מיכל פרינס
פורסם בכתב העת דעות, גיליון 66, יולי 2014
הקדמה:
בשנים האחרונות מתפתח שיח ערני מאוד על המקווה ועל חוויית הטבילה. מאמרים הלכתיים לצד פופוליסטיים, תחרות המקווה היפה, קורסים והשתלמויות לבלניות, קידום מעמד הטובלת והבלנית בעבודה פרלמנטרית ענפה, קבוצות פייסבוק וכתיבה אישית – כל אלה מוסיפים עוד נדבכים לנושא שעד לפני זמן קצר היה טאבו, שאין לדבר עליו אלא בשיחת בנות.
אך יש נושא אחד שעדיין לא מדברים עליו, שנשאר בין הצללים גם בשיחת בנות צפופה: טיב הקשר שבין המקווה ליחסי אישות.
האם קיים קשר בין השניים? לכאורה, אין ברור מזה. ההליכה למקווה הרי נועדה לאפשר את יחסי האישות ולעבור ממצב של טומאה לטהרה, מריחוק לקרבה. האחד מאפשר את השני, השני לא יכול להתקיים ללא הראשון. הקשר הוא ליניארי, דבר מוביל לדבר – הטבילה, ואחריה האינטימיות הזוגית.
זהו הקשר המוכר, הקשר היהודי-הלכתי שאפשר לדון בו לפרטי פרטים, בגיבוי סיפורי צדיקות על אמותינו הקדושות שהיו מחרפות את נפשן בטבילה במים הקפואים של פולין הרחוקה. זהו הסיפור הישן שהתוודענו אליו מאז נחשפנו למושג ‘מקווה’, אי שם בשנות האולפנא המוקדמות. המחנכת בשיעור חינוך או המורה לאישות ומשפחה הסבירו בפנים מאירות כמה המצווה חשובה, כמה טוב הריחוק עושה לזוגיות, עד כמה מי המקווה מחיים את הנפש ומחזירים אותנו למקורותינו כעובר ברחם אמו. מדריכת הכלות המשיכה אותן ונתנה עצות מעשיות לליל הטבילה. קריאת ספרות ההדרכה לזוגות דתיים משלימה ומחזקת את התפיסה של ‘ליל כלולות בכל חודש מחדש’, ומציירת את ליל הטבילה באופוריה מתקתקה, שיש לצפות ולייחל לה.
את הסיפור הזה הפנמנו כולנו, והוא מלווה אותנו מהטבילה הראשונה ערב החתונה אל תוך חיי הנישואין ומערכת הטהרה והטומאה. אני בטוחה שיש נשים רבות שמזדהות עם הנרטיב המוכר, מקיימות את המצווה, על כל פרטיה, בשמחה ובלב שלם, ואז רצות הביתה אל זרועותיו המצפות של בן זוגן. אך כמו בכל חוויה אנושית, חשוב להכיר את הרבדים השונים המרכיבים אותה, כדי שהיא תהיה אמתית, נוכחת ולא מזיקה. יש להכיר בכך שחוץ מחוויית הטבילה עצמה בתוך כותלי המקווה, צריך לדבר על מכלול שלם של ניואנסים המשפיעים בקשר הדדי על הטבילה ולאחריה על יחסי האישות. במאמר זה ברצוני לבחון את הזיקות והקשרים שבין יחסי האישות לבין הטבילה במקווה: כיצד הם משפיעים זה על זה ומעצבים זה את זה.
