במאמר שהתפרסם באתר של מרכז עדן כתבה אישה אנונימית שסבלה מווגיניסמוס , על הקושי באי יכולת לקיים יחסי אישות נרתיקיים. היא ציינה שישנה בהקשר לכך מורכבות הלכתית אחת בעניין הוצאת זרע שלא בנרתיק ושיש להתייעץ על כך עם רבנים.
במאמר נוסף שהתפרסם באתר של מרכז עדן, שיתפה נדין בראונר (Brauner) בקושי הפיסיולוגי והרגשי שלה בשימוש באמצעי מניעה הורמונליים או בהתקן תוך רחמי לא הורמונלי, עד שגילתה את אמצעי המניעה החוצץ מסוג דיאפרגמה.
ברצוני להביא לידיעת הזוגות, שבעצם כל אמצעי מניעה, בין אמצעי הורמונלי ובין אמצעי חוצץ, כדיאפרגמה או קונדום, או אמצעי כמו ביאה דרך האיברים, למי שמכירה את זמן הביוץ שלה לפי שיטת המודעות לפוריות, מותרים כל עוד מתקיים התנאי הבסיסי והפשוט שזה מה ששני בני הזוג רוצים לעשות.
אינני מתייחס ליעילות של כל סוג, שאין זה מעניינו של מאמר זה. ברגע שבני הזוג החליטו על אמצעי מסוים שיועיל להם לדחות הריון, או במצב של קושי ביחסי אישות נרתיקיים, כדי להימנע מכניסה לנרתיק, האמצעי הזה טוב וכשר מעל לכל ספק. חשוב להבין שביחסי אישות טובים בין בני הזוג, אין הגבלה על מה שעושים.
מה שעומד פה על הפרק הוא איסור הוצאת זרע לבטלה. המקור לאיסור הוצאת זרע לבטלה הוא ממעשה ער ואונן. ער ואונן רצו למנוע מתמר את היכולת להיכנס להריון ובכך ציערו אותה מאוד ודבר זה מאוד לא מצא חן בעיני ה', אשר המיתם על כך.
הרב בוצ'קו בתשובה שלו על אמצעי מניעה בהלכה, ועל ההיתר להשתמש בקונדום, כותב: "וכי יעלה על הדעת כי אילו ער ואונן היו משתמשים בגלולות לא היו נענשים? דומה כי מדיון במהות, הפך הדיון לפלפול טכני".
קיום יחסי אישות הינה מצווה שאמורה להביא לקירוב בין בני הזוג, וגם מתוך אותו קירוב והנאה להביא ילדים לעולם מתוך שמחה ורצון משותף של שני בני הזוג. יחסי אישות בין בני זוג אוהבים אינה הנאה פיסית על בסיס פיזיולוגי טהור. אצל בני אדם ישנם גם מרכיבים פסיכולוגיים ונפשיים ורגשיים ביצירת קשר אינטימי ועמוק בין בני הזוג. כשזוג מקיים יחסי אישות והעננה של הריון לא רצוי "יושבת" עליהם אני אומר באופן חד משמעי, לא רק שאין כאן הנאה, אלא יש כאן כאב, צער, חשש וחרדה ואין בין זה לבין מצוות עונה כקליפת השום.
הקב"ה בתורתו ובעקבות זה גם חכמי התורה רצו למנוע מהאיש לצער את האישה בכך שמונעים ממנה פרי בטן או הנאה ממצוות עונה. כשהקשר הנפשי והפיסי בין בני הזוג טוב ותקין ויש ביניהם תמימות דעים ביחס לדחיית הריון ראשון או אחר, בכל שלב של חייהם, עניין זה עובר למערכת יחסים של שניהם לבין הקב"ה. איננו בני האדם חוקרי לב. אם בני הזוג טוב להם למנוע הריון בשלב זה של חייהם, אין ספק שזה מוצא חן בעיני אלוקים. שהרי הזוג רוצה ילדים רק לא כעת. אם כן מעשיהם רחוקים מזרח ממערב ממעשה ער ואונן.
הרב משה פיינשטיין באבן העזר חלק א' סימן ס"ג דן בין היתר בעניין ביאה דרך האיברים שהזרע אינו נכנס לנרתיק. ביחס לשיטת ר"י בתוספות שמותר לעשות זאת באקראי, שואל הרב פיינשטיין, למה רק באקראי? אם זה משהו שמותר כי בצורה זאת נהנים בני הזוג, למה באקראי? הוא מסביר שבעצם אין הנאה ממשית בצורה זו של יחסי אישות ומי שעושה כך תמיד, כנראה כוונתו למנוע הריון כמו ער ואונן.
אם כך יוצא בבירור שאחר כוונת בני הזוג אנו הולכים. ואם בני הזוג כוונתם טהורה, לא כער ואונן שרצו למנוע הריון תמיד, אלא בשלב מסויים בחיים, גם ביאה דרך האיברים יכולה להיות אמצעי מניעה בתוך מכלול האפשרויות שעומדות בפני בני הזוג.
מערכת היחסים האינטימית של בני הזוג כשהיא נעשית מתוך מערכת זוגית של ברית ונישואין, והם במצב של טהרה, הם נהנים יחד בצניעות בדרך שטובה לשניהם, אין בה הגבלה במה שמותר להם לעשות ויש לקב"ה נחת רוח מהם. לא לחינם העונש על יחסי אישות במצב של נידה הוא כרת, שהרי דבר זה ידוע רק לבני הזוג ולקב"ה. לכן גם העונש על עינוי של אחד מבני הזוג הוא בידי הקב"ה כפי שראינו אצל ער ואונן.
חשוב מאוד שכל קשת האפשרויות למניעת הריון יהיו פתוחות בפני בני הזוג. הם ורק הם זכאים להחליט מה טוב ונכון עבורם. ביחסי אישות טובים, הוצאת זרע שלא בנרתיק איננה אף פעם לבטלה, היא תמיד קשורה למצוות חיזוק הקשר בין האיש והאישה שאם זכו, שכינה ביניהם.