על נסיכות ודרקונים

המאמר פורסם לראשונה בגיליון 96 של כתב העת דעות של נאמני תורה ועבודה.

"בילי ביקסבי היה ממש מופתע כאשר התעורר בבוקר ומצא בחדרו דרקון.
הדרקון היה דרקון קטן – לא יותר מחתלתול.
כשבילי ליטף לו את הראש, כשכש הדרקון בזנבו מרב שמחה.
בילי הלך לספר לאימו.
'דרקון – אין דבר כזה!
אמרה אמא של בילי. והיא דיברה ברצינות."
('דרקון אין דבר כזה' – ג'ק קנט, הוצאת עם עובד, 1987, תרגום: אברהם יבין)

כשעולה במחשבתנו שאלה על רווקות דתיות ומיניות, רבים מאתנו יגיבו באופן דומה לאמא של בילי. מיניות בתקופת הרווקות? מבחינתנו אין דבר כזה. כבר שנים שאני עוסקת במיניות ונשיות. בתחילה חשבתי שאני היחידה שהנושא מעסיק אותה, בכל זאת, דתיה ורווקה – מיניות לא אמורה לעניין אותי. אבל בחשאי, מבלי לתכנן, התחילו לפנות אליי חברות שהרגישו שמתוקף עיסוקי אפשר לדבר איתי על 'זה'. וככל שהזמן עבר הבנתי שאני ממש לא לבד.

כשניגשנו במרכז יהל לחקור את הנושא, ניגשנו ברטט דק של תפילה. לא ידענו מה אנחנו עושות. לא הבנו למה אנחנו בוחרות לשחק באש. אבל איכשהו זה היה חזק מאתנו. יצאנו ב'קול קורא' לסיפורים וטקסטים של רווקות ורווקים בני המגזר. התחלנו לשאול, להיפגש ולהקשיב. לעינינו נגלה עולם תוכן שלם – חי, פועם וללא ספק קיים, שמבקש להישמע ואין לו היכן. התחושה שקיבלנו מהשטח הייתה שעצם האפשרות והלגיטימציה להישמע ולתת מילים לחוויה לא מדוברת, מעבר לתכנים הטעונים, הוא העיקר. כי נכון שאת אשה, ונכון שאת בעז"ה מינית ונפלאה, אבל במטוטא, עד שאת מתחתנת – אל תדברי את זה, אל תראי את זה – ובגדול – עדיף שלא נדע.

בעקבות הקלטת פרק 18 בפודקאסט 'בגוף ראשון', בו שוחחנו, ד"ר מיכל פרינס ואני, על סוגיית המיניות בתקופת הרווקות עבור נשים בחברה הדתית, התרחשו שני דברים: האחד – פנו אלינו מ'ידיעות אחרונות', וביקשו לצאת עם כתבה גדולה בנושא. והשני – החלו להגיע פניות מנשים רווקות שביקשו שניתן להן מרחב שיאפשר שיח. להצעה הראשונה סירבנו בנימוס. ידענו בחוש שכתבה כזו, שמוציאה את השיח החוצה במקום להפנות אותו פנימה, לא תשרת את טובת הנשים אליהן פנינו בפרק. לבקשה השנייה, לעומת זאת, נענינו בשמחה. פתחנו קבוצת פייסבוק סגורה 'נפגשות – רווקות דתיות מדברות מיניות', המיועדת לנשים רווקות דתיות מעל גיל 27. תוך חודשיים הצטרפו למעלה מ־200 נשים ושיח חי וער בנושא החל להתפתח.

 

כולנו יצורים מיניים

כולנו יצורים מיניים. הקב"ה ברא אותנו בתוך גוף, ולא נראה שהוא ברא לנו כפתור שמפעיל את היותנו יצורים מיניים רק אחרי החתונה. מדובר באחת המהויות הבסיסיות של היותנו בני אדם. עם זאת, כהתוויה לדרך חיים, אנחנו שומרים את המימוש המיני לזוגיות במסגרת קידושין. זהו אידיאל יקר, וההתוויה ההלכתית־ציבורית בנושא מאוד ברורה. בכל המפגשים והשיחות שלי עם נשים רווקות, לא היה שום ניסיון מצדן לערער או לטשטש את העיקרון הזה, והוא המשיך לעמוד יציב וקיים כשאיפה בלעדית – גם אם צורבת.

