שלהן, לבין הצד הדתי שלהן. כמה נורא ש"בריא" ו"דתי" צריכים להיות משני צדי המתרס. זה לא חייב להיות כך.

 

י.

 

השיטוט האקראי הזה באינטרנט בחיפוש אחר מענה לשאלתי, הותיר אותי המומה, מאחר והבנתי מה נערות רבות כל כך חוות, איזו בדידות, איזה בלבול ואיזו אשמה מיותרת עולה בהן אל נוכח הדה-לגיטימציה הגורפת והבלתי מוצדקת הזו של מיניותן.

 

לפתע הבנתי שהסיבה לכך שהשיח הדתי מואשם בכל אותן האשמות אותן פירטתי בהתחלה, היא לא מפני שאותן נשים ונערות "לא הבינו אותו נכון". להיפך, הן הבינו טוב מדי. הן פשוט הקשיבו לסאב טקסט, שנוכח בכל כך הרבה היבטים של השיח הדתי. בין אם מדובר בשיח אודות הצניעות, שמירת הנגיעה או האוננות. בכל התחומים הקריטיים הללו שהיהדות העניקה לנו הדרכות מופלאות לגביהם, איכשהו, כשאנחנו באים לדובב את היהדות, במקום שיצא לנו בריא, יוצא לנו מעוות.

 

יא.

 

השיח הדתי הרווח בנושא המיניות עדיין רחוק מהמגמה הבריאה שהיהדות מכוננת עבורנו. אחד המאפיינים הבסיסיים של השקפת עולם לקויה הזקוקה לתיקון, הוא היעדר עקביות וחוסר שקיפות עצמית. ואכן, כיום נראה שהשיח הדתי מפוצל בין רמת הטקסט המוצהרת לרמת הסאב-טקסט: ברמה המוצהרת, נוכל תמיד לשמוע כמה "היהדות שונה מהנצרות בכך שהיא איננה רואה ביצר המין חטא". אך הצהרות אינן מספיקות, צריך שיהיה להן כיסוי. ומסתבר שרמת הסאב טקסט, שלא תמיד קל לנתח אותה ולחשוף אותה, מגלמת בתוכה אמת אחרת.

 

והאמת היא שהשיח הדתי הפנים לתוכו גישה פוריטנית, שהיא זרה להלכה וליהדות באופן עמוק, והמחשבה היהודית למעשה מקיימת דיאלוג ברור אתה כבר מתקופת חז"ל.

 

לפי אידיאולוגיה פוריטנית, מיניות היא דבר מחריד, יצר המין הוא דבר בזוי,  משיכה מינית אמורה לעורר אשמה מעצם קיומה, תשוקה מינית היא חולי מתועב שניתן להכשיר אותו באופן זמני רק באמצעות רתימתו לפריון, המבט הגברי כלפי האישה הוא מבטו של זאב טורף כלפי הטרף שלו, ועצם העובדה שלאישה יש גוף של אישה, היא פשע שצריך לטשטש ולמחוק את עכבותיו. 

 

יב.

 

העובדה שרבים מאתנו קוראים את הפסקה האחרונה ומצקצקים בלשוננו "מה פתאום, זו לא גישת היהדות!", איננה מסייעת לנו כאן. שהרי אף אחד היום במגזר הדתי לא מוכן להצהיר על גישתו הפוריטנית, לא בפני עצמו ולא בפני איש. רובנו כלל לא מודעים לפוריטניות שחלחלה אל קרבנו ורובנו כלל לא יודעים כיצד לזהות אותה בין השורות.

 

בהיעדר לגיטימציה להצהרות פוריטניות ברמת הטקסט, הגישה הפוריטנית נדחפת כיום לרמת הסאב-טקסט. וזה, לצערנו, הרבה יותר מסוכן. כי כשנערה דתית הודפת מעליה מסרים פוריטניים מוצהרים וברורים, היא מבטאת בכך עמדה נפשית בריאה. אך כאשר היא שומעת מסרים בלתי פוריטניים לכאורה, מהם עולה ש"יצר המין הוא יצר החיים", וש"חלילה לה להתכחש למיניותה", היא מזדהה עמם ומפנימה אותם. ואם משום מה, איכשהו, מתוך המסרים מעוררי ההזדהות הללו, נובעת המסקנה שאוננות נשית היא דבר בלתי ראוי ובלתי מהוגן שיש להפחית בו ככל האפשר, יוצא שהיא מפנימה לתוכה שיח מלא סתירות שסופו לקרוס תחת עצמו ולהתפרק.

