במחקר זה ביקשתי לחקור את חוויותיהן של נשים הטרוסקסואליות שחוות כאבים בזמן
יחסי מין, תופעה המכונה בספרות הרפואית ויסטיבוליטיס. במחקר מיפיתי את התנאים
שמאפשרים או לא מאפשרים לנשים עם ויסטיבוליטיס לקיים יחסי מין שאינם כוללים חדירה
כפרקטיקה מרכזית ביחסי המין שלהן.
בספרות המחקרית קיימים מחקרים רבים העוסקים בויסטילויטיס מנקודת מבט
רפואית ו/או פסיכולוגית, אך מעט מאוד מחקרים נעשו נקודת מבטן של נשים, ומפרספקטיבה
תיאורטית פמיניסטית. זו מטרתו העיקרית של מחקר זה. מחקר זה קושר בין תיאוריות
ביקורתיות על הטרוסקסואליות כמוסד, משמעויות שונות של כאב ומגדר, והתנגדות למיניות
הטרונורמטיבית על ידי חיפוש ומציאת אלטרנטיבות. הקשר בין שלושת המימדים הללו הוא
מהותי בחוויותיהן של נשים עם ויסטיבוליטיס.
בראיון מובנה למחצה ראיינתי 16 נשים בגילאים 20 – 32 ,שאובחנו בויסטבוליטיס, אך
למחקר נכנסו 14 מרואיינות בלבד. מרואיינות המחקר הן נשים יהודיות, הטרוסקסואליות,
חילוניות, רווקות או שנמצאות בזוגיות, ללא ילדים, משכילות, ושהצהירו בפניי שלא עברו תקיפה
מינית. מתוך הראיונות המתומללים חילצתי את החוויות של נשים עם ויסטיבוליטיס, חוויות
שנותחו בשיטת ניתוח תמות ושיטת ניתוח שיח ביקורתי.
פרק ראשון: יחסי מין הטרונורמטיביים
פרק זה עוסק בשיחים השונים של הטרוסקסואליות שבאו לידי ביטוי בשלושה שיחים
עיקריים של משמעויות סובייקטיביות בעולמן של המרואיינות: דחף המין הגברי ו"הגבר בתוך
הראש", ציווי החדירה והעבודה המינית שנשים עושות בהקשר של הכאב שהן חוות ביחסי המין
שלהן. המשמעויות הללו מרכיבות את ההטרונורמטיביות כמוסד. מן הניתוח עלה התהליך
החברתי המראה כיצד התפיסה הביולוגית של התשוקה הגברית הבלתי ניתנת לריסון עדיין
שרירה וקיימת, וכיצד היא הופכת לבסיס מוטיבציה גבוהה לקיום יחסי מין עם חדירה על אף
כאביהן של משתתפות המחקר. "הגבר בתוך הראש", מחזק ומתקף את תפיסת דחף המין הגברי
גם אם בני זוגן הספציפיים של המרואיינות לא ביטאו את דחפיהם המיניים באופן שאינם ניתנים
לשליטה. ההגדרה הבלעדית של יחסי מין כחדירה בהקשר זוגי מיני הטרוסקסואלי נותרת על כנה,
אולם נראה שינוי קטן בהתאם למשאבים השונים שיש למרואיינות ויבואו לידי ביטוי בפרק
השלישי.
מן הניתוח עלו שלוש אסטרטגיות של עבודה מינית: עבודת משמוע ותיקון, עבודת
פרפורמנס ועבודת הימנעות. אסטרטגיות אלו התייחסו והתכתבו עם דחף המין הגברי, "הגבר
בתוך הראש" וציווי החדירה. עם זאת, העבודה המינית חושפת באמצעים שונים את
האסטרטגיות השונות שנשים עושות כדי להקל על כאבן, גם במחיר של השתקת הכאב על מנת
לשמר את הקשר והתשוקה המינית. עבודת המשמוע, הפרפורמנס וההימנעות מאפשרת
למרואיינות טווח פעולה ומרחב תמרון לניהול משא ומתן מיני עצמי וזוגי, בדרך להשתקת ו/או
הנכחת כאבן.
עוד באה לידי ביטוי ההתעסקות של המרואיינות ביצור של הנשיות הנורמאלית. הנשים
מגייסות את עצמן לייצור העונג המיני של הגבר ושל עצמן, וכן מגוייסות ליצור קשר זוגי ראוי
המבוסס על תשוקה. התגייסות זאת מנוגדת לציפייה האינדיוידואליסטית, שמהותה התייחסות
למה שנכון וטוב לגוף של המרואיינות. פרק זה מלמד על האופן בו הגיוס האידיאולוגי פוליטי נותר
חזק יותר מהציפייה האינדיבידוליסטית.
