זהו הפרק האחרון בפודקאסט ואנחנו מבקשות להודות לכל מי שהלך והלכה איתנו בדרך הזו.
צופיה ומיכל

הפקה והגשה: ד"ר מיכל פרינס
סאונד ועריכה: צופיה וינדיש

לרכישת ספרה של ד"ר מיכל פרינס 'פשוט לרצות': כאן
לאתר הבית של עינת לב: כאן

הפוסט פרק 54 – בין פנים לחוץ הופיע ראשון במרכז יהל

בין 20-40% מהנשים סובלות מכאבים או חוסר נוחות בשעת קיום יחסים.
המענים, תרופות, פרוצדורות וטיפולים רבים ומגוונים
אך הפרק הזה מבקש להתייחס למה שעומד מאחורי הכאב.
לתפיסות שמשמרות את המצב, ההתייחסות התרבותית לכאב ביחסי מין והסיפור שהכאב מספר לנו.

איך יכול להיות שאנחנו סלחניים לכאב במעמד הזה?
מה קורה כשאשה ממשיכה לקיים יחסים גם כשכואב?
מה קורה לגבר בתוך הסיטואציה הזו?
והאם אנחנו יכולים ויכולות לספר סיפור חדש?

זה פרק שהוקלט, נגנז, נערך והוקלט שוב מתוך ידיעה שהוא יכול לשנות חיים.
זה פרק חשוב שנוגע בכאב אבל יותר מזה נוגע במהות של יחסי המין,
במטרה שלהם ובעובדה ששכחנו מזמן שתכל'ס באנו ליהנות…

___________________
סאונד והפקה: צופיה וינדיש
עריכה והגשה: ד"ר מיכל פרינס

לחוברת 'להתחבר לעצמי' ממנה נלקחו קטעי ההקראה בפרק: לחצו כאן
לאתר ארגון 'שלמה' אותו הזכרנו בפרק: כאן
לעבודת תזה של שרון אורשלימי בנושא: כאן
לאתר הבית של עינת לב: כאן
לפרק 25 'מחזוריות הגוף הנשי' עם עינת לב: כאן 
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה: כאן
לרכישת ספרה החדש של ד"ר מיכל פרינס 'פשוט לרצות': כאן

הפוסט פרק 35 – כאבים ביחסי מין הופיע ראשון במרכז יהל

והפעם:
ד"ר מיכל פרינס משוחחת עם רחלי ויינשטוק, מדריכת כלות, מלמדת חסידות
ומנחת חבורות תפילה.
השיחה בפרק זה מנסה לפתוח את אחד הנושאים המושתקים ביותר אצל נשים דתיות ואצל נשים בכלל – עינוג עצמי.
זהו פרק עדין ורגיש שמנסה לשאול למה הנושא מושתק?
ומה המשמעות של השתיקה סביבו בחוויה של נשים?
נשאל על השפה – איך נקרא ל'זה' – אוננות או עינוג עצמי? ומה ההבדל בין שני המושגים.
נדבר על היתרונות להכרות האינטימית עם הגוף ונשאל מהם הגבולות שחשוב לשים לב אליהם.

עריכה והגשה: ד"ר מיכל פרינס
הפקה וסאונד: צופיה וינדיש

————————————–
לרכישת ספרה של ד"ר מיכל פרינס 'פשוט לרצות': יש ללחוץ כאן
לסקירה הלכתית של הרבנית אוריה מבורך: כאן
לקבלת כל פרק חדש שיוצא ישירות לWhatsApp – ניתן להצטרף לקבוצה שקטה כאן
לינק לשיתוף של הפרק:
להאזנה לפרקים נוספים: לחצו כאן

הפוסט פרק 28 – עינוג עצמי לנשים הופיע ראשון במרכז יהל

נשאל:
– האם המחזור הוא ברכה או קללה?
-מה למדנו מהשיחה בכיתה ו' ומהפרסומות לתחבושות היגיניות?
– איך נלמד לזהות ולצפות את הווסת?
– איך המחזוריות הנשית משחקת לטובתנו?

פרק חשוב ויסודי לנשים, אימהות לבנות ונערות…

האזנה נעימה!

