נקודת המוצא למאמר זה היא שבני אדם הם יצורים סתגלניים, ארועי עבר מעצבים את אישיותנו, ומפתחים בנו יכולת ועמידות מתוך התמודדויות קודמות.
יחד עם זאת בעת מצוקה, יכולת החשיבה מצטמצמת והמצוקה עולה, הנקודות הבאות במסמך נועדו לפקוח את עינינו ולשים לב למשתנים שיכולים להשפיע, להקל או לסבך את החזרה לחיים משותפים עם בן הזוג לאחר חודשי היעדרות וחוסר עקביות ארוכים.
- ציפייה מהחזרה:
רובנו המוחלט מבקשות בחזרה את חיינו הקודמים, את בן הזוג השותף, את חיי השגרה והחלוקה בנטל ובשמחות של החיים.
זאת ציפייה נכונה והתקווה לכך שהשגרה תחזור, מפתחת בנו חוסן ויכולת התמודדות אבל חזרה לשגרה לוקחת זמן.
בני הזוג ששבים מהמילואים, מלאי הערכה על הבית שבנות הזוג החזיקו תחת מצבי קצה של מלחמה, אזעקות או אפילו מגורים זמניים בשל פינוי מהבית, אולי היו רוצים לשוב לתפקוד של 100% באופן מיידי, אבל זאת לא ציפיה ריאלית.
מרבית הנשים הורידו מעצמן משימות בזמן המילואים, לרוב מה שהכרחי ובעל חשיבות מכרעת עבורן כדי להיות מסוגלות לתפקד במקום שני אנשים.
גם בני הזוג שחוזרים עייפים ולעיתים פגועים פיזית וחלקם גם מנטלית, זקוקים לחזור לאט לאט לתפקוד מלא.
לא סביר שזה יקרה באופן מיידי.
מה לעשות: א. להחזיק את התקווה והידיעה שהשגרה תשוב בעתיד.
ב. לחשוב, לסמן ולדבר עם בן הזוג על מה שהכי קריטי לך שיחזור לתפקוד.
- התמודדות עם אי הידיעה:
מרביתם של חיילי המילואים שחוזרים הביתה, חוזרים עם צו מילואים לתקופה נוספת, ומי שאין לו עדיין צו, סביר להניח שיקרא מחדש במהלך השנה הקרובה.
מציאות של היעדרות ממושכת וחוסר שליטה בה מגבירים את המצוקה.
במובן הזה, אפשר להעיף מבט אחורה ולהיזכר בתקופת הקורונה שבה כל תוכנית היתה בסיס לשינויים.
מי שנצמדת להבטחת החזרה הביתה ולא מודעת לאפשרות שבן הזוג יחזור שוב למילואים, תתקשה להכיל את האכזבה והכאב שכרוך בחזרה למילואים.
יחד עם זאת, חשוב להדגיש את הדפוס של חיילי המילואים, שבו כאשר הם נמצאים במשימת המילואים הם מסורים לה ורואים מימד אחד של החיים: המשימה הצבאית הנוכחית שקשורה גם בערבות ההדדית והמחוייבות לחבריהם לנשק.
התכונה הזאת מאפשרת להם להיות מרוכזים בקרב ולנצח בו.
מרבית הנשים לעומת זאת מחזיקות בו זמנית נתונים רבים על המצב האישי של כל אחד מהילדים, המשפחה המורחבת, משימות בעבודה ובמקרה הטוב גם מצבה הנפשי.
חשוב להיות ערות לצרכים המשפחתיים ובמקרים חשובים במיוחד להנכיח את הצורך המשפחתי ולבקש מבן הזוג לעשות מאמץ להשתחרר ולהגיע.
לדוגמה- נוכחות של האב בהליך רפואי מורכב. אם בת הזוג לא תאמר באופן מפורש, בן הזוג לא יוכל לרוב להיות ער לצרכים הללו שדורשים ולרוב (מלבד הנלחמים בתוך עזה) מאפשרים יציאה הביתה.
מה לעשות: א. להכיר במציאות המשתנה ובלתי ניתנת לחיזוי.
ב. להנכיח את הצרכים האישיים והמשפחתיים.
- מגע ומיניות:
חלק מהותי כל כך מהקשר נגדע ונעלם לתקופות ארוכות.
אין כאן הנחיות שונות מהקשר הזוגי בימי שגרה רק בקשה לשים לב למשתנים כמו חשיפה לתכנים מיניים פוגעניים שנעשו בזמן המלחמה ומשפיעים על הנפש, דפוסי חשיבה של בנות הזוג – על מה הגבר זקוק עכשיו אחרי זמן רב כל כך בסביבה גברית ותפיסה מוטעית שהקשר והמגע צריכים להתבסס על הצורך שלו ולא על מה נכון ומתאים לשניכם עכשיו.
מה לעשות: הקשבה פנימית מה מתאים לך עכשיו ושיתוף של בן הזוג.
