לא לימדו אותי לדבר עם בנים.
לימדו אותי להצטנע, לזוז הצידה כדי לא להפריע.
לא לימדו אותי לדבר עם בנים. (אפילו לא עם אחים, אבל את זה נשאיר לפעם אחרת) או עם חבר של אח, כמו אח, גדל אצלנו בבית.
לא לימדו.
אז אני לא ידעתי.
זו מין מיומנות כזו שכל נערה מתבגרת מתחילה לרכוש לאט לאט. להרגיש את הפרפרים בבטן, להתלבש יפה בשביל מישהו.
להתרגש.
ואני לא רכשתי. לא היה איפה לרכוש.
לא היו בנים בסביבה שלי. עד גיל עשרים, כשהתחלתי להסתכל הצידה.
ואז כל החברות שלי התחתנו. דייט או שניים בגן סאקר.
הצעת נישואים בארמון הנציב. על הטיילת שם, איפה שרואים את הכותל.
כי כשמתחתנים בונים הרי את בית המקדש. ענבי הגפן. והררי מטפחות צבעוניות.
ואני התחלתי להבין שזה לא יקרה כנראה. לא ככה.
אבל לא ידעתי לדבר עם בנים. לא לימדו אותי.
אז זה פשוט לא קרה.
ואז הבנתי שהגיע הזמן ללמוד, אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל.
אין בית ספר לזה.
והבית ספר שהיה בתוכי המשיך לטפטף לי "אל תרבה שיחה עם האישה… וסופו יורש גהינום"
ולא רציתי להיות גהינום. לא לעצמי ולא בשביל מישהו אחר.
אז לא הרביתי שיחה.
*****
ובינתיים גדלתי. יש לי מקצוע. משמעותי. ויש לי חיים מלאים, ושמחים, שאני אוהבת.
אבל בפינה קטנה ואפלה בלב אני זוכרת בכל רגע שאני לבד. ואני לא יודעת לדבר עם בנים. לא למדתי.
וקראתי לזה בכל מיני שמות, מפחדת מאינטימיות, לא רוצה לוותר על העצמאות שלי, ועוד מילים יפות שרוצות להגיד- לא יודעת איך לעשות את זה.
ואז זה מתחיל להיות מסובך.
כי מי יסתכל על בחורה בת שלושים,
אישה? ילדה? שלא יודעת לדבר.
שלימדו אותה שהבן זוג העתידי שלה, זה שאמור להיות האדם הכי קרוב אליה בעולם, הוא שם, מאחורי הפרגוד.
זה זה שאפשר רק להסתכל עליו מלמעלה בשמחת תורה,
או זה שאם הוא הולך מאחורייך ברחוב את צריכה להאט כדי שיעקוף אותך וחלילה לא יראה את צורת ההליכה שלך מאחורה.
או זה ש…
(זה לא ייגמר, ורק לי יכאב הלב יותר ויותר אז אני עוצרת)
*******
ואני כבר לא שם. כל כך לא שם, שאם תראו אותי ברחוב לא יהיה לכם מושג אפילו שאי פעם הייתי שם.
אבל זה בתוכי. כל כך בתוכי שזה שורף.
וככל שהזמן עובר הפער רק גדל וגדל.
כי מה תספרי על עצמך, שאף פעם לא היה לך בן זוג? שאף פעם לא יצאת לדייט?
אפילו לא כזה עם וופלים לימון בתחנת אוטובוס בגשם? או פקל קפה באיזו תצפית בשקיעה?
אז מה הפלא שאני רווקה. בת שלושים ורווקה.
כי לא מעיזה לספר על עצמי את כל הדברים האלה. אז אני אפילו לא מנסה.
וכשמציעים לי מישהו (בפעמים הבודדות שמציעים. יכולה לספור על יד אחת את הפעמים האלה בעשור האחרון) אני לא יכולה לדמיין את עצמי מספרת לו שהוא הראשון שלי אי פעם. הדייט. לא מה שאתם חושבים. וכמובן אחרי זה גם יגיע העניין הזה. כי אני כבר לא שם, איפה שגדלתי. וגם לא רוצה להיות. אז יום אחד זה כבר יצטרך לקרות. אבל אני לא מעיזה. אז עוברת עוד שנה. ועוד שנה. וזה נהיה מפחיד יותר ויותר. פחד משתק כזה, מכירים? שגורם לך פשוט לא לעשות כלום. להוריד את הראש ולחכות שיעבור. אבל הזמן עושה את זה יותר מפחיד. כי את כבר לא בת עשרים ושתיים שזה עוד נשמע הגיוני. את בת פאקינג שלושים. שלושים. את מצפה מעצמך להיות כבר עם איזשהו נסיון באהבה, משהו.
אבל את, בת שלושים עם נסיון חיים של בת שלושעשרה.
מי ייקח אותך ככה?
******
אז את עוד שנה לבד.
וזה שורף.