עריכה והגשה: ד"ר מיכל פרינס
הפקה וסאונד: צופיה וינדיש

————————————–

לפרק אודות מחזוריות לנשים: פרק 25, גם הוא עם עינת לב
לאתר הבית של עינת לב: כאן
לקבלת כל פרק חדש שיוצא ישירות לWhatsApp – ניתן להצטרף לקבוצה שקטה כאן
לינק לשיתוף של הפרק:https://bit.ly/38lTpdd
להאזנה לפרקים נוספים: לחצו כאן

הפוסט פרק 27 – מחזוריות נשית לנערות הופיע ראשון במרכז יהל

והפעם:

ד"ר מיכל פרינס בשיחה עם עינת לב,
גינקוסופית, מרצה, מטפלת ומורה, עוסקת בעיסוי רחם מסורתי.

הסיפור המודרני של גיל המעבר משאיר אותנו עם הכנה מועטה
לתקופה המשמעותית של גיל המעבר ומשדר לנו,
פעם אחר פעם כי עדיף להישאר צעירות לנצח.

*מה הסיפור שמספרים לנו והאם אנחנו יכולות ליצור סיפור אלטרנטיבי לעצמנו?
* מה ההזדמנות שמחכה לנו בגיל המעבר?
* איך אפשר לנצל את התקופה והמעבר להתפתחות אישית?

האזנה נעימה!

עריכה והגשה: ד"ר מיכל פרינס
הפקה וסאונד: צופיה וינדיש

————————————–

להרחבה בנושא מחזוריות נשית: פרק 25, גם הוא עם עינת לב
לאתר הבית של עינת לב: כאן
לקבלת כל פרק חדש שיוצא ישירות לWhatsApp – ניתן להצטרף לקבוצה שקטה כאן
לינק לשיתוף של הפרק: https://bit.ly/3aDg2eT
להאזנה לפרקים נוספים: לחצו כאן

הפוסט פרק 26 – עונת מעבר הופיע ראשון במרכז יהל

המחזוריות הנשית מלווה אותנו מגיל ההתבגרות,
ולמרות זאת הידע שלנו עליה מועט כל כך.

– למה לא מלמדים אותנו את המחזוריות הנשית?
-למה המחזוריות חשובה כל כך לחייהן של נשים?
– למה חשוב שגברים יכירו את המחזוריות הנשית?

וכמובן, איך המחזוריות משפיעה על החשק המיני של נשים?

פרק לא לנשים בלבד!

עריכה והגשה: ד"ר מיכל פרינס
הפקה וסאונד: צופיה וינדיש

————————————–

לאתר הבית של עינת לב: כאן
לקבלת כל פרק חדש שיוצא ישירות לWhatsApp – ניתן להצטרף לקבוצה שקטה כאן
לינק לשיתוף של הפרק: http://bit.ly/3tUhlO7
להאזנה לפרקים נוספים: לחצו כאן

הפוסט פרק 25 – מחזוריות הגוף הנשי הופיע ראשון במרכז יהל

שנים חלפו מאז הפעם הראשונה ההיא. כל קבוצה בה פגשתי באוגוסט מאז ואילך הציגה טבלאות דומות. ולמה לא, בעצם? הילדים בבית, שעות השינה משתנות, קצב החיים אחר, וגם מחזור הפוריות עשוי להגיב. תסמונת אוגוסט הפכה שכיחה כל כך, עד שהתחלתי ללמד אודותיה באופן סדיר.

ועכשיו אנקדוטה נוספת. לפני מספר שבועות (ולפני בהלת הקורונה) טסתי עם בתי לבקר חברים (לא, לא באיטליה). חלפו שנים רבות מאז פקדתי את נתב"ג, שעת הטיסה נקבעה למאוחר בלילה, ו…גיליתי שאני במתח. המתח היה רב כל כך, עד שהווסת שלי, שהיתה אמורה להסתיים לפני הטיסה, בוששה לבוא. הטיסה חלפה בשלום, וכשנחתנו במלון אי שם בלילה, משהו בתוכי השתחרר – וגם הווסת הופיעה.

אני משתפת אותך בפרטים אינטימיים אלו כיוון שמשבר הקורונה משול בעיניי לתסמונת אוגוסט + טיסה, כלומר: יציאה משגרה מתובלת במתח רב ובחוסר ודאות.
כדי להבין איך זה עובד, מה קורה עמוק בתאים שלנו ברגעים אלו ממש, ומה אפשר לעשות, כדאי שנצלול לכמה מושגים קצרים.

מערכת העצבים האוטונומית – בעברית קלה למשתמשת

באופן פשוט, מערכת העצבים האוטונומית מחולקת לשתיים:
המערכת הפרא-סימפתטית, והמערכת הסימפתטית.

