את יהודית (שם בדוי) הכרתי לפני כמה שנים כשפנתה אלי כדי לעבור אצלי קורס הכנה ללידה .
זאת היתה לידתה השניה , הראשונה לדבריה היתה קשה וטראומתית.
קבענו למפגש ראשון , התיישבנו על קפה ושוקולד , פתחתי את חוברת הקורס שלי ויצאנו לדרך .
כבר בהתחלה הרגשתי שמשהו תקוע , שמשהו בה רוצה לפרוץ החוצה ונחסם ,
אני דיברתי והיא התאמצה להעמיד פנים שמקשיבה אבל העיניים שלה הסגירו ,היא היתה במקום אחר .
אח"כ העיניים נצצו ובסוף גלש לו החוצה כל מעיין הרגש והכובד שמיאן לצאת .
סגרתי את המחברת ואמרתי לה : בואי נתחיל מהתחלה .
ההתחלה היתה בגיל הנעורים, שם ליטף גבר מוכר את אחוריה, המשיך עם היד צפונה וצילק את נשמתה.
לאחר כמה שנים הגיע המיועד, תקופת אירוסין קצרה הובילה לחופה, אחרי החופה חיכתה המיטה.
המיטה לא נשאה בחובה טוב ליהודית, שדים נמו בה את שנתם יחד עם בני הזוג, הפחדים שלטו והזיכרונות מן העבר הרימו ראש.
איך אמרה לי בדמעות : "המיטה נהפכה למיתה".
יהודית בורכה בבעל נפלא, חבר לחיים אוהב ותומך.
בחוץ היתה חברות גדולה, ובפנים, בחדרי חדרים, היה פחד, כאב ובושה גדולה .
הזמן עבר , ויהודית עדיין לא נפרדה… וילדים כ"כ רצתה.
בכאבה, פנתה לקרובת משפחה שהציעה לה להיפרד מבתוליה אצל "מומחית" בתחום,
רופאת נשים בדימוס שבקליניקת המרתף שלה עוזרת לנשים להיפרד מקרום "עקשן ומיותר".
היא לא חשבה שיש משהו יותר מפחיד, טראומתי וכואב ממה שכבר חוותה. אבל מסתבר שכן.
"שכבתי עקודה על הכיסא, בלי יכולת לזוז או להתנגד, ואחרי כמה דקות של מוות אכזרי,
שמעתי: "זהו , זה נגמר, תמרחי משחה, שימי צמר גפן ויאללה תעשי תינוקות"
ככה היא מתמללת את דברי הד"ר, מילה במילה, יותר מעשור שנים אחרי.
אני נאלמתי דום , לא יכולתי לשאת את עוצמת הבורות, הפרימטיביות, והאטימות האנושית.
כאבתי כ"כ את כאבה, ניסיתי לחבק, היא דחתה. אפס מגע אינטימי.
מובן. .כל מי שחשבה שכוונותיו טובות פגע בה .
הבנתי שדרך ארוכה נכונה לנו, והזמן לרעתנו, עוד מס' שבועות יש לידה ולידה זה מגע פולשני, בדיקות, כאב,
ותינוק שיוצא ממקום אינטימי שאוצר כ"כ הרבה זיכרונות לא טובים.
מה עושים ומאיפה מתחילים ? ? ?
אחרי כמה נשימות עמוקות ביחד יצאנו לדרך. עבדנו על היכרות מחודשת עם הגוף, בירור רצונות, המקום של בן הזוג בעניין, וחשיבותה של תקשורת פתוחה וכנה. עבדנו על היכולת להגיד כן ולא, לא עכשיו, צריכה עוד קצת זמן, ולאט ובעדינות גם הצלחנו לפורר מעט את נוקשות המגע ולאפשר לו להיות יותר נוכח, בקצב שלה.
במקביל ,כתבנו מכתב לצוות המיילד ובו פירטנו את מה שראינו לנכון ורלוונטי ללידה.
למזלנו שלח לנו הקב"ה שליחים רגישים וקשובים, שעשו את מה שביקשנו והלידה נרשמה כחוויה טובה, מתקנת ועם הרבה שמחה ותקווה לקראת הלידות הבאות.
היום יהודית במקום אחר, מקום טוב ושלם, בנפשה, בגופה ובאינטימיות עם בן זוגה. .
היא עשתה דרך ארוכה, ילדה עוד ילדים נפלאים שהיתה לי הזכות והחסד ללוות אותם ברגע לידתם.
בעודי מתבוננת בה יולדת נפעמתי בכל פעם מחדש מהדרך אותה עשתה. דרך של צמיחה ובניה,
דרך בה למדה לאהוב מחדש את נשיותה.
הטור נכתב במסגרת פרויקט הבוגרים של יהל: 'פוגשים את השטח 2017'.
לסיפורים נוספים בפרויקט: https://goo.gl/GsNFHg