באחד הימים ניגשת אלי קולגה בעבודה ומספרת לי שחברה שלה מתחתנת בעוד חמישה שבועות, אבל היא בלחץ אדיר, וכבר דיברה עם אבא שלה שהיא רוצה לבטל את החתונה. "מה הסיבה?" אני שואלת, מתארת לעצמי שזה איכשהו קשור אלי, הקולגה מספרת על בחורה בת 20, מזרם חרדי-ליטאי, עם בעיות בבית ובמשפחה, פגשה חמישה חתנים פוטנציאלים ובחרה בשישי. באחד המפגשים אצל מדריכת הכלות, המדריכה אמרה לה שאם היא "לא מוצאת את המקום-היא לא תוכל להתחתן", ועכשיו היא בלחץ שהיא "לא מוצאת את המקום". אני פיזיותרפיסטית, מטפלת ברצפת אגן, טיפלתי בה והיא שואלת אם אוכל לעזור לחברתה.
קבענו להיפגש באותו שבוע. אספתי את נעמי (שם בדוי) מתחנת האוטובוס, "כמה את יפה" אמרתי ומיד נשכתי את הלשון, אולי זה לא מקובל להחמיא לבחורה חרדית-ליטאית על יופייה. בדרך היא סיפרה שהיא סיימה סמינר והיום עובדת כגננת ביישוב שלה, אחרי החתונה תעבור לבני ברק עם בעלה, למרות שהיא לא מכירה שם אף אחת. הם נפגשו שלוש פעמים לפני האירוסים וממשיכים להפגש ולשוחח בעיקר על סידורי החתונה. הבנתי שהלחץ עמוק יותר.
הגענו הביתה והתיישבנו בסלון. יום שישי, הבנות בבית הספר, ביקשתי מבעלי שלא יהיה בבית כדי לא להביך אותה, היא לא רגילה לגברים סביבה. "אז מה מביא אותך אלי?" אני שואלת, היא נבוכה, מסמיקה מיד, וחוזרת על הסיפור שכבר הכרתי. על סמך השיחות הארוכות עם אמא שלי (נאוה פורת, מדריכה לחיי אישות) אני מחליטה ליצור קודם כל שפה משותפת, בסיס לשיחה ולטיפול הפיזיותרפי. "איך את קוראת ל'מקום'?" אני מנסה. שתיקה. אני מנסה שוב "יש ידיים, רגליים, ראש, בטן ו…" היא חושבת רגע, ועונה בשאלה: "מיפ…?" אני מסבירה: "מפשעה היא האזור המחבר בין הרגליים לגוף, אבל את מתכוונת ל…פות. נכון? שוב היא מסמיקה ומהנהנת, לא משמיעה הגה אבל אני רואה חיוך בזוית הפה.
אני מבקשת ממנה רשות ופותחת את המחשב (בעבודה שלי נחשפתי לא אחת לנשים חרדיות שעקרונית לא מסתכלות בטלפון חכם כדי לשמור על עצמן, ואני לא יודעת כמה זה מקובל אצלה להסתכל במחשב הנייד). אני מתחילה להסביר על מבנה האגן, האיברים הפנימיים, ואיפה התינוק מתפתח. כשאנחנו מגיעות לחלק הגרפי של "איך אנחנו נראות למטה" אני מתקדמת בזהירות. צעד צעד. דבר אחד הוא לשמוע את המילה "פות" ואחר לגמרי לראות ציור או תמונה של אחת כזו… התחלתי מציור סכימה על דף נייר "המבנה החיצוני והפתחים", אני בודקת מה שפת הגוף שלה אומרת, היא מכונסת בתוך עצמה ויחד עם זאת קשובה ולא נרתעת. ביקשתי שוב רשות להראות לה תמונה, מצויירת אמנם אבל חד משמעית, היא מוכנה. אני מסבירה שבמציאות זה נראה קצת אחרת, שכל אחת שונה, ואם היא תרצה, אתן לה מראה להכיר את עצמה.
אנחנו גולשות למה שקורה אחרי החתונה. אי אפשר להתחמק מזה, זה לגמרי על השולחן (תרתי משמע). אני שואלת מה המדריכה הסבירה? נעמי יודעת שצריך להיות 'חיבור' בין הגבר לאשה. יופי, אני מציינת לעצמי, עוד מילה לשפה המשותפת ביננו. בשלב הזה אני מחליטה להוציא את האיש מהסיפור, אני לא מדריכה לחיי אישות ולא מדריכת כלות. קודם כל שתלמד על עצמה, ניצלתי את ההזדמנות לספר לה על מוכנות האישה ל'חיבור', על נוחות והרפיה, על הזמן שלוקח לאשה להכין עצמה, על האופן שבו אנחנו מוכנות, בעדינות בעדינות, כמו שמחזיקים פרפר ולא רוצים שיברח… היא מסמיקה לעיתים, בעיקר כשאני שואלת "איך את? להמשיך?" היא עדיין איתי.
"את רוצה שננסה למצוא 'על אמת' עכשיו?" אנחנו נכנסות לחדר, והיא נשכבת בחשש על המיטה. אנחנו מתחילות הכי רחוק שאפשר, נשימות ותרגילי ירך: כיפוף יישור פתיחה סגירה. צעד נוסף בכוון, ואני מבקשת שהיא תראה לי על הבגדים את ה'מקום', היא מהססת, אבל כבר לא מסמיקה, ומצביעה. אני מציעה כיסוי ומבקשת שתראה לי שוב מתחת לחצאית. עכשיו אני מבינה למה היא הייתה כל כך לחוצה, היא באמת די רחוקה, אני מכוונת אותה מדויק יותר, ושואלת אם היא מוכנה שאבדוק אותה לא לבושה. היא מסכימה. הצלחתי לפתח אמון אני מציינת לעצמי. היא מתפשטת, אני מסבירה, ומובילה אותה יחד איתי מתחת לכיסוי להרגיש באצבע. "מוכנה להסתכל?" אני שואלת, ומציעה לה מראה, ו'בד עד' כדי שתבין בדיוק איפה היא נמצאת. עכשיו כבר קל. אני מסבירה לה על מנחי בדיקה שונים ומזמינה אותה לנסות לבד, בלעדיי, מאחורי דלת סגורה. היא מצליחה ויוצאת עם חיוך גדול. איזו הקלה.
יש לה עוד כמה דקות לחכות לאוטובוס ואני מציעה קפה. "איך את אוהבת לשתות את הקפה שלך?" אני בוחרת לנצל את ההזדמנות… ומספרת לה על הקפה שכל אחת אוהבת לשתות קצת אחרת, ועל הטעם שמשתנה עם הזמן. על כך שגם בזוגיות כל אחד אוהב קצת אחרת, ושכדאי לשוחח, לשתף, להציע וללמד 'ככה אני שותה את הקפה שלי, ככה אני אוהבת, וככה אני אוהבת לאהוב…" אני לא בטוחה שהיא מבינה אותי עד הסוף, ומקווה שאחרי שתתחתן, היא תיזכר בשיעור הקצר, ותלמד עם בעלה איך הם אוהבים את הקפה שלהם.
שבועיים לפני החתונה קיבלתי ממנה הזמנה, אני מחייכת לעצמי, שמחה שנפלה בידי הזכות, ושאולי יש לי חלק בעובדה שבסוף לא ביטלה…