ועדיין, שוב ושוב עולה השאלה, מה אנחנו מציעים, למי שתקופת הרווקות מתארכת עבורן מעבר לשנים ספורות?
מה אנחנו, כחברה, מציעים?

בסיום שנות האולפנה, בחורה יוצאת עם תיק כלים מסוים על כתפה. בתיק הזה טמונה ההבטחה שתוך שנים ספורות, בעז"ה, היא תתחתן, תהיה לאיש, ויחד הם יגלו את עולם המיניות. כאשר אנו מחלקים את בוגרות האולפנה על פני גרף של התפלגות נורמלית אנחנו מגלים שאכן לרוב הנשים הדבר מתאים, אבל במאמר זה אני מבקשת לעסוק בחלקי הגרף שאינם קרובים לממוצע. מה מתרחש בנפשה ובגופה של אשה כשעוברות עשר, חמש־עשרה ועשרים שנה מאז שסיימה את האולפנה והיא עודנה רווקה?

הנשים אותן פגשתי הן נשים מפותחות מכל הבחינות – אינטלקטואלית, רגשית, מקצועית וקהילתית, שהזהות הדתית שלהן חזקה ויציבה. ועדיין, נראה כי באופן גורף בסביבות גיל שלושים, משהו מתחיל להיסדק. החינוך למיניות אותו הן קיבלו לפני עשור ויותר הולך ומאבד מהמשמעות שלו בתוך מציאות החיים, וההמתנה של שנים תוך הדחקת הנושא מתחילה לתת את אותותיה וליצור נזק. אין במאמר זה ניסיון לפתור את הקונפליקט, אלא לפרוש את מרכיביו ולבקש להפוך אותו לחלק מהשיח על אודות המציאות הדתית שהרווקים והרווקות הם חלק ממנה.

 

בין מהות מינית ליחסי מין

כגברים ונשים יהודיים, המיניות אינה רק אקט גופני ספציפי. בנצרות הקתולית, האידיאל הגבוה הוא התנזרות ממין, עד כדי כך שמריה הבתולה נכנסה להריון מבלי שנתבקשה לשאלת המיניות ואנשי הדת לא נישאים לעולם. לעומת זאת, בסדר עבודת יום הכיפורים אנחנו מוודאים שלכהן הגדול תהיה אשה נוספת בהמתנה, למקרה שהאשה הראשונה תמות, כי אין אפשרות לשרת בקודש בלא אשה. ובקודש הקודשים, אליו הכהן היה נכנס בזמן עבודת היום, הוא היה פוגש את הכרובים המעורים זה בזה. למיניות יש מקום של כבוד וקדושה בתורת הנגלה ובתורת הנסתר.

המיניות היא, אם כן, חלק מהותי מהאתוס הדתי שלנו, אך נראה שעלינו לעשות הפרדה בין שני מושגים: יחסי מין ומהות מינית.

יחסי מין הם צורת תקשורת וחיבור עם עוד אדם. עם עוד גוף. הם חלק מקשר, מתפתחים בתוך קשר ורלוונטיים במקום בו יש חיבור בין שני בני אדם. תרבותית, אנחנו בשאיפה שמפגש זה יתקיים עם בני ובנות זוגנו במסגרת ברית הנישואים. עבור רווקה דתיה שאין לה אפשרות לחוות את החיבור הזה נוצר משקע שהולך ומעמיק עם השנים. נשים רווקות מתמודדות הרבה פעמים עם קושי שאין לו שם. געגוע וכמיהה למשהו שאינו ידוע, כעין טנטון מתמיד באוזן.

אבל האם אשה היא מינית רק עבור בעלה?

המיניות שלנו היא מעבר ליחסי מין, היא מהות בסיסית של היותנו בני אדם. במשנתו של פרויד, הוא מתאר את הכוחות המניעים את העולם כתנטוס וארוס. יצר המוות ויצר החיים. מבחינתו של פרויד כל מה שמניע אותנו לסיים דברים, כל מה שאלים ומדכא – מגיע מכוחו של התנטוס. לעומת זאת כל מה שבא לגדל, להצמיח, להפרות ולהרבות עונג – מגיע מאנרגיית החיים; הארוס.