אם נדמה אותן לדוושות הרכב,
המערכת הפרא-סימפתטית משולה לברקס.
מתפקידה לשמור אנרגיה, להאט את הקצב, "להיטען", ליצור צמיחה ושיקום, מנוחה והרפיה.

המערכת הסימפתטית, לעומתה, משולה לדוושת הגז.
היא מניעה לפעולה, שואבת כוח מן המאגרים ועוזרת לנו להיאבק או לברוח במקרה של מצוקה. המערכת הזו משתקת כל מה שלא דחוף – פעילות מעיים ושלפוחית השתן למשל – כדי לתת יותר כוח לריאות, ללב, למוח ולשרירים.
באופן אישי, ההשתקה של מה שלא חיוני מזכירה לי את הצורך החריף שלי להשתיק את הרדיו כשאני מנסה לחנות ברוורס באמצע תל אביב. תנו לי להתמקד במה שחשוב!

אם כן, גז וברקס. זה כל העניין. אם נחפש איכויות דומות לשני אלו, נחשוב אולי על יום ולילה, יאנג וין, ששת ימי עמל ושבת המלכה.

ו… הנה הפאנץ'. הגוף מתפקד באופן מיטבי כשרוב הזמן דוושת הברקס היא השולטת. כשאנחנו נחות, פועלות לאט, דואגות לצרכינו הגופניים והרגשיים –
או כשאנחנו פעילות, אבל עושות זאת מתוך 'סטייט אוף מיינד' של נחת –
דוושת הברקס שולטת.
במצב כזה, המאגרים שלנו מתמלאים והגוף שומר רזרבה לימים קשים
(אני לא יכולה להמנע מלחשוב על המזווה של כמה אנשים בימים אלו ).

לעומת זאת, כשאנחנו נתונות תחת דוושת גז במינון גבוה, מערכות חיוניות בגוף משותקות – והגוף כולו נמצא במצוקה. (שימי לב, אפשר להיות בשבת המלכה במלון 5 כוכבים ועדיין להיות בסטייט אוף מיינד של דוושת גז, ואפשר לעבוד בתפוקה גבוהה ולהיות מבפנים בנחת מלאה, כך שהתודעה שלך היא לב הסיפור, הרבה יותר מהמציאות הסובבת אותך).

ואיך זה קשור לפוריות?

גירוי יתר של דוושת הגז במערכת העצבים גורם להקטנת כמויות הורמון הפרוגסטרון בגופנו. ההורמון החביב הזה נוטל חלק דומיננטי במחזור הפוריות, ותפקידו לתחזק, להרגיע ולהחזיק הריון (במידה והוא קורה). היות וכל ההורמונים תלויים זה בזה, מחסור בפרוגסטרון ישפיע בתורו על רמות האסטרוגן והטסטוסטרון, והמחזור יתנהג בהתאם – קצר מאוד, ארוך מאוד, עם ביוץ שמופיע מאוחר או ללא ביוץ כלל.

צ'אקרת הבסיס וצ'אקרת המין

ועכשיו, נעבור לסינית. או בעצם, למסורות מן המזרח. מבטיחה שאין כאן נגיפים.

במסורות מזרחיות, נהוג לציין 7 מרכזים אנרגטיים בגוף, המכונים צ'אקרות. הצ'אקרה הראשונה, צ'אקרת הבסיס, היא הנמוכה ביותר. היא ממוקמת בפתח הנרתיק ואחראית על תחושת הבטחון, הקרקע, השייכות והיציבות שלנו. הצ'אקרה השניה – צ'אקרת המין –  ממוקמת לא רחוק משם, באזור הרחם, והיא אחראית על מיניות, פוריות ויצירתיות.

הבאות בתור ממוקמות במעלה הגוף, ואחראיות בתורן על דימוי עצמי ומערכות יחסים, רגשות, ביטוי והשמעת קול, אינטואיציה וראיה של "מעבר" וקשר לאלוהים.

BAD NEWS: פגיעה באחת הצ'אקרות משפיעה על השאר.

GOOD NEWS: ריפוי של אחת הצ'אקרות ישפיע על האחרות.

מנסיוני הקליני, פגיעה בכל מה שמסמלת צ'אקרת הבסיס משפיע לרוב על צ'אקרת המין. מעבר דירה (גם אם זו דירה טובה יותר מזו שגרת בה), טיסה, פגיעה ביציבות הפיזית או הרגשית, אלימות מסוגים שונים, תחושת חוסר בטחון או חוסר ודאות – מביאות בדרך כלל להשפעה על צ'אקרת המין. כיוון שלרחם יש איכויות מכילות וסופגות, היא לרוב "לוקחת" על עצמה את הקושי המופיע בקומה מתחתיה, והדבר יבוא לידי ביטוי בכאבי או שיבושי מחזור, קשיי פוריות וכדומה.