המבנים החברתיים שמונעים מנשים להנכיח את כאבן בזמן יחסי מין הכוללים חדירה
הם השיחים שמרכיבים את מוסד ההטרונורמטיביות. התהליך החברתי שתארתי חושף את מערך
המוטיבציות לקיים חדירה על אף כאב בלתי נסבל של המרואיינות: קיום חדירה מאפשר לנשים
ליישר קו עם הציוויום החברתיים של הטרונורמטיביות, כמופקדות על העונג המיני הזוגי,
וכהולמות את הציפייה החברתית ביחסי מין הטרוסקסואליים.
פרק שני: המשמעויות השונות של כאב
לכאב במחקר זה ניתנו שלוש משמעויות עיקריות. המשמעות הראשונה היא כאב כנכות,
משמעות שהוצעה למרואיינות על ידי השיח הרפואי, שיח זה אפשר למרואיינות הקלה ושחרור
מחד אך גם שימור של תפיסת מיניות הטרונורמטיבית בהקשר של בריאות וחולי. תווית הנכות
נתנה תוקף לחוויה הגופנית שלהן של הכאב ללא תיוג של היותן "משוגעות", תוקף שעד האבחנה
לא ניתן להן גם לאחר פניות מרובות לא/נשי מקצוע. המשמעות השנייה של כאב היא פגם השולל
תחושת ערך. חרדת הנישול מנשיות, והכאב כשולל תחושת ערך היא אחת הסיבות המרכזיות בגינן
נשים ממשיכות לקיים חדירה כואבת. חוויית הפגם מדירה את המרואיינות הן מקבוצת הגיל
שלהן, הן מנשיות מוערכת והן מתפיסת החשק המיני שאמור להיות להן.
המשמעות האחרונה של כאב בא לידי ביטוי כמאפשר או לא מאפשר הצבת גבול להפסקת
יחסי מין בהם המרואיינות חוו כאבים בחדירה. המרואיינות הצליחו להנכיח את הכאב, אך לא
הצליחו לגייס את הכאב להפסקת החדירה מכמה סיבות: בני הזוג שלהן המשיכו על אף שביקשו
להפסיק את יחסי המין, מה שהוביל ליחסי מין בכפייה. המרואיינות עצמן התקשו לסגת אחורה
מההסכמה שהן נתנו ליחסי המין וגם הייתה להן תקווה שההנאה תגבר על הכאב. בנוסף, הנכחת
הכאב לא אפשרה להן לקיים אלטרנטיבה מינית מהנה במקרה של הפסקת החדירה, מכיוון שהיה
מצופה מהן להביא את בן הזוג שלהן לפורקן מיני בדרכים אחרות, שלא בהכרח היטיבו עמן.
פרק שלישי: התנגדות, חתרנות ויצירת אלטרנטיבה
פרק זה דן באופנים השונים בהם המרואיינות הביעו עמדה המתנגדת למיניות
הטרונומטיבית שבמרכזה חדירה כהגדרה הבלעדית ליחסי מין. כמו כן המרואיינות הציגו עמדה
חתרנית להגדרה של נשיות ומיניות תקינה בזוגיות בה מקיימים יחסי מין עם חדירה באופן תדיר
ויצרו אלטרנטיבה של פרקטיקות מיניות שאינן כללו חדירה כחלק מיחסי מין מספקים ומענגים.
הנכחת הכאב, הגדרת נשיות תקינה ודחיית המיניות ההטרונורמטיבית התאפשרה הודות
לכמה משאבים שבאו לידי ביטוי: הראשון הוא התבגרות וניסיון מיני. ככל שהמרואיינת הייתה
בוגרת יותר כך היא העידה על קבלה עצמית והימנעות מחדירה כואבת. על רצף הזמן המרואיינות
ציינו כיצד הסוכנות המינית שלהן, השליטה וההכוונה בסיטואציה המינית התחזקה עם הגיל.
המשאב השני הוא התחזקות במשא ומתן פנימי, קבלה עצמית וקיום דיאלוג פנימי שאפשר בירור
רצונות והעדפות הן בהקשר המיני והן בהקשר הזוגי. משאב שלישי שבא לידי ביטוי הוא פיתוח
מיומניות של משא ומתן מיני זוגי והנכחת הכאב. קיום דיאלוג זוגי אפשר חיפוש אלטרנטיבה
לפרקטיקה מינית. משאב נוסף הוא שימוש בפמיניזם וחשיפה לתכנים פמיניסטיים שמאפשרים
לגיטימציה לדיבור על הכאב ולמציאת מיניות אלטרנטיבית. המשאב האחרון הוא בחירת "גבר
מתחשב ורגיש" עבורו החדירה אינה מרכזית, ואינה מגדירה את טיב מערכת היחסים או את
הגדרת הגבריות שלו.