“אני לא אוהבת את המקווה”
למעשה, משעה שהחוויה שאנו חווים מסופרת רק ממקור אחד, מקור אידיאולוגי שמועבר על ידי סוכני חיברות מאוד ספציפיים, ללא יכולת לעבד אותה ולהשוות אותה למקורות אחרים ולחוויות של נשים אחרות, ומשעה שהחוויה שאנו חווים מרגישה אחרת מהסיפור המוכר, ניאלץ לעשות עבודת רגש שתיישב עבורנו את הדיסוננס. הוכצ’יילד,[1] שהייתה הראשונה שטבעה את המושג ‘עבודת רגש’, מסבירה כי בעבר ההנחה הסמויה של הפסיכולוגיה החברתית הייתה שרגש, בשל היותו לא-רצוני ולא נשלט, אינו מושפע מחוקים חברתיים חיצוניים. אולם היא טוענת כי אנשים בוגרים שולטים ברגשותיהם, וכי לעתים קרובות הם יתאימו את רגשותיהם לחוקים חברתיים סמויים ולסביבות אידיאולוגיות קונקרטיות. בסיטואציות רבות במהלך החיים ינהג הפרט עם רגשותיו בהתאם למה שהוא ‘אמור’ להרגיש, ולא באופן ההולם את רגשותיו האינסטינקטיביים. לדבריה,’חוקי הרגש’ נתונים להשפעה ולשינוי, כמו השקפת עולם, והם אלה שיכתיבו לאדם את ‘עבודת הרגש’ הנדרשת ממנו, בהתאם לקודים התרבותיים והחברתיים שלהם הוא מחויב. ‘עבודת הרגש’ היא הפעולה הנדרשת מן האדם להתאים את החוויה הרגשית שלו לסיטואציה החברתית שבה הוא נמצא, מתוך התחשבות בציפייה החברתית הסובבת אותו. במקרה של המקווה, ‘עבודת הרגש’ היא הניסיון של נשים ליצור חיבור טבעי והרמוני בין הטבילה במקווה לבין חיי האישות, אף שלעתים החיבור הזה קשה מאוד.
האמירה “אני לא אוהבת את המקווה” חוזרת על עצמה בכל כך הרבה מקרים. לא אוהבת לצאת מהבית בקור של החורף או בשעה המאוחרת של הקיץ. לא אוהבת לברוח בין הצללים כשלראשי המטפחת בוערת. לא אוהבת את המפגש עם הבלנית. לא אוהבת את ההכנות. לא אוהבת את המקלחת הזרה. לא אוהבת לשכוח את המגבת שלי בבית. לא אוהבת לחכות שהבלנית תתפנה אלי. לא אוהבת ששואלים אותי אם לא שכחתי שום דבר – “עדשות, תכשיטים, שיניים, טבור…”. לא אוהבת שנוגעים בי. לא אוהבת שמורידים לי את השיער מהגב. לא אוהבת לרדת למים בלי להיות מכוסה במשהו אל מול עיניה של הבלנית. לא אוהבת את הכלור ששורף לי בעיניים. לא אוהבת שהבלנית אומרת “בשורות טובות”, בציפייה שאני לא אחזור בחודש הבא אלא רק בעוד כשנה.
כל אישה יכולה להזדהות עם פרט אחד ברשימה, או עם כולם גם יחד. עם זאת, רוב הנשים תמשכנה לקיים את מצוות הטבילה ותלכנה למקווה חודש אחר חודש, גם אם הן ‘לא אוהבות’, במקרה הטוב, או סובלות, במקרה הרע. כיצד החוויה המורכבת הזו משפיעה על היחסים האינטימיים בין בני הזוג? האם יש קשר בין השניים? אני טוענת שבוודאי.
לאן נעלם הגעגוע?
אישה, כל אישה, משקיעה הרבה מאוד אנרגיה במצווה הזו. ההשקעה מתחילה שבוע לפני הטבילה, בתחילתם של ה’שבעה נקיים’, עם ההתעסקות והמתח שמלווים את הבדיקות השונות. ההשקעה ממשיכה ביום הטבילה, בארגון סדר היום, שבשעון חורף הוא קצר ולוחץ יותר ובשעון קיץ הוא מאוחר יותר, ועל כן גם מעייף מאוד. סידור לוחות הזמנים עם העבודה, הילדים והבית, וכמובן ההתארגנות הפיזית לקראת הטבילה.
וישנה גם ההתארגנות הרגשית. נשים, על פי מעגל התגובה המינית של בסון,[2] נכנסות אל יחסי האישות מתוך מודעות. הן קודם כל מחליטות בראש, ורק לאחר מכן נכנסות בגוף. אישה צריכה זמן ופניות כדי לאפשר לעצמה לזרום אל תוך המגע האינטימי. כל אישה זקוקה לזמן שלה. לנשים מסוימות מדובר בעניין של דקות. הנושא עולה, אצלן או אצל בן זוגן, והן, בביטחון גמור, מתקרבות ונהנות. לנשים אחרות זה עניין של ימים. הדבר אף תלוי בזמנים שונים – לאורך המחזור החודשי (סמוך לביוץ לעומת הקרבה לווסת), ולאורך מעגל הפוריות (הריון, הנקה, גיל המעבר). לא משנה כיצד נסתכל על זה, האישה זקוקה לזמן ולפניות.