אנרגיה זו עולה מן האדמה, מעודדת את הצמחים לצמוח ואת החיים להתרחש. היא עוברת בגוף ודורשת הקשבה ותשומת לב. היא זו המולידה בנו יצירתיות ורצון להתפתח, לשמוח ולהתענג, והיא גם זו שמקרבת אותנו לבני המין השני על מנת שנחווה עונג וניצור יחד חיים חדשים.

בצורתה הטהורה – היא פשוט ויטליות; חיות, יופי ושמחה.

פעמים רבות בעת ריקוד טוב, אימון מוצלח או כניסה אל תוך 'ZONE' של יצירה אפשר ממש לחוש אותה כרטט בגוף. זו חוויה של חיים בעצימות גבוהה יותר, המחוברים לכוחות החיים של העולם אליו נולדנו.

אנרגיית החיים אנרגית החיים, או האנרגיה המינית, פשוט קיימת. היא נמצאת כאן, וזורמת דרך הגוף שלנו כפי המידה שאנחנו מאפשרים לה. ניתן להתחבר אליה במגוון דרכים, בין היתר דרך עבודה עצמאית עם הגוף והעוררות שלו; היכרות עם אמיתות פשוטות בנוגע לגוף, האנטומיה שלו, האירוטיקה שלו וחקירה של האנרגיה המינית הפרטית ופעולתה בגוף. כל אלו מעצימות את חווית האוטונומיה של האשה על גופה ועל הנעשה בו, ומאפשרות לה למנף את אנרגיית החיים הזו לטובתה. חקירה ולמידה המשולבת בשיח צנוע ומכובד עם נשים אחרות היא משמעותית להתפתחות הקשר בין אשה לגופה. היכרות ועבודה זו חשובות גם בשנות הרווקות, וגם כשנכנסת האשה בברית הנישואים.

לעומת זאת, דיכוי וחסימה של האנרגיה הזו במשך שנים ארוכות גובה מחירים לא פשוטים. אחת הנשים איתן שוחחתי מתארת: "משהו בחווית החיים שלי נותר מנותק, כאילו בלתי אפשרי לי 'להתלכלך' במשחק ולקחת בו חלק. גם הדימוי העצמי שלי מושפע לרעה; כבר שנים על גבי שנים שהגוף שלי אינו חלק מן המתרחש ואני, כאשה, לא מרגישה נחשקת. זה מצטבר ומשפיע על איך שאני מרגישה ועל איך שאני נושאת את עצמי בעולם…".

מחיר נוסף שעולה מן השיח הוא שכאשר החיבור לאנרגיה ולמהות המינית חסום – משהו באפשרות ליצור קשר זוגי נהיה קשה יותר ויותר. זה כאילו המגנטיות דוהה, והתדר של חיזור, פיתוי ומשיכה בין גבר לאשה – נשאר מאוד לא מפותח. אשה נוספת איתה שוחחתי שיתפה: "אילו לא הייתי שומרת נגיעה בגילאי העשרים שלי, אולי כיום, לקראת גיל 40, הייתה לי המיומנות הדרושה לי ליצירת קשר שיש בו גם אספקטים של אינטימיות ופיזיות בלי החרדה הנלווית."

חשוב לומר; גם כאשר אשה מחוברת לגופה ולמהות המינית שלה, זהו אינו פתרון לחוסר במפגש מיני. תהיה זו התעלמות מהמצוקה וזלזול באינטליגנציה לומר שאשה בשנות השלושים לחייה יכולה להסתפק בחיבור למהות זו ולא להשתוקק ליחסים מיניים. החיסרון במפגש כזה הוא יומיומי, מצטבר, צורב ועמוק. עם זאת, סוגיית הבתולים היא קו אדום שנדמה שאין ממנו חזרה. מדובר בנושא מהותי, מעבר לרובד ההלכתי – גם ברובד התרבותי, אשר מלמד אותנו שעל האשה לשמור את עצמה. עובדה זו מעמידה את הרווקה הדתיה בפני דילמות לא פשוטות, שנוספות לה על דילמות המאפיינות מיניות ברווקות גם בציבורים אחרים מחד, אך מאידך, לא מאפשרת לה לשוחח או להתייעץ עם הנשים הקרובות אליה ביותר בסוגיות הללו, שלא טוב להישאר איתן לבד.