 

יג.

 

והנה דוגמא כיצד נושא האוננות הנשית בשיח הדתי, נגוע בגישה פוריטנית:

 

האוננות הנשית היא המקרה האולטימטיבי שמאפשר לנו לברר אחת ולתמיד את האבחנה בין "טוב" ל"רע" בכל הנוגע לשאלת היצר המיני. נדמה שהשלילה הגורפת של האוננות הנשית מכריעה את הכף: מסתבר שיצר המין הוא אך ורק "יצר הרע" מבלי שהדבר יהיה תלוי בשאלת ההקשר שבו הוא מופיע ומתרחש. שאם לא כן, כיצד נוכל להסביר את הטענה הרווחת לפיה האוננות הנשית היא בעצם מעשה של מיניות פסולה?

 

לעיתים נראה שטענה זו נשענת על חשש שמא אוננות נשית עלולה להוביל לפריצות של ממש ולעודד את האישה לקיום יחסי אישות שלא במסגרת הנישואין.

 

זהו חשש מגוחך. כל מי ששותף לתפיסת עולם יהודית ומכיר בקדושת הנישואין והזוגיות, מכיר בכך שהניסיון מיני טרום הנישואין הנובע מיחסי מין עם פרטנרים שונים, לא רק שהוא לא מעצים את המיניות המתרחשת במסגרת הנישואין, אלא פוגע בה ופוגם בה. אך כאמור, אוננות נשית לא רק שאיננה פוגעת בקדושת הנישואין אלא יכולה אפילו לתרום להם: נשים רבות אינן יכולות להגיע לשיא המיני אילולא רכשו בכך ניסיון, קודם כל בנוכחות עצמן בלבד, בפרטיות, ברוגע, ותוך היכרות אישית שלהן עם גופן.

 

יד.

 

כאשר אנחנו מכירות בחשיבות ההיכרות המינית של האישה עם הפיזיולוגיה שלה בטרם הנישואין, אין זה אומר שאנו מעודדות אותה להתנסות ביחסי אישות מחוץ לנישואין, אלא בדיוק להיפך: אנו למעשה מכירות בכך שהמיניות היא כלי שאפשר, (אך כמובן לא חובה), לשכלל אותו ולהעצים אותו בינינו לבין עצמנו, מבלי לפגום בו.

 

בכך למעשה אנחנו מצהירות הצהרה שהיא כה בסיסית לתפיסת המיניות היהודית הבריאה: יצר המין איננו פסול מצד עצמו. הוא איננו "יצר הרע" באופן עקרוני. מה שמעניק ליצר המין את הערך החיובי או השלילי שלו, היא שאלת השותף ליחסי האישות- האם הוא שותף בברית שכרתנו עמו ועם הקב"ה, ולא עצם היכולת של האישה לחקור את המיניות שלה ולהתחקות אחר הפיזיולוגיה שלה.

 

טו.

 

זאת ועוד: האוננות הנשית היא התרחשות עדינה ופרטית, שמאצילה על המיניות את כל מה שניטל ממנה היום בעידן המתירני: פרטיות, צניעות, כבוד, והיא כמובן לא מהווה יחסי אישות מחוץ למסגרת הנישואין. המיניות הנשית הנלמדת באמצעות אוננות, שייכת למרחב האישי ביותר בחדרי חדרים, ועל כן היא מייצרת בתוך הנפש מקום שמגלם בתוכו הפרדה בריאה בין "פנים "ל"חוץ", בין "שלי" לבין "של כולם". בכך האוננות הנשית מעידה על עצמה שאין כל קשר בינה לבין המיניות הזולה והפרהטיבית שמתפרצת כיום על המסכים או ברחובות, ושהיא מנוגדת למיניות פרוצה, בכל היבט אפשרי.

 

טז.

 

ובכלל, בעידן שבו שמירת נגיעה מהווה אתגר כה גדול, אין שום סיבה לייצר עבור נשים ונערות "איסור נגיעה" מסוג חדש, שאין לו כל הכרח הלכתי. דווקא האוננות הנשית עשויה לאפשר לנערות ולרווקות לעבור את התקופה של האיפוק המיני טרום הנישואין, באופן של חיבור למיניות שלהן, ולא של הדחקתה והחנקתה.