- שימור ויצירת מעגלי תמיכה:
בפרוץ המלחמה ובחודשים שאחריה, קמו יוזמות התנדבותיות וממוסדות רבות שנועדו לתת תמיכה לבנות הזוג שנשארו בבית. הצורך בתמיכה נשמר גם בימים של חזרת בן הזוג בשני ממדים, הראשון והמובן מאליו הוא במקרה של חזרת בן הזוג לשירות מילואים נוסף. השני והלא פחות חשוב, הוא הצורך בשיתוף, תחושת הבנה והכלה של הקשיים המתלווים לחזרת בן הזוג הביתה.
אפשר להיעזר בקבוצת הווטסאפ הקהילתיות של נשות המילואים אם במקום המגורים שלך ואם בקבוצות של נשות המילואים ביחידה שנפתחו בתחילת המלחמה, אפשר להיעזר בחברות טובות, קרובי משפחה או מרכזי חוסן ותמיכה של הרשות המקומית.
מי שקוראת את השורות האחרונות וליבה נחמץ כי היא מרגישה שגם בזמן המלחמה לא זכתה למעגלי תמיכה, חשוב להיות אקטיבית במציאת מעגל כזה, למשל דרך פניה למוקד של העיריה או המועצה.
מה לעשות: להמשיך ולשמור על קשר עם מעגלי תמיכה ולהיות אקטיבית בבקשה לעזרה.
- אשליית ההיררכיה:
לכולנו ברור שמי שנלחם בעזה, הוא לא כמו מי שמשרת כרגע בצפון או כמו מי שמשרת בכיתת הכוננות הישובית.
מאידך, לילות ללא בן זוג בבית, ילדים חולים, דרישות מהעבודה, דאגה קיומית היא מנת חלקן של כל נשות המילואים.
גם חייל בכיתת כוננות יכול להתמודד לפתע עם זכרונות עבר מהלחימה בלבנון השניה.
נשים רבות איבדו את בני זוגן, דבר שיוצר תחושה שאסור לי להתלונן כי בן הזוג שלי חזר הביתה, אך אין קושי בעולם שאין לו מקום ולגיטימציה.
היכולת לזהות את הקושי, הוא השלב הראשון בלהבין מה מפריע ולא פועל טוב, לפני שעוברים לשלב מציאת הפתרון.
מה לעשות: לא לבטל את הצרכים שלך או של בני משפחתך מתוך מחשבה שיש מישהו אחר שקשה לו יותר.
6. קחי לך:
עכשיו כשהוא חזר – קחי זמן לעצמך עם עצמך או עם חברה טובה. אתם יודעים מה אפשרי ונכון לכם במסגרת הזמן והאפשרויות הכלכליות. יציאה לטבע קרוב או רחוק, מסעדה טובה, קניות בשקט בלי אף אחד סביבך, ספר ומשהו מפנק לשתות ושעתיים בבית קפה.
עופי על עצמך וסעי ללילה אם את יכולה. ואם צריך- תביאי חופשת מחלה לעבודה.
אני לא מכירה רופאת משפחה שלא תאשר לך שזה צורך לבריאות שלך.
זה רק יעשה טוב לכולם.
7. פנייה לעזרה:
בספרות הפסיכולוגית המקצועית יש פרק זמן טבעי הדרוש לנפש כד להתאושש לאחר התמודדות עם אירוע טראומתי.
התגובות הקשות בדרך כלל נרגעות לאחר כ24-48 שעות, המחשבות, הזכרונות, קשיי השינה וכו' מלווים את האדם לאורך כחודש והציפייה לאחר מכן היא חזרה לתפקוד כשההתמודדות עם הטראומה הופכת לחלק ממנגנוני החוסן והיכולת של האדם.
בזמן מלחמה, קשה מאוד להתייחס לפרקי זמן מוגדרים או לענות על השאלה ממתי סופרים את סיום הטראומה.
אבל את עקרון ההדרגתיות ניתן להעתיק גם לחזרה הביתה.
סביר להניח שהימים הראשונים יהיו מורכבים יותר, העייפות והמשא הנפשי של שני בני הזוג נותנים את אותותיהם לצד ציפיה ורצון טבעי שעכשיו אפשר יהיה סוף סוף לנוח.
ככל שיחלפו הימים מאז חזרת בן הזוג, נצפה לראות חזרה ליציבות ולקשר בריא.
מה לעשות: במידה ואת מזהה קושי שלך או של בן הזוג לחזור ולתפקד במשימות היום יומיות, כדאי לפנות לעזרה מקצועית, דרך מרכזי החוסן האזוריים עבורך או דרך הקב"ן במילואים עבורו.
המשימה המרכזית בכל אחד מהסעיפים הקודמים היתה לזהות ולשוחח על הצרכים האישיים והמשפחתיים.
לפעמים מספיק מעט פגישות עם איש מקצוע כדי לחזור ולהתחבר לצרכים האישיים.
בתפילה לימים טובים מאלה ולחזרתם בשלום של כל החטופים, השוביים והלוחמים.
כל האמור לעיל נכתב עבור נשים שבני זוגן חוזרים משירות מילואים אך פונים כמובן לשני המינים בהתאמה, כמו גם לנשות חיילי קבע.