מישהו אמר לי לאחרונה משפט שהולך איתי מאוד חזק. חינוך למיניות בריאה זה כמו חינוך ליראת שמיים. זה לא באמת משנה כמה הלכה למעשה תלמד, כמה ידע תשפוך או כמה פתיחות תשדר, בסופו של דבר יש משהו בסיסי בך שמועבר מתחת לפני השטח ושהוא זה שיהפוך את הילד שלך לירא שמיים או לחילופין למי שטבועה בו המיניות מהמקום הבריא שלה.
השיח העכשווי, שמחליף בענק את השיח הישן אודות הצורך לחינוך למיניות בריאה והדרך לעשות אותה, מדבר על שפה. על היכולת לדבר 'על', על רשימת מכולת של נושאים שיש לעסוק בהם, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין הילדים שלנו. רשימת מכולת חשובה. רשימת מכולת שמתייחסת לנושאים כמו: מוגנות, דימוי גוף, פיזיולוגיה של המיניות, בינו לבינה, להטבי"ם וכו'. רשימת מכולת שמשתנה בין מגזר למגזר ובתוכו בין תתי המגזרים. האמונה וההשקפה שלנו אודות החיים משפיעה על הבחירה של הנושאים שבהם נעסוק ואלו שנרצה שילדינו יתעסקו בהם (ואני מתעלמת לרגע מחוסר השליטה שלנו בתכנים שמגיעים ממקומות אחרים). כל אחת ואחד על פי תפיסת עולמו/ה.
התסכול של דור האימהות על 'למה לא דיברו אתנו?' מתחלף אט אט בעשיה מבורכת, עשירה, מגוונת ומותאמת לקהלי היעד השונים. אין דרך אחת נכונה וב"ה יש היום לכל אחת אפשרות למצוא את הדרך שמתאימה לה, למשפחתה ולילדיה.
אחרי כל זה, ועם כל האופטימיות בעשייה הגיע השלב שבו אנחנו צריכות להסתכל על המהות. לשאול את עצמנו למה אנחנו מחנכות. מה בעצם אנחנו רוצות להגיד בכל זה. בסדר, צריך לתת ידע. נכון. מה עוד? לפתח שיח בריא עם הילדים. נכון. בעז"ה הם יבואו לדבר אתנו כשיתקלו בשאלות או במצבים חדשים ומאתגרים. מה עוד? מה הדבר הזה שאנחנו רוצות לומר להם/ן. מהי אותה יראת שמיים? מהו הדבר הזה שאנחנו רוצים להנחיל בליבותיהם (ואולי יהיה יותר נכון לומר בגופיהם).
אני רוצה להציע שני כיווני חשיבה לשאלה הזו. הראשון מתייחס לגוף והשני מתייחס לתשוקה.
כיוון אחד מתייחס לגוף כאל מרכיב משמעותי באדם שאני. לדעת, להבין, לשאול ולהתמקם בגוף כבית. כמשהו שלי. כמשהו שמרגיש ומתווך ומאפשר לי לחוות את העולם. חינוך למיניות מהכיוון הזה נותן לגוף מקום בכל הקשרי החיים (ולא רק ביחסי אישות). לרקוד, לישון, לאכול, להתקלח. כולם מעשים גופניים שיכולים להוות פלטפורמה לחינוך לחיים של גוף. בכל הגילאים. אם נדע לפנות להם מקום נוכל לכוון את הילדים שלנו לבניה של מקום בטוח בתוך הגוף שלהם. מקום שאותו הם ייקחו הלאה לתוך הקשרים הזוגיים שלהם.
כיוון שני מתייחס לחינוך לחיים של תשוקה. מילה כזו שלפעמים קצת מאיימת. ואולי נותנת לנו להרגיש כלפיו כמשהו שלא ניתן לשלוט עליו. אבל בתכל'ס התשוקה עומדת ביסוד של החיים שלנו. של המוטיבציה לפעול בעולם. אם יש לי תשוקה למשהו אני ארצה אותו, אתכוונן אליו, אשקיע בו והוא ייתן לי מטרה לקום בבוקר. יש תשוקה בעבודה ועם הילדים וכמובן בין בני זוג. התשוקה מפיחה בנו רוח חיים. לגדל את הילדים לחיים של תשוקה – בני עקיבא או תפילה או שטיפת כלים. לא משנה. לתת לאספקט הזה מקום בחיים שלנו. ללמד אותם לחיות עד הסוף.
וכל זה אמור, שוב, ממקום מחנך. לא מלמד. אנחנו לא יכולים ללמד גוף או תשוקה. זה לא נושא לסדנא או הרצאה. אנחנו צריכים לחיות חיים של גוף ותשוקה בשביל שהילדים שלנו יתחנכו אליהם. זה… ויראת שמיים.
פורסם בגליון 262 של מגזין 'נשים'
לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!