אני מחכה לך,
תוהה איכן אתה
ולמה לא באת אליי.
בלילה שהכל מתכנס אל עצמו.
לפעמים, שהחלומות מסרבים לבוא.
אני חושבת עליך.
מה תהיה לי וכמה עמוקה נשמתך.
האם רכות ידך, האם לבך סדוק.
הגעגוע אליך הוא רק שאפשר לדמיין
והוא פנימי ומייסר, חד כתער,
הוא המרחק שממך.
וכשתבוא אליי השקט שלך יהיה למזור
וחום גופי לרוח מחיה
יהיו ידך בונות לנו בית
והגעגוע רק יתגבר.
לפני חמש שנים כמעט כתבתי את המילים הללו. הייתי אז צעירה למדי, יותר מצעירותי היום.
זה מכתב האהבה הראשון שכתבתי לאיש העתידי שלי, מכתב כיסופים.
באומץ וחשש דברתי את הגוף שלי, את אשר הוא מבקש.
הרי נערה דתית לתפארת איננה מתייחסת לחפצי הגוף. היא חולמת על בניין, על שייכות והמשכיות.
והינה, עברו להן השנים וגופי שלי מדבר והולך ונמשך ויש לו עצמאות והוא משתוקק.
הדילמה העמוקה ביותר של רווקי היהדות היא עד כמה נצליח למשוך. האם כוחותינו חזקים דיים. איתנים כדי שנשאר משלבים ידיים לאמונתנו.
אני אוהבת את היהדות אהבת נפש וחיה אותה במלואה, בלי להתנצל ובלי לנסות לעגל פינות. המרחק המודע שאני מייצרת בחיי, לרגעים שווה את הכאב הגדול המתלווה לו. ולרגעים חונק.
אין יום שאינני שואלת עצמי, למה לי כל זה? הגוף שלי מבקש. הגוף שלי רוצה ומתחנן, מייחל.
למגע, לקרבה, הרבה להיכרות.
בעולם דתי חדש, שהמגוון בו גדול, שחברי וקרוביי בוחרים בדרכים שונות לחיות את יהדותם. אני בחרתי להיצמד ליהדות הקלסית השמרנית, להלכה פשוטה.
למרות זאת, אולי בגלל זאת, ליבי הומה בחוזקה לקצב המרחק. לקצב ההמתנה, הלא נודע. וגופי, כמו היו יחידה אחת, רוקד עמו מוחל תשוקה קטן. אהבתי שלי אינה חגה סביבי, היא נמצאת במקום כל שהוא, מחכה בסבלות לסימן, מחפשת את דרכה אליי.
ובינתיים אתגר גדול עומד בפניי. כמו מפלצת ענק, של תותחים ומכרסמים, היכולת להקשיב ולשלוט. להיות בחמלה.
למדתי לאט לקבל ולחיות בהשלמה עם היותנו בני אדם יצריים. זה זמן מה שאני מנהלת שיח פתוח בני לבין עצמי. איפה קו הפתיחה ומה נחשב לגיטימי. עד כמה זה הגיוני. אולי יש בי איזה מום. ומי יודע האם רחשי גופי הם טקסט מדומיין. האם רק אני מהלכת בעולם עם משקל כבד על כתפיי או שמא זאת האמיצה שבי- המספרת אותו.
בתוך הבלבול הזה ובעומקם של אלף מחשבות, אני נושאת בגאווה את הידיעה כי אותו אתגר מביט בי חצי צוחק הרבה אוהב. ומאותה ידיעה בדיוק אני לומדת לחבק. קצת לבכות ולהתפלל.
מעניין כי היהדות מקבלת תפנית חדשה בימינו אנו. רבים מחבריי משייכים עצמם לעולם דתי. שומרים שבת, אוכלים במסעדות כשרות ולפעמים גם מתפללים. אבל בחורים להרפות משמרנות המרחק. פעמים רבות שאלתי את עצמי, למה זה? וכי יש הבדל בין מצווה זו או אחרת? מה יש בכשרות ובשבת שהן אבני יסוד בלתי ניתנים לשבר, אך מגע, קרבה, אהבה, מצטיירים כמעין המלצה.
ובכן. כפי שלמדתי על בשרי, אנו בני האדם, יצורים שנבראו מחומר ויצר. ואנחנו גם סוציאליים, כמהים לחברה. צורך של ממש. היהדות שמבינה זאת ומאדירה קרבה פיזית ואהבה גופנית בחיי נישואין, לצערי, אינה נותנת את הדעת על המתרחש בחיי האדם היחיד.
וכי יצרו קטן? וכי למשך שנים, בעולם של לא נודע, נצליח להתאפק? למצוא מזור בתחומי חיים אחרים? כנראה שזאת לרבים מאתנו דרישה מוגזמת. אולי גזרה שהציבור אינה יכול לעמוד בה. אין אני קוראת תיגר או מבקשת למצוא פתרון יצירתי. כלל וכלל לא. אני מבינה לחלוטין את חוקת התורה והרעיון שעומד מאחוריה. אני מוצאת שהיא מייצרת כוח ושליטה עמוקים. אך, למרות ואולי בגלל, אינני שופטת. זאת מלחמת הרוח והיצר. זאת מערכת הקבלה לקורה בתכי פנימה שהוא איננו שונה מהעולם הרוחני הקיים במקביל לו ויחד אתו.
מסתבר שהקושי אדיר והוא גדל לו עם הזמן ומקבל שמות וצורות. הוא איננו נרגע, אולי לתקופות. אך הוא נוכח. הוא מונח לו על שידה עץ קטנה בחדרי הקטן, מתבונן.