ביום שלישי האחרון מצאתי את עצמי מתפדחת.
המכירים אותי יעידו שזה לא קורה הרבה.
ובכל זאת, בדרכי לשיחה על מיניות בריאה עם קבוצה של בני נוער מצאתי את עצמי תוהה. תוהה ומתפדחת.
האם מתאים שאעביר להם בכלל תכנים של מיניות?
הם חבורת בנים קולניים ותוססים, מרביתם רחוקים מהדת וסביר להניח שראו בחיים האלה יותר ממני.
ואני? אישה, דתייה, עובדת סוציאלית.
האם הם ייתרמו מאשה שתסביר להם על המיניות שלהם?
אולי הם יהיו נבוכים ולא ישתפו פעולה? הספקות כירסמו.
עשיתי עם עצמי עיסקה: לא אלמד אותם על עצמם, אלמד אותם על האחר, או יותר נכון ה"אחרת",
ונתתי למפגש את השם "איך להתחיל עם בחורה ולא לצאת מטריד".
קניתי עולמי בכותרת אחת. וגם את ההקשבה שלהם.
אבל את ההמשך שהיה לא צפיתי.
***
תרגיל חביב עליי במיוחד הוא תרגיל המרחב הפרטי שבו מתרגלים בסימולציה עד כמה אני מוכנ.ה לתת לאנשים ונשים אחרים להתקרב אליי?
במסגרת הסימולציה אני מבקשת מהם בכל פעם לגלם דמויות שונות:
חברים, בחור ובחורה במועדון, אבא ובן, שני נערים אחרי מריבה וכו'.
מרתק לראות בכל פעם איך המעגל הדמיוני שהם בונים סביבם מתרחב ומתכווץ לפי הסיטואציה.
מענין לא פחות היה לראות כיצד הצורך "לצאת גבר" עלה על הצורך בשמירה על המרחב הפרטי.
למשל, בסימולציה של שני הנערים הנמצאים במריבה הגיעו שני המתנדבים למרחק אפסי כמעט זה מזה,
הרבה יותר קרוב מאשר זוג החברים שהם התבקשו לגלם.
לתמיהה שהעליתי בקשר למידת הקירבה בין התוקף והמותקף, הם אמרו, אם הוא מאיים עליי אני אתן לו להתקרב ו"אראה לו מה זה".
דברים מרתקים רבים עלו שם, אך התפנית המעניינת באמת התרחשה בסימולציה המתקדמת יותר,
שבה ביקשתי מכמה מתנדבים להדגים כיצד הם מתיישבים באוטובוס.
רובם, כצפוי, התיישבו בנינוחות, רגליים מפושקות וידיים מונחות בשלווה על הברכיים. לאחר כמה "דוגמנים", ביקשתי להדגים להם כיצד נשים רבות מתיישבות באוטובוס כאשר יש לידן גבר. אם אתן קוראות ולא קוראים אתן בוודאי יכולות לנחש איך התיישבתי (ולטובת הקוראים אסביר: רגליים צמודות, מוטות הרחק מהאדם שלצידי, וכך גם הידיים והכתפיים).
לפתע אחד הנערים התפרץ ואמר: גם לי זה קרה, אבל מה, אמרתי לו שאם הוא לא יזוז ממני אני אפרק אותו מכות.
ביקשתי לשמוע עוד.
עוד ועוד תיאורי מקרה וסיפורים. נערים, גדולים, נערים בסגנון "מי יכול עליי", שיתפו במקרים שאחד נצמד אליהם,
ואחר הביט עליהם במבט שהרגיש להם לא נוח.
ישבתי שם, מקשיבה. מעט המומה, הרבה עצובה.
נפעמתי מהזכות שהנערים זיכו אותי, הרגשתי שהם נתנו לי רגע של הצצה לעולם נסתר. עולם של גברים.
הפגישה הייתה קצרה מהכיל. עלו שם תכנית של הומוסקסואליות,
תכנים של תגובות אלימות לתקיפה מול ההשתקה שאחרי,
שאלות שעלו כמו: האם אישה יכולה לאנוס גבר? ועוד ועוד. סכר שנפרץ.
סיימתי את הפגישה באמירה שמבחינתי הייתה מעין "עזרה ראשונה".
מול הפרץ של התכנים, היה לי חשוב לומר להם שהם נורמליים, שהם לא לבד.
שבנים ובנות עד גיל ההתבגרות נפגעים בשיעורים דומים.
שאחר כך גברים נפגעים אמנם באחוזים נמוכים יותר אך התופעה קיימת ומושתקת.
הדגשתי כי אם קרה להם מקרה דומה, הם לעולם לא אשמים בכך.
ושתקיפה על ידי גבר אחר גם איננה מגדירה את נטיותיהם המיניות.
עודדתי אותם למצוא אוזן קשבת, והבטחתי שנמשיך במפגשים הבאים.
וגם הודיתי להם על השיעור שלמדתי, "מכל מלמדיי השכלתי". כמה טוב שלא התפדחתי.