ולחובבות המדע שבינינו, זה הזמן להבהיר –

זה לא רק "סינית"; יש קשר אנטומי בין רצפת האגן (צ'אקרה ראשונה), הסרעפת (צ'אקרה שלישית), הגרון (צ'אקרה חמישית) ואיזור הרקות במוח (צ'אקרה שישית). כשאנחנו נושמות באופן מיטבי, כל השרירים הללו פועלים יחד ומייצרים זרימת חמצן דם ואנרגיה חופשית לכל אברי הגוף. כשהקרקע נשמטת לנו מתחת לרגליים, רצפת האגן מגיבה, צ'אקרת הבסיס מאבדת יציבות – והרחם בעקבותיה. קל להבין זאת אם תדמייני מבנה בן כמה קומות – שהקומה התחתונה שלו מתחילה לרעוד.
כך שסגר בבית, חוסר תנועה, פחות מפגש עם הקרקע ויציאה משגרה – משפיעים על זרימת הדם ברחם ובשחלות ועשויים לשבש את המחזור.

הסרעפת ורצפת האגן

אם להיות ספציפית יותר, יש קשר הדוק בין הסרעפת לרצפת האגן.

כמה מילים על הסרעפת. שריר הרוחב החשוב הזה נמצא במרכז הבטן, וצורתו ככיפה גדולה. הוא דק כנייר, ופרוש לרוחב הבטן מקצה לקצה – מהצלעות התחתונות בצד אחד דרך מפתח הלב ועד לצד השני. תוכלי לחוש אותו אם תעברי עם קצות אצבעותייך מתחת לקו הצלעות.

הסרעפת היא השריר החשוב ביותר בנשימה וכשהיא עובדת כהלכה, היא עושה מסאז' עקבי לאברים הפנימיים, מסיייעת לזרימת הדם אל הלב ולריקון צואה (או תינוקות בלידה… סליחה על ההשוואה).

תוכלי להבחין באופן פעולת הסרעפת אם תתגנבי אל ילדייך הפעוטים כשהם ישנים (זה יקח רק דקה, אל תדאגי). כשפעוטות ישנים, קל להבחין בבטן העולה – יורדת שלהם בזמן הנשימה. הסרעפת עובדת כך שהיא נעה במורד ובמעלה הבטן, ועל הדרך מזכה אותם בזרימת דם ופינוי רעלים. באופן מצער, כשאנחנו מתבגרות אנחנו "נועלות" את הסרעפת, השריר מתקצר ואנחנו מנסות, לשווא, לנשום עמוק אל החזה. העניין הזה קורה לא רק בהתבגרות אלא גם במצבי לחץ. חשבי רגע על הצליל "הא!" המופיע כשאת נבהלת. הסרעפת נעולה, האוויר לא "יורד לבטן", הנשימה שטוחה. באופן פסימי למדי, הנשימה השטוחה הזו היא המפתח לנזקים גופניים ונפשיים כאחד.
אולם גם כאן, החדשות הטובות הן שממש אפשר לעבוד על זה.

אם נחזור לענייני הרחם, כשהסרעפת ננעלת זרימת הדם בין המוח לרחם ולשחלות מואטת, והדרך לשיבושי מחזור קצרה.

"קוראות" בקפה? אפשר גם "לקרוא" בווסת

נשים שעוקבות אחרי דפוס, משך, כמות, צבע, מרקם ועוצמת הדימום הוסתי שלהן יכולות להעיד כי הוא משתנה מחודש לחודש. הצבע נע בין אדום טרי לבורדו, חום או שחור, המרקם יכול להיות דליל ומיימי או רירי, סמיך וכבד, יכולים להופיע גושים, הזרימה עשויה להיות מטפטפת או חזקה ועוד ועוד.

אם את מנהלת מעקב יומיומי אחר הגופנפש שלך, תוכלי להבחין כי יש קשר הדוק בין מה שקרה לך החודש (תזונה, מתח, שעות שינה, עייפות, התמודדות עם אתגרים, נחת ושמחה ועוד) לבין הווסת שלך. הקשרים מובהקים כל כך, עד כי יש נשים שטוענות שהן יכולות "לקרוא" בווסת שלהן איזה מן חודש זה היה.

