לפני כ 10 שנים באחד משיעורי השחייה שהעברתי לנשים הבחנתי באישה שמתקשה להכניס את הראש למים. הפחד שיתק אותה לחלוטין. תהיתי לעצמי איך היא מתמודדת עם הטבילה במקווה. החלטתי לברר עם בלנית היישוב בו גרתי האם היא נתקלת בתופעה של נשים טובלות הסובלות מפוביית מים עד כדי קושי להכניס את הראש במהלך הטבילה.
התשובה היממה אותי: "במחשבה ראשונית אני יכולה כבר לחשוב על 3 נשים כאלה".
הצעתי לה להפנות אלי את הנשים האלו, כך שדרך הטיפול במים אנסה לסייע להם.
פוביה ממים (הידרופוביה) היא עיסוק במחשבות ובמעשים המונעים מגע ממים ברמות שונות. הפוביה יכולה להתבטא בחרדה מכניסה למים ועד מצב קיצוני של פחד ממקלחת או שטיפת ידיים. לרוב החרדה נובעת מטראומה שחוותה האישה באופן אישי או מישהו בסביבה הקרובה. לעיתים הפחד נובע מחוסר ביטחון בסיסי (ללא קשר למים) ומפחד לאבד שליטה.
הסימפטומים הם תסמינים פיזיים ונפשיים: נשימה מואצת, דפיקות לב מהירות, עליה בלחץ דם, סחרחורות או רעידות, הזעת יתר, כאבי בטן ועוד.
האישה למעשה נמצאת במצב דריכות בדומה להתמודדות מול סכנת חיים של ממש. אנשים סובלים מהידרופוביה נמנעים מחוויות הקשורות במים.
לנשים הטובלות במקווה אין את הפריווילגיה להתחמק מההתמודדות עם הקושי.
כלות צעירות, בייחוד מהמגזר החרדי, לא תמיד מודעות לצורך להכניס את הראש למים בשעת הטבילה. התובנה הזו מחלחלת אליהן סמוך מאוד לחתונה, מה שמעצים את הלחץ והמצוקה.
גם אצל נשים שנשואות כבר תקופה ארוכה הפחד מהטבילה מכניס לחץ לקשר הזוגי והאינטימי בין בני הזוג מידי חודש בחודשו.
מתוך ההכרות שלי עם תכונות המים כגון: כח ציפה, צמיגות המים, לחץ הידרוסטאטי – יצרתי מודל טיפולי לעבודה עם נשים הסובלות מפוביית מים.
כשבאים לתת כלים מעשיים להתמודד עם החרדה ממים צריך לגלות אמפתיה והבנה שמדובר בחרדה אמיתית.
עדיף לבצע את הטיפול במקווה עצמו, להסביר לכלה את ההבדל בין המקווה לבריכה או לים: אין מי שישפריץ מים, אין הבדלי עומק של רדודים ועמוקים, לא ניתן להיסחף, הקרקע יציבה, המים מתוקים וחמימים ובכך מאפשרים רפיון לשרירים והורדת לחץ הדם. אני נכנסת עם האישה לתוך המים כדי להעלות את רמת הביטחון שלה.
מומלץ להסביר לאישה שיש עוד נשים שסובלות מאותה חרדה, ויש בה את הכוחות והאומץ הנדרשים להתגבר עליה.
רוב הקושי נובע מפחד להיחנק – נשים לא יודעות כיצד לנשום במים. אני מסבירה להן שבמים אין צורך לנשום, אלא רק להוציא אוויר ומהאף. הפה סגור, כך שאין אפשרות למים לחדור פנימה, לאברי הנשימה.
אנחנו מתרגלות בהדרגתיות, ברמת קושי עולה עד שהן מגיעות למצב שהן טובלות לפי המנהג שלהן ברצף. לאחר מכן האישה מבצעת את הטבילה כשאני מחוץ למים. בדר"כ מספקים מפגשים בודדים, כיוון שהמוטיבציה של הנשים להצליח ולהתמודד עם החרדה– גבוהה.
למדריכות כלות לפני החתונה תפקיד חשוב מאוד. יש להעלות כבר במפגשים הראשונים את שאלת הביטחון של הכלה בסביבת מים, כך שאם מתעורר קושי יהיה מספיק זמן לטפל בו בנחת ולא בלחץ של ערב החתונה.
הבלניות צריכות להיות מודעות לקיומה של התופעה, לגלות אמפטיה וסבלנות כלפי הטובלות, ולהפנות לטיפול במידת הצורך.