"הרב, מה אלוקים רוצה ממני?!, הייתי אצל פסיכולוגים, עברתי טיפולי המרה, סדנאות גבריות, התפללתי על זה בלי סוף אבל אני לא מצליח לצאת מזה, אני עדיין נמשך לגברים!" את הזעקה הזו ודומות לה שמעתי במו אוזניי מתלמידיי. הם גדלו והתחנכו בעולם דתי, רובם אף בוגרי ישיבות הסדר, אורח חייהם היה תורני להפליא, אך מצוקתם הקיומית טלטלה אותם. מה יענה הרב לקונפליקט המסעיר הזה שבין הומוסקסואליות לאיסור המקראי המפורש "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא"?
מבוכה רבה אופפת רבנים בגישתם לסוגיה סבוכה זו, לקונפליקט הזה יש השלכות רדיקאליות על סוגיות תיאולוגיות כבחירה חופשית, השתנות ההלכה מול נצחיות התורה, רפורמה פסולה מול התחדשות הכרחית, מוסר טבעי מול מוסר אלוקי, מעמד מבנה המשפחה המסורתי אל מול מצוקת הפרט הנאנק בחבליו ועוד ועוד…
מהם הכלים העומדים בפני הרב כדי לדון בסוגיא כבדת משקל זו? מה המוטיבציה שלו? כיצד יעניק סעד לתלמיד המיוסר ומנגד ישמור על המסורת ההלכתית? האם יש בכוחו להקל או להתיר? להכיל או לחבק? מה בין אמפתיה ללגיטימציה? ומה יגידו? ואיך זה ייתפס? ומה היא טובת הכלל? ומה המשמעות הציבורית?
אין ספק שמדובר בסוגיא רגישה, נפיצה ובעלת השלכות מרחיקות לכת. מחוץ לבית המדרש מתרחשת מלחמת תרבות – מצעדי גאווה אל מול תנועות לחיזוק המשפחה ההטרוסקסואלית, כאפשרות בלעדית. ובין גיצי המאבק מחפשים הומוסקסואליים-מאמינים רבים פתרון לקונפליקט התיאולוגי והקיומי, שהם סובלים ממנו. בקצה הסער והסופה, נמצאים תלמידים מיוסרים, המבקשים מענה.
רבנים רבים נדרשים לשאלת הקונפליקט בין הומוסקסואליות לבין ההלכה היהודית. משאלת ההכרה בקיומה של אוריינטציה מינית כזו, דרך הכלה חברתית של ההומוסקסואל-המאמין, המבקש להיות חלק מחברה דתית, ועד לפתרונות רבים ומגוונים (תיאולוגיים וקיומיים) המבקשים לתת מענה לקונפליקט בו מצוי ההומוסקסואל המאמין.
בשני העשורים האחרונים, ובעיקר בעשור האחרון, הכתיבה הרבנית בנושא, בקרב רבני הציוניות הדתית, הולכת וגוברת. כבר ניתן למצוא מאות רבות של טקסטים רבניים, בבמות שונות (שו"תים וירטואליים, כתיבה ברשתות החברתיות, טורי דעה והגות בעלוני המגזר, שיעורים מוקלטים, פאנלים מצולמים, התכתבויות בפורמים שונים ועוד…).
בחיבור זה אני מבקש לגעת ביבול הספרותי הזה, שטרם זכה לחשיפה משמעותית על במת המחקר, וטרם קיבל התייחסות מחקרית מעמיקה. אבקש בחיבור זה להתחיל לעסוק בכל החומר החשוב הזה, לסדר, למיין, לבקר, ולייצר המשגות חדשות ותיאורטיזציה מתבקשת. חידושו העיקרי של המחקר הוא בחילוץ אסטרטגיות התמודדות שונות של רבנים ציונים דתיים ביחס לקונפליקט שבין הומוסקסואליות ויהדות. בנוסף, יבקש המחקר לחשוף ולקטלג כתיבה רבנית חדשה שעד כה לא נידונה במחקר.
חיבור זה ינוע על הציר שבין הכחשת הומוסקסואליות להכרה בה. דרך ציר זה אבחן חמש סוגיות הלכתיות שדנו בהן רבנים מקרב הציונות הדתית בשני העשורים האחרונים: מצוות פרו ורבו להומוסקסואלים; יציאה מהארון; יידוע בת הזוג בנטייה המינית; דיני "ייחוד" להומוסקסואלים; והלכות שמירת נגיעה ו"אביזרייהו דעריות" (הלכות הנוגעות בקרבה אינטימית יתירה בין איש לאישה שאין בה קיום יחסים מיניים, כמגע, הסתכלות וכדומה ) להומוסקסואלים. דרך סוגיות אלה אני מזהה שלוש רמות שונות של הכחשת הומוסקסואליות בקרב רבנים מסוימים, ומאידך צורות שונות וביטויים הלכתיים שונים של הכרה בהומוסקסואליות אצל רבנים אחרים.
חיבור זה מחלץ מתוך הסוגיות הללו את "הכחשת ההומוסקסואליות" כאסטרטגיה רבנית להתמודדות עם הקונפליקט שבין הומוסקסואליות ויהדות. שהרי אם אין דבר כזה הומוסקסואליות הרי שגם אין קונפליקט. (זו אסטרטגיה שנכונה , כמובן, רק לרבנים המכחישים הומוסקסואליות.)
בחתימת חיבור זה אציג בקצרה, מתוך העיון בכתיבה הרבנית בתחום, עוד ארבע אסטרטגיות נוספות שרבנים משתמשים בהן, כהתמודדות עם הקונפליקט שבין הומוסקסואליות ויהדות, והן: המרה, הסברה, הנגשה, והכלה. הפרק החותם יציג את קריאת הכיוון להמשך המחקר. ברצות ה' , אדון באסטרטגיות אלה בהרחבה ובהעמקה בעבודת הדוקטורט.