אם נמשיך קו מחשבה מעניין זה, הרחם משתמשת בווסת כדי לווסת אותך. היא אוגרת עבורך את המתחים, הרעלים, הלחצים, התרופות, הקפה והקמח הלבן ומשחררת את אלו בווסת. זה לא רק אנרגטי, זה ממש פיזי וכבר הוכח מדעית – על הרחם יש קולטנים שאוספים אליה רעלים לאורך החודש.

כך שמשבר קורונה עשוי להביא לווסת מעניינת במיוחד. אם תיתקלי החודש בווסת כבדה מאוד, גושית, שחורה או כהה, סמיכה, מלווה אולי בכאב או קושי לצאת – דעי לך שהרחם שלך עושה לך טובה, ומנקזת את כל זה החוצה. אני מזמינה אותך להודות לה על המאמץ ולאפשר לה לעשות את שלה. לרוב, תנוחות כריעה ומסאז' עדין במפתח הלב (כן כן, במרכז הסרעפת) יסייעו לרחם שלך לעשות את העבודה.

טוב… באסה, לא?

המגוון האנושי מראה לנו שלא כל אשה שחווה סטרס תחווה שיבושי מחזור. לטעמי, העניין קשור לאופן בו למדת להפעיל את המערכת הפרא-סימפתטית שלך (את דוושת הברקס) ביחס למערכת הסימפתטית (דוושת הגז). ואף פעם לא מאוחר מדי! למעשה, משבר הקורונה הוא הזדמנות מצוינת לתרגל.

הנה כמה רעיונות:

• דבר ראשון, בואי נקבל את זה. אין מה להלחם בגוף שלנו, הוא "מריח" את המציאות הרבה לפני שהמעבדים הרגשיים או הקוגנטיביים שלנו נכנסים לפעולה. אז זה מה שצפוי לקרות החודש… OK. את יכולה לומר לעצמך בקול: "אני מקבלת את זה שאני מרגישה כך וכך… אני מקבלת את זה שהמחזור שלי מתעכב…" וכו'. לאמירה בקול יש אפקט מטורף.
• בואי ננסה לא להפגיז את מערכת העצבים במידע שמעורר את דוושת הגז. אפשר לכבות את הטלוויזיה, להכנס לאתר החדשות פעם ביום וזהו. זו לא התנתקות ממה שקורה בעולם, זו לקיחת אחריות.
• תנועה. קל להגיד, קשה לבצע כשסגר מוטל עלינו. ובכל זאת, אם בנית לך בית עם מדרגות – זה הזמן לברך על כך, ואם לא – תרגול יוגה מול המסך (יש שיעורים מצוינים ברשת), סיבובי אגן או כל תנועה שעולה על דעתך עוזרת למתח להתפוגג מהשרירים ולך – להפעיל את דוושת הברקס. אל תשכחי לשים מוזיקה טובה.
• עבודה קולית – זוכרת את הצ'אקרות? השמעת קול כמו נשיפה, אנחה, "הוי טעטע" או סתם צליל לא אסתטי מניעה את צ'אקרת הגרון – ודרכה את כל השאר. תוסיפי תיפוף על החזה – ואחרי כמה דקות של השמעת הצליל HEY השמחה תחזור אל הלב.
• עיסוי סרעפת – את זה אל תעשי, בבקשה, אם את בהריון. בשאר הזמן, את בהחלט יכולה לעבור עם קצות האצבעות על קו הצלעות שלך, מצד לצד. יתכן ותחושי ב"גולות" קטנות מתחת לעור או במתח, יתכן ובחלק מהמקומות המגע לא יהיה לך נעים. הכל תקין. פשוט המשיכי לעסות בעדינות, תבחרי את עוצמת המגע לאופן בו הכי נעים לך – מצד לצד, שוב ושוב. לא תאמיני מה זה יעשה לנשימה שלך.
• חיבור לאדמה – מסורות מזרחיות גורסות שלנשים יש יכולת לשאוב אנרגיה מן האדמה. הכוח הזה חזק כל כך, עד שבני המשפחה מזהים אותו, וסובבים סביב האם (מפנים אליך – ורק אליך – תלונות, מספרים רק לך מה שלומם ופשוט צריכים לדעת שאת בסביבה. מוכר? ). כלומר, לך כאשה יש יכולת לשאוב תחושת קרקע, כוח ובטחון מן האדמה, והיא יכולה לקרקע לא רק אותך – אלא גם את בני ביתך. איך לעשות זאת? אם זכית לגור בכפר, פשוט צאי יחפה החוצה. עמדי כמה דקות על האדמה, כמה פעמים ביום. את יכולה להרעיד – להפעים את הגוף, לעבוד בגינה או פשוט לעמוד. אם את גרה אי שם בבנין מגורים, זה הזמן להזכיר כי המוח לא מבחין בין דמיון למציאות. קחי לך כמה רגעים לדמיין שאת עומדת יחפה על הקרקע, במקום שאת אוהבת. זה יעשה את העבודה.
• מגע. אמנם ביקשו להקפיד על מרחק, אבל לעצמך את יכולה להעניק מגע. ערכי מקלחת, קחי שמן גוף טוב ותני לעצמך מגע מפנק בכל הגוף. בחיי, זו מתנה של ממש.

