הטור פורסם בגיליון 227 של מגזין 'נשים'
היא נכנסת לחדר בצעדים כושלים. החליטה שבפעם הראשונה היא תבוא לבד. בפעם הבאה אולי תביא גם אותו. הפעם היא רוצה לפרוק את אשר על ליבה בלי שהוא ישמע. לא נעים לה לומר לידו שהיא לא רוצה לקיים יחסים. שהיא שונאת את זה. שהייתה מוותרת על כל פעם ופעם. שאם אפשר היה לחיות בלי זה היא מעדיפה.
הם נשואים כמעט עשור, ארבעה ילדים נהדרים. הם החברים הכי טובים אבל 'זה' מעולם לא היה הצד החזק שלהם. בהתחלה היה לה חשק אבל הוא הלך והתפוגג עם השנים עד כדי כך שהיום זו חוויה נוראית בשבילה. בכל פעם היא מתאמצת להיות שם בשבילו, לתת לו את מה שצריך… רק להיות 'אחרי', לסמן 'וי' דמיוני וללכת לישון.
שאלתי אותה 'למה?'
לא, 'למה את צריכה להתאמץ כל כך?', לא 'למה אין לך חשק?' ולא 'מה את צריכה לעשות כדי לאהוב ולרצות?' אלא 'למה את מקיימת יחסי מין בשעה, בזמן או בתקופה שברור לך (ואני מניחה שגם לו) שאת לא רוצה'.
היא לא הבינה את השאלה. מה זאת אומרת 'למה אני מקיימת יחסי מין?' ומלמלה בשקט – ממתי בכלל יש לי בחירה בנושא?. היא המשיכה והסבירה שלפני כשנתיים היא פנתה ליועצת מינית מוכרת. אמרה לה שקשה לה ושאין לה חשק. היועצת אמרה לה שזה בסדר שאין לה חשק ולפעמים עושים דברים גם כשאין חשק. יש תקופות כאלה. ההדרכה שהיא קיבלה אז כיוונה אותה שלעתים על האישה להיות כמו 'בול עץ' במיטה, וזה בסדר להיות 'רק' בשבילו.
'ו…' המשכתי אותה. 'זה עבד לך?'
בשלב זה נכנסנו לשיחה ארוכה על כך שבוודאי שזה לא עבד לה. אחרת לא הייתה מגיעה אלי במצב כל כך קטסטרופלי כשהחשק המיני שלה נעלם עד כדי דחייה מוחלטת מכל מה שקשור ביחסי אישות. להיות כמו 'בול עץ' במיטה דורש ממנה לנתק את הנפש מהגוף, לנתק בין הרצון (היא לא רוצה הרי) לבין השכל (שדורש ממנה לשתף פעולה) וגורם לכך שהיא תכנס למרחב המיני כשהיא מציגה חזות שווא לבן הזוג שלה. וכל זה – בשביל מה? בשביל שהוא יחווה את המיניות שלו? יחווה הנאה מינית? ימנע מהוצאת זרע? אלה בהחלט מטרות ראויות אבל ממש לא בכל מחיר.
דיברנו על הרצון שלה, על המקום שלה, על האפשרויות שלה ועל הדרישה ממנה לתת את הדבר הכי אישי שלה, עדין ורגיש שלה –הגוף שלה – למישהו אחר. הגוף הוא לא כלי שניתן לחלק על פי דרישה. הגוף הוא ה'אני' שלי, הוא ההוויה והחוויה שלי בעולם. הדרישה 'לתת' את הגוף לבן הזוג (וכבר נדבר עליו) כדי שצרכיו יתמלאו היא בלתי נסבלת וגורמת לנזק בל יתואר לאישה, לגבר ולזוגיות שלהם. המתנה שקיבלנו מהקב"ה היא האפשרות 'להיות', להיכנס לחדר המיטות ולהיפגש. הרעיון, בעיני, הוא שכל אחת ואחד מביאים את עצמם ובכך נבנית מערכת זוגית המאפשרת התפתחות של החוויה הגופנית והרגשית כאחד. כשאחד מהצדדים מוחק את עצמו – המטרה לא מושגת ויותר מזה הקשר והאמון ההדדי נפגעים. הפנמה של הרעיונות האלו לוקחים זמן. לצערי, להרבה נשים השקפת עולם זו נוגדת הרבה מאוד תפיסות מוקדמות יותר על המיניות הגברית ועל מקומה של האישה במרחב המיני. אני מציעה להתחיל עם הפצעת התובנה שתפיסת 'בול העץ' לא קשורה ולא מחוברת לשום תפיסה יהודית אודות המיניות הזוגית.
ורגע עליו, ההנחה שעומדת בבסיס תפיסת 'בול העץ' היא שלגבר יש צרכים שהוא חייב לספקם בכל מחיר. כשהוא הצטרף לפגישה הבאה והעלה את סוגיית 'בול העץ' הוא אמר שהוא שונא את זה, שהוא מרגיש, במילים שלו, 'כמו אנס'. בואו נקשיב לו…