סיכום
שאלת המחקר אותה ביקשתי לברר ועליה חיפשתי לענות במחקר זה הייתה, האם יש
תנאים בהם נשים הטרוסקסואליות, שיש לחדירה, להנכיח את כאבן, ולהימנע מחדירה כואבת.
בממצאים שמצאתי עלו מספר משאבים שיצרו תהליך של הצבר כח ועוצמה,
תהליך שאפשר למרואיינות להנכיח את כאבן ולהימנע מחדירה כואבת,
בשלבים שונים של חייהן ובמערכות יחסים שונות. מניתוח הממצאים עלה
שקיים קושי לשמר את הצבר המשאבים הללו לאורך זמן. אסטרטגיית הפרת ההשתקה היא
האסטרטגיה דרכה נבחנה שאלת המחקר: באילו תנאים מתאפשר מין ללא חדירה ואילו משאבים
עמדו לרשותן של המרואיינות כדי להנכיח את כאבן ולהגן על עצמן מפני כאב. הפרת ההשתקה
התאפשרה בהתאם לנגישות למשאבים השונים שעמדו לרשותן של המרואיינות.
המשאב הראשון, והמרכזי ביותר, שאפשר למרואיינות להנכיח את כאבן לקיים יחסי מין
שאינם כוללים חדירה, הוא תפיסתן של המרואיינות את הזהות הגברית של בן הזוג שלהן.
הבחירה ב"גבר המתחשב והרגיש" נתפס על ידי המרואיינות כמפתח לקיום יחסי מין ללא חדירה,
וללא כאב.
משאב נוסף שעלה אצל המרואיינות, אשר באמצעותו הן הצליחו להתחזק ביחסי מין ללא
חדירה, היה יחסי מין מזדמנים לעומת יחסי מין בתוך קשר זוגי. בניגוד למערכת יחסים מונוגמית
ארוכת טווח, המרואיינות ייחסו את הצלחתן לקיום יחסי מין ללא חדירה בכך שהן לא הרגישו
מחויבות לתפקיד עבודת הרגש, שימור הקשר הזוגי ושימור התשוקה המינית, על ידי יחסי מין.
גילן של המרואיינות וניסיונן המיני המצטבר הוא משאב נוסף שמאפשר קיום יחסי מין ללא
חדירה. מיעוט הניסיון המיני, הטירונות המינית של המרואיינות, נוטים להזמין היעדר חשיפה של
כאבן מול בן זוגן המיני.
משא ומתן מיני הוא משאב משמעותי נוסף. המרואיינות במחקר זה מגיעות ממעמד
בינוני גבוה, חילוני, וברובו אשכנזי, משכיל וממרכז הארץ. ככאלו, תחושת הזכאות לעונג מיני,
לאוטונומיה מינית, ולזכותן לחיות ללא כאב, היא מרכזית. ככאלה הממוקמות במבנה החברתי
כנשים פריווילגיות, היכולת שלהן לנהל משא ומתן מיני גבוהה במיוחד, ובכל זאת, הנגישות
למשאבי ניהול של משא ומתן מיני לא היה זמין עבורן בכל סיטואציה מינית מתחילת ההתנסויות
המיניות שלהן.
החשיפה לתכנים פמיניסטיים העוסקים בביקורת הטרוסקסואלית על מיניות,
והשתתפות בקורסים פמיניסטיים באוניברסיטה, גם היוו משאב אצל המרואיינות ותרמו ליכולת
ניהול משא ומתן פנימי וזוגי, ולחיזוק האסרטיביות המינית של המרואיינות מול בני זוגן.
מחקר זה הוא המחקר הראשון שנעשה בישראל על חוויותיהן של נשים עם ויסטיבוליטיס
שנחקר מנקודת מבטן של הנשים עצמן, ומחוץ למקצועות הבריאות. חשיבותו ותרומתו למחקר
בישראל נובע מכך שהחברה בישראל היא חברה ממוקדת מסרים של נישואין והולדה, בה זהות
נשית הטרונורמטיבית היא מרכזית לתחושת ערך ושייכות קולקטיבית. במקביל למסרים של
נישואין והולדה, קיימים שיחים מקבילים עם מסרים של שוויון מגדרי ושחרור האישה, הנגישים
לנשים ממעמד בינוני גבוה, משכיל וחילוני. המפגש בין שני השיחים הללו מאפשר ניתוח מעמיק
של מוסד ההטרוסקסואליות בהקשר הישראלי, שנחשף במלוא עוצמתו בגלל המסרים הגלויים
של חשיבות הנישואין והילודה.