אסיים בתודה לד"ר מיכל פרינס, שעודדה אותי לשבת לכתוב,

ובתפילה שנזכה להתבונן, לברך, לחייך, לראות טוב, לחבק את הבהלה שבתוכנו ולקחת מהמשבר הזה את מתנת האיטיות, העצירה, ההסתגלות לשינוי.

מידע נוסף, טיפים וסרטונים אודות המחזור החודשי תוכלי למצוא גם באתר שלי www.einatlev.com

בריאות לכולם!

מקורות מידע והשראה:

תבונת גיל המעבר / ד"ר כריסטיאן נורתרופ

גופה של אשה, תבונתה של אשה / ד"ר כריסטיאן נורתרופ

מיינדפולנס, להיות כאן ועכשיו / מתי לבליך

שיטת המודעות לפוריות / טוני וושלר

לקריאה נוספת באתר: לחצו כאן

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!

הפוסט המחזור שלי מתעכב, זה קשור למצב? הופיע ראשון במרכז יהל

לאחרונה קיבלתי רישום מסע מאישה יקרה שכתבה את עצמה והחליטה לשתף אחרות. תודה לך.

שלושה חודשים לפני החתונה.

אני נכנסת לרופאת נשים כדי לקבל מרשם לגלולות. היא נחמדה ומסבירת פנים. לקראת סוף הביקור, כשהיא עדיין מקלידה את הנתונים, אני מעזה לשאול בביישנות: את יודעת, אני מוטרדת. מעולם לא הצלחתי להשתמש בטמפון. זה לא שאני לא מצליחה להכניס אותו פנימה, אלא אני בכלל לא מרגישה שיש לאן! אולי משהו אצלי לא בסדר? היא צוחקת בחביבות. היא אומרת לי – בואי תראי שיש לאן, ואני שוכבת על המיטה והיא לוקחת מין מקל אוזניים ארוך, אני קצת נרתעת ומתכווצת אבל לא באמת מרגישה משהו, והיא מכניסה ומכניסה – וואו! כמה מקום יש לי שם? כל האורך הזה היה בפנים? אני בהלם!

התחתנו. זוג צעיר, דתי, כמו כולם. היינו כל כך גאים בעצמנו כשגילינו שאנחנו ממש לא לחוצים, אלא מחכים לזמן הנכון שבו יהיה רגוע ונעים וכיף. ובכל זאת, הניסיון הראשון היה איום. אומרים שזה כואב, אבל לזה מתכוונים? לא האמנתי. הכאב היה קשה מנשוא. ניסינו שוב ביום אחר, ואז פעם שלישית ורביעית ועם כרית ומכל הכיוונים – אבל זה היה בלתי אפשרי. הרגשתי כמו בלון שמישהו מנפח אותו הרבה יותר מדי ועוד רגע הוא ייקרע. הכאבים היו חדים כמו סכין.

בנקודה הזו נזכרתי בעצב במושגים שנתקלתי בהם ברשת לפני החתונה – וסטיבוליטיס, וגיניסמוס. התחלתי לחשוש שגם אני סובלת מזה, למרות שלא הייתי בטוחה מה זה אומר. הלכתי לרופא נשים דרך הקופה, וכשהוא ניגש לבדוק אותי ורק נגע בפתח – קפצתי! כאב לי! הוא היה מופתע. הוא אמר לי – אבל עוד לא נכנסתי. ואני עדיין לא ידעתי להסביר ששם בדיוק הכי כואב לי, בפתח.

הרופא אישר את חששותיי ללא ספק, אך הצטער ואמר שהוא לא מבין בתחום.

