במחקר זה אעסוק בנידה, ריטואל שנשים יהודיות מבצעות על מנת להיטהר מדם הווסת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעבודות עכשוויות של אמניות יהודיות. בעבודתי אבקר את השיח הקיים אודות ייצוגי הנידה ואנסח דגם מתודולוגי חלופי לדיון בהם: הדגם שיוצע להלן יבקש לקרוא תיגר על המבט המחולן על הנידה וייצוגיה, המתייחס להלכות הנידה כדבר קבוע ונתון, תוצר של דת פטריארכאלית ומיושנת, ומתוך שכך שופט את העבודות העוסקות בה, לפי מידת האשרור או הערעור שלהן על העמדה ההלכתית הגברית. ההסטה שאציע מן הגישה הקיימת תעשה לטובת פנייה לשיח הרואה בהלכה גורם המצוי בהתהוות מתמדת, אשר מושפע מן הסוגיות התרבותיות שבתוכן הוא פועל. בהתאם אטען שכאשר יצירות אמנות מנכסות סוגיות הלכתיות-מגדריות – כגון הנידה במקרה שידון כאן – המעשה האמנותי משפיע על השיח ההלכתי כמו גם על השיח המגדרי, והיצירות מחוללות שינוי בו זמנית בעמדה ההלכתית ובעמדה המגדרית. כך, לשיטתי, ניתן לקרוא יצירות שכאלו לאו דווקא מתוך תפיסה של עמדות קבועות ובינאריות אותן מייצר שיח החילון, אלא מתוך תפיסה דינאמית, המודעת לכוחה הפוליטי של יצירת האמנות.
השאלות שייבחנו במחקר יישענו על שלושה שדות ידע: אסתטיקה, מגדר, ומחשבה יהודית, כשאלה אינם מופרדים זה מזה, ויחצו את כל פרקי העבודה. האלמנטים האסתטיים השונים המרכיבים את העבודות העוסקות בנידה, ייבחנו לאור טקסטים יהודיים ופמיניסטיים וינוסחו במובנים של ניכוס דתי ומגדרי גם יחד. העבודה תחולק לשלושה פרקים, כאשר כל פרק יציג מקרה בוחן מן השדה העכשווי לצורך ביסוס הטענות.
במרכז הפרק הראשון תעמוד ביקורת היסטוריוגרפית הנוגעת לשיח האמנותי על ייצוגי הנידה, והצעה לדגם מתודולוגי חלופי. בפרק אתמקד בתפיסת ההלכתית הניכרת בכתיבה על עבודות העוסקות בנידה. אנתח את הכתיבה על שמיכת הטלאים שלי, משנת 2004, של האמנית חגית מולגן (נ.1972), בה מולגן עסקה בנידה. העבודה זכתה לתגובות רבות שסימנו אותה כביטוי אמנותי למרד בנידה ובהלכותיה, זאת, מבלי ניסיון לפרש את הבחירות האסתטיות של מולגן לאור טקסטים הלכתיים. בפרק אבקר את הגישה הקיימת, אתבסס על הכתיבה של אורנה אוריין על העבודה ואציע מבט חדש על שמיכת הטלאים שלי, כזה שמעגן אותה בטקסטים הלכתיים כמו גם בהקשרים אמנותיים ומגדריים.
הפרק השני יציע גישה תיאורטית ביקורתית הנוגעת למושג הבזות הנפוץ בשיח אודות הנידה בכלל ואודות ייצוגי הנידה בפרט, ולצידה הצעה לזווית התבוננות מחודשת על הנידה, שאינה מוטענת במושג הבזות. בפרק זה אתייחס למושג הבזות (abjection) העוסק בהתמודדות עם דברים אותם הסובייקט מדחיק, ובמיוחד לאופן בו המושג פותח בהגות של ז'וליה קריסטבה (Julia Kristeva). אתייחס למקורות התיאורטיים השונים של הבזות ולביקורות השונות שהושמעו כנגד המושג ואסביר מדוע נוצר כשל, לדעתי, כאשר מנסים לדון בנידה דרך שיח הבזות. כמו כן, אציע להתבונן בנידה כטקס שעבר תהליך ניכוס פטריארכאלי אך ניתן לניכוס מחודש בכל עת. כמקרה מבחן אנתח מאמר של דוד שפרבר בו הוא דן בייצוגי הנידה באמצעות מושג הבזות, ואדגים כיצד המושג פוגם במכלול ההקשרים של הייצוגים.
בפרק השלישי ייערך דיון באפשרות ליצירת התנגדות מגדרית-דתית באמצעות כלים אסתטיים ויוצע מודל תיאורטי-פמיניסטי המותאם למקרה של הנידה וייצוגיה. במרכז הפרק תעמוד העבודה Maybe This Month (אולי החודש) משנת 2012, של האמנית ג'קלין ניקולס (Jacqueline Nicholls, b.1971). בניגוד ל-שמיכת הטלאים שלי, כמעט ואין התייחסות ביקורתית או פרשנית ל-אולי החודש. בפרק אבקש להתייחס לעבודה באמצעות הדגם המתודולוגי אותו ניסחתי בשני הפרקים הראשונים, המתנער ממושג הבזות המחולן וקורא את העבודה דרך שיח הלכתי-מגדרי. במהלך הפרק אגבש מודל תיאורטי-פמיניסטי שיוכל להתאים הן לנושא של הנידה והן לבחירות האמנותיות של ניקולס בעבודה.
מחקר זה הוא הראשון שמבקש לערוך ביקורת על המגמות החילוניות הנפוצות בדיונים אודות ייצוגי הנידה באמנות העכשווית. המחקר מצטרף אל שורה של מחקרים רבים נוספים משדות ידע אחרים העורכים ביקורת על שיח החילון, ובמיוחד אל אלה הנוגעים בסוגיות מגדריות והמבקשים לשכלל את התיאוריות המגדריות כאמצעי לביקורת החילון. כמו כן, המחקר מצטרף לשורה של מחקרים שביקרו את מושג הבזות ויהיה הראשון שמבקש לתעל ביקורות זו וליישם אותה על הנידה ועל ייצוגיה האמנותיים.