 

מה שמתפרץ באופן של "פריצות", הוא פעמים רבות דווקא מה שקודם לכן הודחק. האיסור התרבותי על אוננות נשית איננו תורם להימנעות מפריצות, אלא להיפך: הוא מייצר מיניות מודחקת שסופה לחבור ל"שיח השחרור המיני" המערבי, שמטפל במיניות כאילו היא דבר מודחק שעבר דיכוי, ועל כן "מצווה" לשחררו לחופשי בפרהסיה ולהסיר ממנו כל מגבלה, כולל המגבלה שמטיל מוסד הנישואין.

 

איננו מעוניינים להעניק לשיח-השחרור-המיני את ההצדקה לדרכי הפעולה שלו, אך בינתיים, כל צקצוק דתי כלפי אוננות נשית, כל שלילה גורפת שלה, מוסיפים שמן למדורת הפריצות המערבית.

 

יז.

 

אומר זאת באופן חד משמעי: אין כל סיבה לגנות את האוננות הנשית באופן עקרוני וגורף המחיל את עצמו על כל הנשים באשר הן, מלבד אידיאולוגיה פוריטנית.  כמובן שקביעה זו נסובה אך ורק על אידיאולוגיה עקרונית, ולא על מקרים אישיים של נשים שמתוך הקשבה לעצמן מוצאות שאינן מעוניינות באוננות, מסיבותיהן האישיות אשר יהיו.

 

יח.

 

בשלב זה לא מצאתי על גבי האינטרנט מספיק קולות מתוך החברה הדתית, העומדים באופן גלוי ומוצהר על הנזקים שנגרמים כתוצאה משלילה של אוננות נשית, ועל היתרונות שיש למתן לגיטימציה לאוננות נשית, גם בהקשר האישי וגם בהקשר הזוגי, מבחינה פסיכולוגית, מוסרית, חינוכית ודתית גם יחד.

אני בטוחה שכל העוסקים בנושא זה ושוללים את האוננות הנשית, עושים זאת לאחר מחשבה שהשקיעו בנושא, ומתוך כוונה אמתית לטובת השואלות ולשם שמים. למרות זאת, אני סבורה שבמקרה הזה, נכון להחיל את הכלל: "כוונתך רצויה אך מעשיך (או תשובותיך) אינם רצויים". ויהי רצון שנזכה לתקן את הפגם ושהמאור של תורתנו הקדושה יחזירנו למוטב.

הערה לאימהות ונשות חינוך

בין "שתיקה" ל"השתקה"

 

השיח הדתי בנושא מיניות נתון כיום "בין הפטיש לסדן": מחד, שיח המיניות הפוריטני, ומאידך, שיח השחרור המיני המערבי. המשימה שמוטלת עלינו היא להצליח לשחרר את השיח הדתי מאחיזתם של שני השיחים המעוותים הללו, ולבנות את השיח המיניות היהודי כאופציה שלישית שמציעה גישה שונה במהותה משתיהן.

 

הדרך המרכזית לעשות זאת היא באמצעות חידוד הבדלים, וכאן עלינו לשים לב שכאשר אנחנו מבדלים את עצמנו משיח אחד, איננו נבלעים אל תוך שיח אחר. אין כאן המקום לפרט כיצד מתבצעת המשימה העדינה הזו, אך אציג רק נקודה אחת החשובה לענייננו:

 

המאמר הזה נכתב מתוך מגמה של "הבראה" מתוך פוריטניוּת שמחלחלת לעיתים לתוך השיח הדתי, ועל כן המאמר למעשה פועל כדי לבדל את המיניות היהודית מהשיח הפוריטני. אם לא ניזהר, המאמץ הזה עשוי להציב אותנו בשורה אחת עם שיח השחרור המערבי ולהוביל למיניות פרוצה ובלתי יהודית בעליל. ה"שחרור" של שיח השחרור המערבי נובע מהסרה של כל האיסורים והמגבלות בתחום המיניות, (עד כי מי שבכל זאת מכפיף עצמו למגבלות נתפס כעובר על איסור חמור, האיסור להטיל איסורים על מיניות).