יצאתי משם מיואשת. הרגשתי שהגוף שלי דפוק ומקולקל, והבנתי שאני לא יודעת מה לעשות כדי לתקן אותו. בלב כבד פתחתי את המחשב והתחלתי לנסות לאתר פתרונות בכוחות עצמי, בלי לדעת מהו באמת הדבר הנכון לעשות.

בנקודה זו התחילה מסכת ייסורים ארוכה ומתישה, שבה התגלגלנו יחד, בעלי ואני, בין מטפלים, רופאים, תרופות ומשחות. מי שהיה עובר בבת אחת על כל רשימת הניסיונות שעשינו, היה חושב שזה לגמרי בלתי הגיוני. אבל המוטיבציה הייתה חזקה, וניסיתי בכל כוחי לחזור להיות נורמלית. לגרום לנו להיות זוג נורמלי.

התחלנו במטפלת מינית שניסתה לנבור לי בעבר, לחפש עכבות, טראומות או תסביכים שיש לי עם מיניות או עם גוף. זה לא היה לי נכון. כשהבנתי שזה לא זה, עברנו לרופא שאתו תרגלנו עבודה עם מרחיבים. קניתי סט של מוטות סיליקון בעוביים שונים והייתי צריכה לתרגל כמה פעמים בשבוע הכנסה והוצאה, כדי להרחיב את פתח הנרתיק באופן הדרגתי. בהתחלה הייתי נלהבת וחדורת מוטיבציה, וגם התקדמתי יפה, אך עם הזמן זה נהיה כל כך מתיש. המרחיבים הגדולים תמיד כאבו לי, תוך כדי התרגול וגם אחריו, ועצם החדרת החפצים לנרתיק על בסיס קבוע הזיקו לי נפשית. ככל שעבר הזמן הרגשתי עוד יותר דפוקה ומקולקלת ממה שהרגשתי קודם.

המשכתי לנסות דברים אחרים. רופאים נתנו לי סוגים שונים של משחות, אך אף אחת לא עזרה. כל פעם אותו סיפור – קונים משהו חדש, מנסים להשתמש בו, הוא לא עוזר, עוצמת הייאוש גדלה עוד יותר.

הזמן עובר. אנחנו נשואים שנה ועדיין לא קיימנו יחסים מלאים אפילו פעם אחת. כמה דמעות אני שופכת, כמה נורא אני מרגישה עם עצמי, כמה נורא אני מרגישה בשביל בעלי.

בשלב מסוים מצאתי את עצמי אצל רופאה אחרת, מומחית בתחום וסטיבוליטיס, שלראשונה סיפרה לי מה זה בכלל. היא הסבירה שברקמת פתח הנרתיק שלי יש ריבוי קצוות תאי עצב, ולכן הרגישות שלי גבוהה במיוחד. באופן מוזר, המידע הזה דווקא הרגיע אותי, כי לפעמים כשראיתי את המבטים של הרופאים חששתי שאולי אני קצת משוגעת. היא הציעה לנסות פיזיותרפיה של רצפת האגן. וכמובן שניסיתי. וכמובן שזה לא הצליח. המטפלת בכלל לא הגיעה למצב שהיא יכולה לבדוק אותי, זה פשוט כאב מדי. היא הציעה לי לקנות אלקטרודה ואגינלית ולהשתמש בזרמי חשמל. מיד הלכתי לקנות, וכמובן שמיד התחלתי לעבוד.

יום אחד נשברתי. לא יכולתי יותר. עברו למעלה משנה וחצי מאז שהתחתנתי, ואני עדיין תקועה עם הדבר הזה, עדיין לא הייתה באמת התקדמות משמעותית. מה לא עברתי? דיבורים, משחות, מרחיבים, טיפולים, נשימות והרפיות, הרבה בכי, שנאה עצמית, תשישות נפשית. כולם מסביב כבר היו בטוחים שיש לנו בעיות פוריות, והייתי צריכה להתמודד עם מבטים מרחמים. והנה אני כאן, מחשמלת את הנרתיק שלי, מתעללת בו בפעם האלף כשלמען האמת אני כבר לא מאמינה שזה יעזור. קלטתי שאין לי כוח נפשי יותר! אני לא מסוגלת להמשיך עם זה! ובאותו הרגע ארזתי את כל הערכות, המשחות והמכשירים ודחפתי אותם עמוק במגירה נידחת. זהו. נסתדר עם המצב כמות שהוא.

