אם נקליד את המילים 'גיל המעבר' בגוגל נקבל עשרות תוצאות המסמנות את השינויים המתרחשים בגוף בשלב זה. עוד ועוד מאמרים, טיפים, רשימות מכולת של תסמינים של גיל שבו יש שינוי הורמונלי משמעותי. גלי חום, השמנה, עייפות וכן.. גם ירידה בחשק מיני.
לצערי, המילים גיל המעבר הפכו לשם קוד לתקופת החיים השלישית למרות, שלמעשה, באמת מדובר בתקופה של המעבר לתקופה הזו בלבד. בנוסף, הסתפקות ב'רשימת מכולת' של תסמינים מוחקת את החוויה, את ההיסטוריה, את המקום הרגשי שבו נמצאות נשים בגיל המעבר ולאחריו, את ההווה הפיזיולוגי אבל גם את העבר הסוציולוגי.
השינוי שהתרחש במגזר הדתי משפיע גם על נשים שלא התחתנו אתמול ושלשום והן שואלות לא פעם אותי, ואת עצמן, מה אתנו? מתי יהיה הזמן שלנו לספר את הסיפור שלנו.
נאווה פורת, יועצת חינוכית, אמא וסבתא, בוגרת הקורסים של מרכז יהל, החליטה להרים את הכפפה ולכתוב קצת:
"שבת בבוקר. אמא ואני יושבות על כוס קפה. אני מנסה, בזהירות, לחלוק אתה מעט מההתרגשות שאני חווה בקורס ההדרכה לחיי אישות שאני עוברת. בוררת מילים בזהירות – מכירה אותה היטב, והתגובה, אכן, אינה מבוששת לבוא: "אני לא אוהבת שמדברים על זה", היא אומרת, "זה… זה אפילו דוחה אותי" היא מוסיפה, ואני מבחינה ברעד שחולף לאורך חוט השדרה שלה, מה שזורק אותי 50 שנה לאחור:
אני בת 13, עיצומו של גיל ההתבגרות. החברות מגמגמות ש"הגיע הזמן ל… ללבוש… לקנות… את זה… נו…" ועיניהן מרמזות לעבר החזה שלי, להבהיר כוונתן בשפה שאין בה מילים. אני מחפשת דרך לומר זאת לאמא שלי, ומבינה שלא אמצא בי את העוז לפנות אליה. מחליטה, פשוט, לכתוב. זוכרת עד היום את הפתק שעליו רשמתי "אמא, החברות שלי אומרות שאני כבר צריכה ללבוש את זה”…
רק על עצמי לספר ידעתי, אבל אני מניחה שחוויה כזאת או שכמותה אינה זרה לרבות מבנות דורי. לא דיברנו עם אימותינו, גם לא עם חברותינו, והאמת ניתנת להיאמר, שכנראה לא דיברנו אפילו עם עצמנו – אינני זוכרת את עצמי עוסקת בנושא. נראה שהייתה שם הדחקה מוחלטת.
ותמונה נוספת, בהירה לא פחות:
אני בת 15, חניכה נלהבת בבני עקיבא. כל פעולת שבת מסתיימת בריקודי עם. כולנו במעגל – בנים ובנות כאחד, "קומה אחא", "הורה עלי עלי", "ושאבתם מים"… – ואז, כרעם ביום בהיר (צר לי על הקלישאה, אבל אין לי דרך טובה יותר לתאר זאת), נוחתת הבשורה: אסור לבנים לגעת בבנות (המונח "איסור נגיעה" עוד לא נולד אז), וזה אסור, כי הבנות טמאות טומאת נידה…
נראה כי המודעות (או התת מודעות) לטומאת הגוף הייתה פריט המידע היחיד שהבאתי אתי אל חיי הנישואין. זאת, בצד אפס ידע בכל הקשור לחיי אישות.
ומסע הלמידה, מטבע הדברים, לא היה פשוט.
ופעם העזתי: הייתי בטיפול אצל בכיר הגיניקולוגים באותה תקופה. בין דיבור על מדידות חום ובדיקות אולטראסאונד אזרתי עוז ושאלתי אותו מה ניתן לעשות "עם ה… כאב בזמן ה…" הוא משך בכתפיו, הנהן כדי לציין שהבעיה מוכרת לו, ואמר שאולי, כנראה, אחרי שאלד זה יסתדר…
זה לא, אבל לא העזתי לשאול שוב.
***
מעטות הנשים שיעזו לדבר על כך עם חברותיהן. אנו מחליפות מתכונים, מדווחות בפתיחות על גלי חום, ירידה בראייה, עלייה בלחץ הדם, ואפילו ממליצות זו לזו על תרופות לדלקת בשלפוחית השתן, אולם דיבור על יובש בנרתיק, ישמע כמדע בדיוני.
ויתרה מזאת: אף שאנו מודעות לכך שהרפואה יודעת לתת מענה לאותות שמשדר לנו גופנו, הרי שלא ברור כמה מביננו יעזו לקבוע תור לרופאת הנשים על מנת לבקש פתרון לירידת החשק המיני, למשל…
ובעוד שבדור של ילדינו מציפות שאלות בנושאי מיניות את קבוצות הפייסבוק הרלבנטיות, ולנשים הנתקלות בקשיים יש כתובת (מדריכות כלה, מדריכות לחיי אישות ואף חברות), הרי שלנו אין כתובת, וגם לו הייתה, ניתן לשער כי רבות מאתנו לא היו מעזות להיעזר בה.
ואולי הגיעה השעה להעז. בקטנה. עם חברה טובה, או שתים. שאלה פשוטה כמו "אז מה הכי חסר לך כיום?" עשויה לחולל פלאות – ויעידו על כך חברותיי.
פורסם בגליון 260 של מגזין 'נשים'
לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!