 

אדגיש כעת נקודה אחת שתסייע לנו למסרים שלנו שלא להיבלע בתוך שיח השחרור המיני.

 

לא כל מה שפרטי עבורנו

הוא בהכרח מודחק או "מושתק"

 

נושא האוננות הנשית איננו מדובר, לא רק בקרב המגזר הדתי אלא גם בקרב חלק מהחברה המערבית. שתיקה זו מתפרשת על ידי שיח השחרור המיני כ"השתקה", שנובעת מהדחקה ודיכוי. מכאן שלפי הגישה המערבית, צריך לתת לאוננות "לפרוץ", לחשוף אותה בפומבי, לראיין נשים שיספרו כיצד הן מרגישות בעת האוננות, לעודד נערות לספר על כך "מבלי להתבייש", להפוך את האוננות למיצג אמנותי, להצטלם איתה, להלחין אותה ולהפיץ אותה בפוסט וויראלי שגורף אלפי לייקים.

 

זוהי אופציה בלתי יהודית, שאיננה מכירה כלל בקטגוריות של פנים וחוץ ובקטגוריה של צניעות. כאשר אנחנו מעוניינות להעניק לאוננות הנשית את המקום שלה, אין זה אומר שעלינו לדובב אותה, להטיף לה, או להחצין אותה.

 

מכאן שכאשר אמא או מורה מעוניינת לפתוח את הנושא עם תלמידותיה, עליה לשים לב לתת כבוד גם לשתיקה.

אנחנו לא צריכות "לגרום להן לדבר"

 

לאחר שהצגנו בפני בנותנו או תלמידותינו את האוננות הנשית כאפשרות לגיטימית, (אפשר למשל להעלות את הנושא על ידי הפניית הבת למאמר 10 מיתוסים נפוצים לגבי אוננות),  ייתכן שהדבר יתקבל בשתיקה.

 

אם הבת לא מעוניינת לדבר על כך, אם היא נבוכה מכך, אם היא כן מדברת על כך אבל עושה זאת בשקט ובהיסוס שמזכיר לנו בושה, אין זה אומר בהכרח שהיא "מודחקת מינית". עלינו לתת לגיטימציה לתחושה של חוסר רצון לשתף ולחלוק, שנובעת לא מתוך בושה שלילית, אלא מתוך הבחנה בריאה בין "שלי" לבין "של כולם".

 

אפשר לשקף לבנות את עצם ההיסוס והמבוכה שלהן, ובאמצעותם להבחין בין שני סוגים של שתיקה ומבוכה: האחת שלילית, הנובעת מתחושת אשמה ובושה על משהו לא ראוי, והאחרת חיובית ובריאה, והיא נובעת מתוך תפיסת בעלות בריאה על מה ש"שלי" ולא שייך לאמא, למורה או לחברות.

 

גם כאשר חברות טובות אינן משוחחות זו עם זו על אוננות, הדבר לא נובע בהכרח מהכחשה עצמית ומבושה שלילית, אלא ייתכן שהיעדר השיתוף נובע מתחושת פרטיות בסיסית ובריאה. וגם כאשר הן משוחחות על כך זו עם זו, אין כל בעיה שהן יעשו זאת בלחישה, כמו שלוחשים סוד. האוננות הנשית לא תצא נשכרת אם נתחיל לנפנף בה באופן וולגרי כנושאות את "דגל השחרור", שלא מכיר ביחס העדין והרגיש שהמיניות היהודית מבקשת מאתנו.

 

לסיכום: הדרך להעניק לגיטימציה לאוננות הנשית  איננה "לשחרר אותה" או "לדובב אותה". תחת זאת, עלינו "לתת לה מקום", על כל ההיבטים הנלווים לה, כולל ההיבט של היותה פרטית ואישית. שנזכה לתת מקום גם לשיתוף וגם לשתיקה.

 

***

 

אין במאמר זה ניסיון לשכנע נשים לעסוק באוננות, אלא אך ורק הצבעה על כך שפסילת האוננות הנשית מבחינה ערכית היא עמדה שגויה ומשוללת יסוד. אישה שמוצאת שהיא לא מתחברת באופן אישי לאוננות, איננה צריכה להצדיק את עצמה בפני מאמר זה, וכל אישה או נערה הקשובה לעצמה יודעת מה מתאים לה ומה לא.