כאן המקווה יכול לשמש ככלי עזר, אך הוא יכול גם לשבש. ככלי עזר, המקווה מאפשר בדיוק את הזמן שהאישה זקוקה לו: פסק זמן מהחיים, להיכנס אל תוך המבנה החמים, הבלנית מחייכת, לנתק את הסלולרי, להתארגן בנחת וברוגע, ולהכין את הגוף והנפש לקראת המפגש המחודש.
אך ישנו גם מצב אחר. אישה שמגיעה מוטרדת מהבית, מרגישה מוטרדת במקווה וחוזרת מוטרדת הביתה, לא התפנתה להכין את עצמה ליחסי האישות. היא יודעת שהם קרובים, היא מתגעגעת וגם הוא מצפה, אך היא עדיין לא מוכנה. נשים מסוימות יזהו את הנקודה הזו ויקחו את הזמן, יאריכו את שלב המעבר. נשים אחרות יתנהגו לפי הספר. יצפו לליל כלולות מחודש, ולא יבינו לאן נעלם הגעגוע שהיה כל כך משמעותי רק אתמול בערב.
זו נקודה שחשוב מאוד להתעכב עליה. למעגל התגובה המינית שאנחנו מכירים יש השפעה מעגלית ספירלית. לכל מפגש אינטימי תהיה השלכה הלאה. מפגש חיובי ייצר הד חיובי שישפיע על המעגלים הבאים אחריו, ובאותה מידה מעגל שלילי ישפיע ולעתים ירחיק את המפגשים הבאים. אישה חייבת להיות קשובה לעצמה במהלך החודש בכלל ובערב הטבילה בפרט. עליה להקשיב לגוף שלה, לצרכיו ולרצונותיו, ולשים בצד את ההנחיות וההתוויות החברתיות, שיכולות לפעמים לחסום ולא לאפשר התפתחות של קשר מיני בריא ומענג בין בני הזוג.
נשים רבות יעשו ‘עבודת רגש’ וינסו להתאים את רגשותיהן לסיטואציה שמצופה מהן. הן ‘יודעות’ כיצד ליל הטבילה אמור להיראות, ומנסות להתאים את עצמן, לעתים קרובות תוך התכחשות לגוף ולמאווייו, לתוך התמונה שמצטיירת בדמיונן. הגוף מכווץ, והן מנסות בכל הכוח. החוליה החלשה בחוויית ליל הטבילה, בניגוד לחוויות החיים האחרות, היא שאין לנו תמונה מורכבת של הערב הספציפי הזה. כל אחד ואחת מאיתנו מכירים אך ורק את התמונה הזוגית שלו ואת התמונה האידילית, שלא נאמר אוטופית ולא מציאותית, שמשתקפת בדבריהם של אנשי ההדרכה וההלכה השונים. ההבנה שזו חוויה מורכבת שניתן לפרק אותה ולשנות אותה בהתאם לצורכי הנפש והגוף של הזוג, תעשה חצי עבודה. החצי השני הוא לדעת שעל אף שיחסי אישות הם דבר טבעי והטבילה במקווה היא דבר קדוש, שניהם מורכבים ושונים ולא ניתן להתייחס אליהם עוד בראייה חד ממדית ורדודה כפי שעשינו עד כה.
הבנת המורכבות תסייע לכל אחת ואחת להבין שזו מצווה שיש בידיה לעצב. ניתן להפסיק את עבודת הרגש וניסיונות ההתאמה לסיפור החיצוני שסופר ולהקשיב, להקשיב לגוף ולנפש שדורשים את שלהם. ב”ה בשנים האחרונות השתפרו התנאים במקוואות, השתנה הדיאלוג בין הטובלת לבלנית, בין הטובלות לרבנים, בין הטובלות לבין עצמן. נשים יכולות לבחון ולבדוק כיצד הן רוצות לחוות את הטבילה שלהן, כיצד הן חוות את המעבר מהטבילה אל המפגש המחודש, האם יש להן את הזמן והפניות הנדרשים להן ואחרי כל זה מה הן היו רוצות לשנות.
