פורסם בגיליון 245 של מגזין 'נשים'
ערב פסח והמילה חירות מתנגנת בראשי, בליבי ובגופי. כל השנה אני עוסקת בחירות, בחירות הנפש ובחירות הגוף, מנסה לפענח את הכבלים שעוד מחזיקים אותנו במצרים. מה יש שם באוויר התרבותי שמחזיק אותנו שבויות בעבדות. מנסה להבין מה זה שעוצר אותנו מלהיות משוחררות וחופשיות.
מאה השנים האחרונות היו משמעותיות כל כך עבור נשים בעולם וכל שכן לנשים בישראל. מעולם שראה באישה יצור נחות ומשני לגבר, מנשים ללא זכויות, מנשים שהועברו מרשות לרשות הפכנו להיות נשים עם חירות.
היום, ערב פסח תשע"ח אישה יכולה לנהל חברה גדולה, ללמוד לתארים מתקדמים ולבחור את דרכה בעולם. נשים מסתובבות ברחובות ללא ליווי גברי, בוחרות מה ללבוש, איפה ללמוד, כמה ילדים להביא לעולם והאם להכין לבן זוגן ארוחת ערב.
האפשרות לבחירה, היא זו שעושה את ההבדל ועושה אותנו לבעלות חירות. הבחירה היא זו שמאפשרת לנו לגדול, לצמוח ולהצמיח. יתכן מאוד שאישה תחליט שהיא מתמסרת לילדיה, נשארת איתם בבית עד גיל מאוחר תוך שהיא מעמידה את התפתחותה האישית בהמתנה, בדיוק כמו שעשתה אמה לפני 30 שנה וסבתה לפני 60 שנה. ההבדל הוא בבחירה. באפשרות להגיד: 'יש לי שתי אפשרויות (ואולי הרבה יותר) ואני באופן אישי מעדיפה את זו על פני האחרת'.
אני לא נאיבית, יש בהחלט עוד מלחמות לנהל, יש עוד מרחבים רבים שבהם הבחירה ניטלת מנשים באופן גלוי ובאופן סמוי. החל ממסורבות גט, השוואת השכר, פגיעות מיניות והטיפול בהן, שוויון הזדמנויות בהשכלה ועוד. עוד נכונה לנו דרך ארוכה בכל אחד מהתחומים הנ"ל ובעוד רבים אחרים.
אבל אז אני ממשיכה להפליג במחשבות על חירות מינית. לא חירות מינית במובן הקלאסי של ריבוי פרטנרים או קיום יחסים מחוץ להקשר של נישואים. חירות מינית בתוך קשר רצוי ומותר עם בן זוג אהוב. האם יש בחירה בתוך הקשר כזה. מתי מתחילה הבחירה ויותר חשוב מתי היא נגמרת.
במפגשים עם נשים אני שומעת לא אחת את חוסר הבחירה. את החוסר בחירות. את הצורך או הדרישה מהן להתאים את עצמן למציאות 'אידיאלית' שקובעת עבורן מה נורמלי ומה פחות, 'מה ראוי' ו'מה צריך'. קריאה בספרי הדרכה שונים מלמדת ש'פעמיים בשבוע זה הסטנדרט' – מי אמר? מי קבע? ועל סמך מה?
אולי הזוג רוצה יותר ואולי לזוג מתאים פחות? זו אחת הדוגמאות הקלות והמדידות שמביאה נשים רבות לתסכול, ייסורי מצפון וחוסר אונים. הן מתכתבות לאורך שנים עם הנחייה שרירותית לחלוטין שמולה אין להן בחירה. במידה ולא יענו להנחיה הזו הן מרגישות שהן לא טובות מספיק, לא מיניות מספיק ולא מספקות מספיק.
החירות נגזלת באמירות חד משמעיות על מהות הגבריות ומהות הנשיות – כשקובעים עבורנו שכל הגברים רוצים ככה וכל הנשים רוצות אחרת בלי להשאיר טיפת גמישות ואפשרות שכל אחד ואחת יכירו כל אחד את עצמו וכמובן אחד את השני. החירות נגזלת כשמתמללים את החוויה הגופנית ואומרים לנו שאנחנו אמורים 'להרגיש כך או אחרת' – ואם מישהי מרגישה משהו אחר? ואם הגוף שלו מרגיש אחרת?
כל קביעה חד משמעית אמורה להדליק לנו אור אדום ולעורר בנו סימני שאלה. החירות האמתית תופסת את מקומה כאשר זוגות מצליחים להשאיר מחוץ לחדר את כל ההנחיות, ההנהגות והמידעים השונים שהגיעו ממדורי היחסים או מכל מקור מידע אחר שלא נשען על הידע הנרכש על ידי בני הזוג במרחב האינטימי המשותף שלהם. וזה בעצם המסע שהזוגות עוברים במדבר, במעבר ממצרים אל עבר גאולת הנפש וגאולת הגוף בארץ ישראל.