אנונימי

אני כותב ומשתף בדברים שהצנעה יפה להם. אני עושה זאת משום שאני מכיר בחשיבות הדבר, למרות חוסר הנוחות הכרוך בכך.
מן ההתחלה אני ואשתי נתקלנו בקשיים בתחום חיי האישות, אך בשלב מסויים זה הפך לבלתי נסבל. הגענו למצב שבו קיימנו יחסים אך ורק כדי שיהיו לנו ילדים. ההנאה הייתה רחוקה מאיתנו לחלוטין. למעשה, היה מדובר בסבל של ממש. אשתי צעקה מכאבים כאשר ניסינו לעשות זאת, ואני לא יכולתי לסבול זאת.
אנחנו נשואים טריים יחסית. בסך הכל שנה וחצי. למרות הזמן הקצר, הספקנו לבקר מספר רופאי ורופאות נשים, וביקשנו מהם סיוע בתחום האינטימי של יחסי האישות. כולם אמרו לנו שלא נראה כי יש בעיה פיזית, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להתאמן עוד קצת. חלקם נתנו לנו כמה עצות איך לעשות זאת בצורה פחות כואבת. היו עצות שבאמת עזרו לנו מעט, אך לא בצורה משמעותית. אשתי המשיכה לצעוק, ונדמה היה שזה אפילו מחמיר.
בשלב מסויים הודעתי לאשתי שאני לא מוכן יותר- לא נקיים יחסים עד שנמצא פתרון הגיוני. התקשרנו למי שהייתה מדריכת הכלות של אשתי, והיא המליצה לנו לפנות למרכז יה"ל.
ואכן, פנינו למרכז, ודיברנו עם מיכל. בשיחת הטלפון הראשונה מיכל הסבירה לנו שהיא לא רופאה ולא יכולה לטפל בכאבים, ובכל זאת היא המליצה שנבוא אליה. היא אמרה כי חוץ מהטיפול הפיזי יש עוד הרבה דברים שניתן לעשות, ושבמקרה הצורך היא תדע למי להפנות אותנו.
הייתי מאד סקפטי. רופאי נשים לא הצליחו לעזור לנו, האם אישה זו תוכל היכן שהרופאים נכשלו? אבל היה ברור לי שאעשה כל מה שאולי יעזור, גם אם הסיכויים נראים קלושים.
להפתעתי הגדולה, מיכל הצליחה לעזור לנו מעל ומעבר למה שציפינו. ה"טיפול" שעברנו, היה למעשה שיחה מכבדת עם אישה שמבינה את הקשיים שלנו, מקצועית מחד, ורגישה מאד מאידך. היינו במרכז יה"ל בסך הכל פעמיים. שתי שיחות פשוטות סייעו לנו יותר מכל רופאי הנשים אליהם הלכנו. למדנו כי יחסי אישות מורכבים יותר ממה שחשבנו, וכי הם כוללים הרבה מאד דברים לפני מעשה הביאה עצמו. לעיתים, כך למדנו, מוטב אף לוותר על המעשה, כדי ליצור יחסי אישות בריאים יותר.
הבעיות לא נעלמו לחלוטין, אך אין בכלל מה להשוות. אנו מסוגלים לקיים יחסים ואפילו ליהנות מכך, מה שלחלוטין לא היה מובן מאליו עד כה. כעת אנו גם יודעים מה לעשות ואיך לעבוד על כך, ובעת הצורך – יש לנו כתובת ברורה ורגישה, אליה ניתן לפנות.
אנו פונים לכל מי שיש לו בעיות בתחום אישי זה: נכון, לא פשוט לשתף. ההחלטה אינה פשוטה. אבל האלטרנטיבה גרועה בהרבה. מוטב להתגבר על הבושה, ולא לסחוב דברים כאלו במשך שנים. אין ספק שזה לא מועיל לזוגיות, בלשון המעטה.
אני פונה במיוחד לבעלים: את הכאב הפיזי אולי חשה האישה, אך במקרה כזה החובה המוטלת על הבעל דווקא גדולה יותר! לא תמיד האישה אוזרת בעצמה את האומץ "ללכת על זה", ולעיתים הרצון לרצות את הבעל מחד, ולהוליד ילדים מאידך, עלולים להביא את האישה למצב גרוע מאד. לעיתים על הבעל להתעקש ולמצוא פתרון. ב"ה, אנחנו פנינו לעזרה יחסית מהר, ועדיין יש פצעים פתוחים. מה היה קורה לו היינו מחכים עוד?
אנחנו נמצאים היום במקום אחר לחלוטין, ומודים על כך בלי סוף. לקב"ה, שהביא אותנו לכך, למדריכת הכלות שהפנתה אותנו, למרכז החשוב הזה, ולמיכל – שבתבונתה ועדינותה הצליחה ליצור אצלינו מהפך.