מזל שאפשר להיכנס להריון גם בלי חדירה מלאה. בעודי הרה נאחזתי בתקווה שאחרי לידה, שבה הנרתיק יתרחב ויעבור שינוי גדול, יש סיכוי שהמצב ישתפר. קיבלתי את מבוקשי בדיוק בעוצמה בה קיוויתי לו – היו לי הרבה קרעים וזכיתי בסדרת תפרים מכובדת, ואכן התוצאה בסופו של דבר הייתה שבאמת היה פחות כואב.
אבל עדיין כאב לי.
כאב קצת אחרת – במיקום קצת שונה, בעוצמה שונה. אבל חדירה לא הייתה. לא עזרו כל חומרי הסיכה שיש בעולם.
הרגשתי מוכנה לנסות פיזיותרפיה של רצפת האגן. הייתי בעננים שמישהו בכלל יכול לטפל בי סוף סוף, ובאמת הייתה התקדמות, ולראשונה – הצלחנו לקיים יחסים מלאים. זה קרה באופן לא מרגש בכלל. הייתי צריכה להפעיל הרבה מאוד ריכוז כדי לשחרר כמו בתרגול, וכך הכאב הצליח להיות מספיק נסבל.

וזהו.
בפנים השלמתי עם זה שלנצח נחיה כך, ושזה המקסימום שנוכל לקבל.

הספקתי ללדת פעם נוספת, ועוד בעודי מניקה התחלתי להתעניין במניעת הריון ללא הורמונים, שליוו אותי מאז ומתמיד. הלכתי ללמוד את שיטת המודעות לפוריות. באתי עם חששות לא קטנים שאולי זה מתאים רק למתקדמות ממני, נשים שאין להן את הבאג שלי, נשים נורמליות עם מנגנון כאב שפוי יותר.

בסך הכול הגעתי כדי לא להשתמש יותר בגלולות, אך בסופו של דבר קיבלתי את המתנה הכי גדולה שאפשר לבקש. גיליתי עולם ומלואו, ובמיוחד גיליתי את עצמי. לא האמנתי ולא דמיינתי שבכל רגע נתון הגוף שלי מדבר אליי, שולח לי כל כך הרבה סימנים, והם מתחננים שאשים לב אליהם ואקשיב להם.

במשך כל כך הרבה שנים תקפתי – כן, תקפתי! – את הנרתיק שלי בכל אביזר ותכשיר אפשרי, חשבתי שאני מכירה בו כבר הכול, ולראשונה הקשבתי למה שיש לו לומר. לאט ובזהירות ובקצב שלי בלבד, גיששתי את דרכי ופגשתי לראשונה את צוואר הרחם. מצאתי אותו מדבר אליי – אני רך ומזמין. אני קשה וסגור. כל יום הוא מספר סיפור אחר. פעם ראשונה שיש לי את הכלים להאזין לו, ואף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת טוב יותר ממני.

מי היה מאמין שהיחס שלי לנרתיק ולפות יהפוך להיות חיובי, מכיל, אוהב. שאני אבדוק את ההפרשות שלי וזה ייתן לי שקט וביטחון. שהוסת תהיה משהו שמתקבל בשמחה ובציפייה. שאני אקבל את מי שאני ומה שאני מרגישה בהכלה שלמה, בהבנה, בנורמטיביות.
ההתעסקות הזאת שנראתה לי בהתחלה כל כך זרה ומנוכרת, הפכה להיות טריוויאלית ופשוטה.
סוף סוף האזור "ההוא", הזר, הפך להיות חלק ממני. הנרתיק כבר לא היה הדבר הזה שלא נותן לי להיות מה שאני רוצה, משהו חיצוני שנלחם בי ובגללו אני סובלת. באיחור של שנים, התיידדתי מחדש עם הגוף שלי, והחזרתי לעצמי את האמון בו.

הייתי מוכנה. קניתי דיאפרגמה.
ועל הפעם הראשונה…
לא כאב לי כלום.
לא הייתי צריכה להרפות, לא הייתי צריכה להתרכז.
ככה, טבעי.
לראשונה זה 8 שנים, אנחנו מקיימים יחסים כמו כולם.

עכשיו כשאין התנגדות ביני ובין הגוף, אני יכולה לפתוח באמת. אני יכולה להכניס מה שאני רוצה. אני לא מתנגדת בראש, לא בלב, ולא בנרתיק.

כל השנים האלה חיפשתי בחוץ.
אבל התשובה הסופית הייתה בפנים.

לרכישת החוברת 'להתחבר לעצמי'- העוסקת בסיפורים של נשים החוות כאב ביחסים: לחצו כאן

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!

הפוסט סיפור מסע הופיע ראשון במרכז יהל