ליווי ושיח

כל אחת (ואחד) מאיתנו, רווקות ונשואות, אשר ניגשת לפגוש את העולם המיני זקוקה לשיח ולהדרכה. בחברה הדתית זהו חלק מתפקידן של מדריכת הכלות ושל נשות המשפחה. כשאשה מתחתנת יש לה את קול הלגיטימציה החברתית, עכשיו היא 'אמורה' להיות מינית, ולפיכך מותר לה לשאול, לשמוע ולהתייעץ. לעומת זאת, אשה רווקה מגיעה לשם לרוב בלי הגב הזה, ובלי ידע, כלים והדרכה החיוניים לחוויה בריאה.

כשאנו ניגשים למרחבי נפש שאין לנו אפשרות לתת להם מילים בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין הקרובים לנו, נוצר מרחב פוטנציאלי לעיוותים ולקושי. בהשאלה מעולם מקצועי אחר, כאשר אדם עובר טראומה, יש תפקיד עצום לאדם הראשון לו הוא בוחר לספר את הדברים. תגובתו של המאזין תגדיר את הנרטיב שייצרב בחווייתו של האדם ואת מה שהוא יספר לעצמו על החוויה הזו במשך שנים.

רווקה דתיה שמתנסה במיניות, לא בהכרח תחווה זאת כמשהו שלילי או כחלילה טראומתי, אבל חוסר היכולת של החברה להכיל שיח בנושא ולהאזין, מייצר אזור שלם בעולמה הפנימי שנשאר בלי מילים, מחוץ לאזורים המודעים, ומותיר אותה עם חוויה לא שלמה שהיא קרקע פורייה לתחושות קשות ואפשרויות בחירה מצומצמות. כמו כן, אשה שלא יכולה להודות בינה לבינה שהיא בוחרת בסיטואציה, תישאר לרוב עם טעם מר, כיוון שהמיניות 'קרתה לה' כאובייקט, והיא לא היתה שם במלואה, לתקשר את מה ומי שהיא על הפחדים והרצונות שלה.

לאחר שנים ארוכות בהן הגבולות המוכתבים מבחוץ היו ברורים, כעת על האשה הרווקה לברר את גבולותיה היא. משימתה העיקרית היא לנכס את המיניות שלה לעצמה ולבנות גבולות פנימיים ואישיים תוך הקשבה לגוף ולנפש, וזוהי מלאכה עדינה שקשה לעשותה לבד, ללא הדהוד ומרחב תומך. לפיכך, בשלב זה, בירור ושיח משותף עם קבוצת שוות או ליווי חיצוני של אשת מקצוע עשויות להיות עוגן חיוני, ולעזור לה להימנע מלאמץ לעצמה גבולות חיצוניים המיובאים מעולמות אחרים, שגם הם אינם שלה.
חשוב שתהיה לנשים שמוצאות עצמן במצבים הללו האפשרות לשוחח, לשתף וללמוד להקשיב פנימה, לגוף ולסימניו. במיניות יש מנעד רחב. היא אינה חד־ממדית או חד־כיוונית. האפשרות להתנהל בתוך מרחב זה בעיניים פקוחות מאפשרת לאשה להיות נוכחת על כל חלקיה בבחירות שהיא עושה, ונראה כי דבר זה כמעט בלתי אפשרי ללא גב וסביבה תומכת.

על האשמה ועל הבושה

כולנו, נשואים ורווקים, חיים עם חוסרים מסוימים. כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם עם ה'חבילה' שקיבל מהקב"ה. לזה חסרה בריאות, לזו פרנסה ולזה שלווה נפשית.
רווקים מסתובבים בעולם עם שתי חבילות לפחות:
הרווקות: הם חיים לבד.
והמיניות: הם לא אמורים להיות מיניים.

כששאלתי חברות על תחושותיהן בנושא, הן ענו שהן חשות אשמה סביב חוסר ה'הצלחה' שלהן להינשא, אבל על הנושא הזה הן יכולות למצוא עם מי לשוחח, בעוד שעל נושא המיניות – יש חותמת של בושה, כך שאין להן אפשרות אמיתית לשיח בנושא.

