שלום לכם, לא כל כך משנה איך קוראים לי, אפילו המחשבה המגוחכת על איזושהי דרך שבה יכולה להגיע הבעיה שלי לאוזניו של מישהו שמכיר אותי גורמת לי לדופק מהיר. אני גם לא יודע אם זה המקום לכתוב בו על העניין הזה, אתם הרי עוסקים בייעוץ זוגי [צרות של עשירים מבחינתי] אבל בתוך כל ים המקומות שאליהם אפשר לפנות כדי להוריד קצת מהלב אני הולך לאיבוד.
אני לא יודע מי קורא את המייל הזה, את או אתה, אבל אתם כנראה לא תיפלו מהכסא מרוב תדהמה. אני מניח שאני בסך הכל עוד אחד מכל עשרות האלפים האלה ששותפים למצוקה הזאת. בכל פעם שאני קורא על "בחורה מתנחלת ממשפחה מצויינת" או על "בחור רציני שלומד באחת מישיבות ההסדר המצוינות" אני מחייך לעצמי. אני לא יודע מי מחלק את התארים האלה, אבל על עצמי אני יודע בוודאות, אני בן 23, אני לומד בישיבת הסדר שהיא באמת מהרציניות שיש, ובתוך הישיבה אני נתפס, בעיני הר"מים ובעיני התלמידים, כאחד מהתלמידים המרכזיים. במחילה, ואני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל אני גם לא איזה טמבל או בחור מוזר שלא מבין את הפתרונות הפשוטים שמונחים לנגד עיניו, אני טיפוס חברתי ואהוב, ההצעות לדייטים זורמות כמו מים.
אחרי כל ההקדמה הזאת, שבאמת נגעלתי לכתוב אותה אני רוצה להגיע לנקודה.
יכול להיות שפספסתי בכמה שנים את השלב שבו האינטרנט והפורנוגרפיה הפכו להיות נושא שנדון בקול רם. כשאני צעדתי את צעדיי הראשונים דרך ההפתעות הגופניות שגיליתי בעצמי תוך כדי מישושים אקראיים בעוד אני בן 12, או כשנתקלתי בשיטוט תמים באינטרנט באתר פורנוגרפי של ממש בגיל 13 [מקרה שעליו אני מתקשה לסלוח לה' עד היום], אני לא זוכר שהיה לי איזשהו מושג במה מדובר. אפילו לא קישרתי בין הכתמים על הסדין לבין המושגים המופשטים 'קרי' או 'שכבת זרע' שנתקלנו בהם בשיעור משנה בבית הספר היסודי.
וככל שעברו השנים הבעיה רק העמיקה. להכרת הבעיה לקחו כמה שנים להגיע וגם האשמה לא צצה מיד. עם התקדמות השנים האינטרנט הפך זמין יותר ויותר, ואפשרויות 'המחקר' שלי התרחבו. חשבתי לעצמי שהכל בטח ייגמר כשאגיע לישיבה התיכונית, לישיבת ההסדר, כשאתחיל לצאת..
אני יודע, בגילי אני צריך כבר להתחתן, אין אדם שרוצה בכך יותר ממני. כל הפורים רק בכיתי על כך. אבל אפילו ענייני הדייטים מסתבכים בגלל האתרים הארורים. אני מרגיש שאני מייחס היום הרבה יותר חשיבות ליופי מאשר פעם. כאילו, ואני ממש מתבייש לכתוב על זה, ההרגל הזה להעביר תמונות או סרטים אחד אחרי השני עד שאמצא משהו שמוצא חן בעיני, מישהי שמוצאת חן בעיני, שיבש אצלי את היכולת למצוא יופי בנורמאליוּת.
אני את המפלט שלי מוצא בכתיבה לעצמי ובספרי חסידות פה ושם שמתייחסים לקשיים שיש לאדם בעבודת שמיים. אבל הקושי המרכזי עבורי בכל העניין הזה הוא הקושי שבשתיקה. אני יודע, אף אחד לא צריך לספר לי שלרבים יש היום בעיה עם פורנוגרפיה, אני מודע לכך. אני בטוח שגם לרבים מחבריי הטובים ביותר ישנם קשיים דומים. אני כבר כל כך בקיא בגרורות שהמעשים האלה משאירים בנפש, שאני מצליח לזהות בקלות את החבר'ה שחזרו עכשיו מהמחשב או מהפלאפון שלהם.
אבל אין עם מי לדבר. ולא מבחינה פרקטית – באמת אין עם מי לדבר. אני לא מאמין לאף אחד. עצוב להגיד, אבל אין לי שום אמון בגברים בכל מה שקשור להתמודדות עם פורנוגרפיה ועם אוננות. אני לא מאמין לאף אחד שהוא נקי מזה, אני לא מאמין לאף אחד שהוא חסר נגיעות אישיות. אם אני אלך להתייעץ עם ר"מ, או עם בחור מבוגר ממני, אני ארגיש כמו שהרגשתי כשבחור משיעור א' השאיר אצלי מכתב אנונימי בבקשה לקצת עזרה בנושא.
האדם היחיד, והפעם היחידה שבה נחשפתי בעניין הזה היתה כשהלכתי לפני כשנתיים לפסיכולוגית בנוגע לפצע שלא עבר זמן רב למרות הטיפולים הקונבנציונאלים . לאחר שהיא ניסתה במשך זמן רב להבין מה יכול היה לגרום לכך, היא שאלה אותי לפתע אם יש לי בעיה באינטרנט. כששאלתי בתדהמה למה היא מתכוונת (למרות שמן הסתם ידעתי טוב) והיא שאלה אותי אם אני נכנס לאתרים פורנוגרפיים ומרגיש על כך רגשות אשמה, הרגשתי כאילו לראשונה פגשתי בן אדם אמיתי! לאחר שסיפרתי לה על הקושי שלי הצלחתי להתרחק מהאינטרנט ומהאוננות למשך חודשיים! פרק זמן שלא התקרבתי אליו אפילו עד אז ומאז. עד כדי כך היה השיתוף משחרר עבורי.
דוקא השיתוף של אישה, שנתפסת בעיני – יתכן שכתוצאה מהבניות חברתיות ויתכן שבאמת – כהרבה יותר 'נקיה', או 'ניטרלית' בהקשר הייצרי, היא זו שאפשרה לי מעט מרגוע לנפש. כמובן שבעולם הממשי אין בנמצא אפשרות כזאת – לדבר עם מישהו על כך כבר כתבתי שאני לא מסוגל, ולדבר עם מישהי – לא רק שאין לי עם מי, היום אני גם יכול להיות מואשם על כך בהטרדה מינית. וכך אני נותר לבד במערכה.
אני מעריך מאוד ואין ברצוני להכביד, אני אסיים עכשיו. את כל הדברים האלה כתבתי בלי סיבה 'אמיתית' – רק כדי לשתף, רק כדי לקבל הכרה. דווקא בבעיה כמו זו, שכמעט כל הבחורים שותפים לה, דווקא בה אני אני מרגיש שמעט הכרה בי, בסיפור האישי והמייאש שלי, היא מה שאני מחפש.
זהו. זה מה שרציתי לכתוב לכם. אם זה בכלל לא התחום שלכם אז אני מתנצל על בזבוז הזמן, אם זה כן התחום שלכם אז לא יהיה דבר שישמח אותי יותר מהתייחסות. אני יודע שאין תשובה, אבל כמו שכתבתי, האנושיות היא מה שאני מחפש.
תודה.
- מכתב זה פורסם באישור המחבר תוך טשטוש פרטים מזהים