“אני לא נהנית מיחסי האישות”
עד כה בחנו את ההשפעה של הטבילה על יחסי האישות. כעת אני רוצה לבחון את הקשר ההפוך – ההשפעה של יחסי האישות על חוויית הטבילה. אין הרבה נשים שיוצאות בריש גלי בהכרזה ‘אני לא נהנית מיחסי האישות’. זהו נושא שלא מדובר, אך לצערי מדובר בתופעה רחבה מכפי שאנחנו מדמיינים (ועדיין לא נחקרה במחקר אמפירי מהימן). התופעה חוצה מגזרים ותתי-מגזרים, גילאים ועדות. נשים רבות (וכמובן שבעקבות כך זוגות רבים) לא נהנות מיחסי אישות מהנים ומספקים, העונים על הצרכים שלהן ומותאמים לקצב שלהן. גם במקרה הזה רובנו חשופים לסיפור חד ממדי אידילי על החשיבות והפוטנציאל של הקשר הפיזי והאינטימי, אך נשים רבות רחוקות שנות אור ממימוש הסיפור המוכר שמבטיח התעלות וקדושה מן המעשה הפיזי הזה. על פי מעגל התגובה המינית של בסון, נשים נמצאות באופן קבוע במצב נייטרלי שהיציאה ממנו אל יחסי האישות נעשית ברמה הקוגנטיבית. דרך המודעות לרצונן הן יעברו מהשלב הנייטרלי אל תוך יחסי האישות.
אולם המצב אינו כה פשוט, כפי שתיארנו לעיל. מדובר במעגל ספירלי שבו החוויות הקודמות משפיעות על הרצון לקיים יחסים, במידה והחוויה חיובית יהיה לאישה קל לצאת לדרך ובמידה והחוויה שלילית היא תתקשה. לרוב, נשים שחוות קושי בקיום יחסי אישות יתגעגעו לבני זוגן בימים האסורים, יצטערו על הפרידה, ויכמהו למגע אבל ינסו לדחות באופן מודע או לא מודע את הפגישה המינית המחודשת. נשים רבות ישליכו את הקושי בכניסה אל תוך יחסי האישות בגורמים חיצוניים כמו כלים בכיור, עייפות ותינוק בוכה בלי לתת את הדעת שהקושי וחוסר ההנאה שלהן מיחסי האישות הוא זה שמרחיק אותן פעם אחר פעם מהחיבור.
ההנחה שלי היא שהחוויה של יחסי האישות תשליך על חוויית הטבילה. אם יש קושי והחוויה מורכבת, תהיה לכך השפעה כמעט אוטומטית על הטבילה. יום הטבילה יהפוך ליום מעיק, לפעמים ייעשה ניסיון לדחות את הטבילה, ההכנות לטבילה תדרושנה המון אנרגיות והמפגש עם הבלנית יהיה טעון יותר. לעתים, האישה תפתח בשיחה עם הבלנית ותשכח לחזור הביתה…
במקרה כזה, המקווה יהפוך למושא הקושי, ויאפשר בכך הדחקה והשתקה של מקום הקושי המרכזי – יחסי האישות. כמובן, שזה אינו כלל מחייב, ואפשר שרגשות אחרים טורדים את מנוחתה של האישה ביחס לטבילה: אולי טראומה ממים, או תחושה חודרנית בעקבות המפגש האינטימי עם הבלנית שאינו ברור מאליו. ייתכן. אולם אלו נושאים שכבר נשמעים בשיח הציבורי. כאן אני מציעה אלטרנטיבה חדשה לבחינה של כל אחת עם עצמה ועם בן זוגה. אני מציעה זאת כאלטרנטיבה לאנשי הטיפול והייעוץ השונים, שחייבים לעזור ולעשות את החיבור עבור האישה. אני מציעה זאת לתשומת לבן של הבלניות, שלצד האחריות שהן לקחו על עצמן לטבילתה הכשרה של האישה, עליהן לתת את דעתן לשלמות הרגשית של הטובלת. טבילה כשרה כדין לא שווה אם הטובלת לא יכולה לחזור לביתה ולקיים יחסי אישות.
האחריות כבדה על כל מי שנוגע בדבר, אך בראש ובראשונה תפקידם של בני הזוג ליצור ליל טבילה שמותאם להם. האישה יכולה לבחור מקווה שמתאים לה, היא יכולה ליצור לעצמה את טקס הטבילה שלה, ליצור דיאלוג מכבד בינה לבין הבלנית וכמובן, לפתח שיח פתוח עם בן זוגה, שבו מכובדים הצרכים הייחודיים של כל צד במשוואה, בקצב וביצירתיות שמתאימה לשניהם גם יחד, מתוך תקווה ליצור מציאות שבה האישה לא נדרשת להתאים את עצמה לסיפור של מישהו אחר.
[1] Hochschild, A. R. (1979) Feeling rules, and social structure. American Journal of Sociology, 85 (3), 551-575.
[2]Basson, R. (2000) The female sexual response: A different model. Journal of sex & marital therapy, 26 (51-65).