אני לא חושבת שיש תשובות ופתרונות למצב ואינני מתיימרת להציע כאלה. אך מאז שהוקלט הפרק, וקבוצת הפייסבוק הוקמה, אנו מקבלות עוד עוד הודעות, שמספרות לנו על שיח שנפתח בעקבותיהם. נראה שחומת הבושה מרפה מעט מאחיזתה, ומאפשרת לשיח בריא להיוולד. המשובים שריגשו אותנו במיוחד היו מנשים רווקות ששלחו את הפרק לאימהות ולאחיות שלהן, כהזמנה ליצירת שיח פנים־משפחתי בנושא, ומשובים מאנשי טיפול שבעקבות האזנה לפרק, מטופלות רווקות שלהם פתחו נושאים שלא דנו בהם עד כה אפילו בינן לבין עצמן.
ההד שחוזר על עצמו בכל הפידבקים הוא שעצם זה שיש אפשרות לתת מילים לדברים זו כבר גאולה. השטח לא בהכרח מבקש פתרונות הלכתיים, הצעות, או תשובות על שאלות בוערות; רק מילים, מרחב ואוזניים לא שיפוטיות.

"בצהריים כבר מילא הדרקון את כל הבית…
טיפס אבא ביקסבי על ראשו של הדרקון,
עלה אל הגג ומשם נכנס דרך החלון לתוך הבית. "איך זה קרה?" שאל אבא ביקסבי.
זה בגלל הדרקון" אמר בילי.

אין דבר כמו…" התחילה אמא להגיד.
"יש דרקון," התעקש בילי, "דרקון גדול מאוד!" וליטף לדרקון את הראש.
הדרקון כשכש בזנב מרוב שמחה. ואז, עוד יותר מהר משגדל, נעשה הדרקון יותר ויותר קטן.
כעבור כמה רגעים כבר היה גדול כמו חתלתול.
"דרקונים קטנים כאלה לא אכפת לי," אמרה אמא. "למה היה צריך לגדול כל כך?"

(ג'ק קנט)

מדובר בטאבו, ולמרות שזה נושא שממש רע להיות איתו לבד, יהיה מאוד קשה לגשת ולשתף גם את הנשים הקרובות והיקרות לנו ביותר. אני מודה שבסוף, עם כל המתח והחשש, זהו הדבר שהושיב אותי לכתוב לכם אלפיים מילה. כי אני מאמינה שאנחנו, נשות המשפחה והחברות, אנחנו אלו שיכולות וגם צריכות לתת מקום לשיח בנושא. נכון, מדובר בסוגיה הלכתית וחברתית מורכבת, אבל מציאות החיים הזאת קיימת, ואם אנחנו לא נהיה שם כי הנושא לכאורה לא קיים, אז אנחנו חוטאות; חוטאות לנשים הקרובות לנו ביותר.

 

אני אשה בת 34, ומחשיבה את עצמי אדם חופשי עם דעות ועמדות מגובשות, ועדיין, כשהקלטנו את הפרק המדובר, לא ישנתי היטב במשך כחודש. חלומות זוועה על הוצאה להורג בכיכר הכפר רדפו אותי בלילות, ובימים התנהלתי בחוסר שקט.
אבל באמת, מה שהכי הטריד אותי – היה מה אמא שלי תרגיש ותחשוב.
האם היא תוכל לצאת לבית הכנסת, כשהבת שלה מדברת בפומבי על נושאים שהשתיקה יפה להם?

יומיים לפני שעלה הפרק לאוויר שלחתי אותו ברעד לאימי. ביקשתי שתקשיב לו בתור 'אמא של' ולא בתור מאזינה מן השורה, ותגיד לי אם לדעתה אני מסכנת אותי או עושה משהו שיבייש אותה. אמא שלי, שהיא הכי בעולם, התקשרה כעבור כמה שעות בוכה.

לא מצער, אלא מהתרגשות.

—————————————-

לתגובות: tsofia.yahel@gmail.com
לרכישת הגליון המודפס מבית 'דעות' בנושא מיניות ורווקות: יש ללחוץ כאן
למעבר למאמר 'רווקות כטראומה עיקשת' שהתפרסם בגליון ועלה גם הוא באתר: יש ללחוץ כאן

קרדיט לתמונה: הדרה רחל שטיינברג