פורסם בגיליון 222 של מגזין 'נשים'
פסח. ליל הסדר. כולם בבגדי החג החגיגיים, גברים, נשים וטף מסבים אל השולחן בחיוך גדול ובזמר, תחושה של שלמות באוויר. משפחה.
דווקא בגלל התמונה המושלמת המלווה אותנו לאורך ההכנות האינטנסיביות לחג, אני רוצה להקדיש את הטור הפעם לאלו שמרגישים שהם אינם חלק מהתמונה האידילית הזו. אלו שטרם מצאו את בני זוגם או אלו שהיו שם ובחרו (או שלא) לצאת ממנו.
ישנה הנחה היסטורית-תרבותית שמניחה שכשמדברים על מיניות מדברים על יחסי מין. ההנחה הזו גורמת לנו לשתוק ליד הילדים ולא לדבר על 'זה', ההנחה הזו מונעת מאתנו לשתף חברה בקושי מיני וההנחה הזו גם מציבה גבול דמיוני בדמות חופה וקידושין בין הרווק לנשוי. כאילו שעד לרגע החתונה אין לך מיניות ומרגע שהתחתנת את כולך שם.
הנחות יסוד כמו 'בואו לא נדבר על זה כדי שחלילה לא נעורר את היצר' משתיקות ציבור שלם שלא ניתנת לו אפשרות לדבר את מיניותו, לומר כי גם הוא זקוק, רוצה, מרגיש. ציבור שלם שמסתכל בעיניים כלות, מתמסר לציוויים ההלכתיים והחברתיים אבל מרגיש את החסר, יומיום. לאו דווקא החסר של יחסי המין עצמם אלא החסר שנובע מניתוק, מחוסר לגיטימציה, מחוסר האפשרות לדבר ולומר ולפתוח ולהיות. ספרים שנפתחים במשפט 'לנשואים בלבד', קורסים שאינם פותחים את שעריהם לרווקים, מותירים, מרחיבים ומקבעים את החלל שנפער כשעוברת עוד שנה ועוד שנה בלי לעמוד תחת החופה.
אז בואו רגע נדבר על זה. פרויד הגדיר את המיניות כ'יצר החיים'. המיניות היא מושג רחב יותר מכדי שניתחום אותו לחדר המיטות. מיניות היא הרצון שלנו לחיות חיים מלאים, ממומשים, שמחים ואנרגטיים. מילים כמו משיכה, תשוקה ויצר אינן מדוברות רק בהקשר של קשר בין גבר לאישה ובוודאי שהן לא נשמרות רק בהקשרן האינטימי. אישה וגבר יכולים לחוש תשוקה ליצירה שלהם או למקום העבודה שלהם ומשיכה, טעם וחיות מתקיימות בהקשרים של אוכל, אופנה, אמנות (וכמובן עוד הרבה מעבר). אנחנו יצורים מיניים מיום שנולדנו (מחקרים מוכיחים שגם בתקופת היותנו עוברים) ובמהלך ילדותנו אנחנו מספקים את עצמנו בצורות שונות – על ידי חיפוש של חום, אהבה, מגע וכמובן בחתירה למימוש עצמי.
אישה שאינה חיה בזוגיות היא מינית לא פחות מזו הנשואה ויש לומר זאת בקול ולתת על זה את הדעת. התעלמות מכך פוגעת בה ויוצרת מחסום שברירי שאינו מותיר לקיום שלה להתקיים בפני עצמו, שאינו מותיר לתשוקות שלה מקום בעולם.
בזהירות רבה אני מנסה להניח כאן יסודות לשיח שלצערי לא התקיים עד כה ובחוסרו הוא פוגע באנשים רבים. הפחד מעיסוק בנושא והחרדה מהתמונה שעלולה להתגלות משאירה אותנו שותקים ומושתקים. איכשהו, החברה הרווקה ישבה בצד והרגישה לא שייכת, לעתים בחרה גם לא להגיע, מרגישה שהשאירו אותה מחוץ למסיבה של החיים. זה כל כך לא נכון, וכל כך לא צריך להיות ככה. אישה רווקה היא לא אישה בהמתנה. אפשר להיות שלמה ומינית ויצרית גם מחוץ להקשר זוגי (ובואו נודה על האמת אפשר גם להיות מקוטבת, עייפה וחסרת חשק כשאת בתוך זוגיות). בואו ננתק את הקשר, בואו נדבר מיניות ובואו נהיה שם ונדבר על זה.
ולא, זו לא קריאה ל'קירוב', ואין הכוונה לומר 'חבקו אותם ודאגו להם ליד שולחן הסדר' – הם והן לא זקוקים לחסדים ולפטרנליסטיות של אותם אלו שכבר הגיעו ל'שם'. הם ואנחנו, אנחנו והם, זקוקים לשיח שיאפשר למיניות להיות חלק מהחיים שלנו לכל אורכם ומורכבותם. אנחנו חייבים לעצמנו את האפשרות לחוש מיניים גם כשבן הזוג לא באזור.