המאמר פורסם לראשונה בשנת תשע"ג בחוברת "טובלות במילים" בעריכת אפרת גרבר-ארן ומיכל פרינס בהוצאה עצמית של מרכז יהל.
הטבילה במקווה היא שיאו וסיומו של תהליך הטהרה אותו עוברת אישה לאחר נידתה. תהליך ההיטהרות בנוי משלושה רבדים – פיזיולוגי, גופני ונפשי.
הרובד הפיזי הוא הפסקת הדימום, ואינו תלוי באישה.
הרובד הגופני מתבטא בבדיקות הפנימיות שהאשה עושה הבאות לוודא את מצבה (בהפסק הטהרה ובמהלך שבעת הימים הנקיים), ברחיצת הגוף וניקויו מכל חציצה לפני הטבילה, ובטבילה במקווה שמשלימה את התהליך.
הרובד הנפשי תלוי כולו בהתכוונות האישה ובעבודתה הפנימית. באפשרותה להעניק לתהליך הגופני גם מימד רוחני של התנקות וטהרה מכעסים, ממחשבות רעות, ממתחים ומעצבנות. המעשה הסמלי של טבילה במים יכול לקבל משמעות עמוקה של מעין לידה מחדש, אחרי חזרה למצב עוברי בתוך מי המקווה, או של בריאה חדשה כמו בריאת העולם שנוצר בהפרדה בין מים למים. כדי להגיע לדרגה רוחנית כזו על האישה לכוונן את עצמה ולעבור תהליך נפשי עמוק, שלא תמיד יש לה כוחות או פנאי לעשותו. הטבילה תהיה כשרה גם אם נעשתה באופן הטכני ביותר, אך אין ספק שאם היא מלווה ברגש ובכוונה היא תהיה משמעותית ומעצימה יותר.
כל תהליך הטהרה, מתחילתו ועד סופו נתון לאחריותה הבלעדית של האישה, וההלכה סומכת עליה שהיא עושה אותו כראוי.
את המילים של התורה על ספירת הנקיים: "וספרה לה" דורשים חז"ל – "לעצמה – מכאן שעד אחד נאמן באיסורין". כלומר, האישה מופקדת על תהליך הטהרה שלה ויש לה נאמנות שהיא עושה אותו כראוי, ואין שום צורך לבדוק אחריה.
רק בשלב האחרון, בשלב הטבילה, נדרשת התערבות של אישה נוספת. השולחן ערוך פוסק: "צריך לעמוד על גבה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום אחד, בשעה שהיא טובלת, שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים." (יורה דעה סימן קצט, מ) זהו תפקידה היחיד של הבלנית. לוודא שהטבילה כשרה, כאשר כל גופה של האישה נכנס בבת אחת לתוך המים.
ברבות השנים קיבלו על עצמן הבלניות סמכויות פיקוח נוספות כלפי הטובלת, כמו למשל לבדוק שאין על גופה כל חציצה, לבדוק שעשתה את בדיקות שבעת הנקיים כראוי וכן הלאה. צריך לחזור ולומר בבירור: אין לבלנית כל אחריות ואין זה מתפקידה לשאול את הטובלת אף שאלה. תפקידה היחידי הוא לוודא את כשרות הטבילה ואולי אף להשגיח על הטובלת כשהיא נכנסת למים העמוקים. כל השאר נתון לאחריותה הבלעדית של הטובלת ואינו מעינינו של איש זולתה. יחד עם זאת, לפעמים הטובלת עצמה רוצה את התמיכה והעזרה של הבלנית, כדי לוודא שאכן עשתה הכל כראוי. במצב כזה תפנה הטובלת לבלנית ותבקש את עזרתה.
כדאי גם לשים לב לזהותה של הבלנית. השולחן ערוך מתאר אותה כ"יהודית גדולה", מעל גיל בת מצוה. כלומר, אין היא צריכה להיות בעלת מקצוע מוסמכת, אלא פשוט אישה ברת דעת היכולה לתמוך בטבילת חברתה. כלומר, כל אישה יכולה לשמש כבלנית, גם חברה, אחות או אמא לפי רצון הטובלת.
בפירוש בית יוסף לטור, מציין ר' יוסף קארו: "אבל לא נכרית, הואיל ואתחזק איסורא." כלומר, אישה גויה אינה יכולה לשמש כבלנית, משום שלא סומכים עליה כיוון שאין היא מחויבת בעצמה בטבילה ואינה מבינה את גודל האיסור. פוסקים אחרונים הרחיבו מכאן את הדרישות מהבלנית, שלא די שתהיה יהודייה בוגרת, אלא עליה להיות גם יראת שמים, המבטאת בהליכותיה את הנאמנות לתורה ולהלכה. כמובן שדרישה זו אינה ניתנת למדידה ונקבעת בהתאם לסביבתן של הטובלות והבלנית.
הרב יחזקאל לנדאו, מחבר שו"ת "נודע ביהודה" (מזרח אירופה סוף המאה ה – 18) כותב בתשובה מפורסמת שלו, שאישה שאין לה עם מי ללכת לטבול יכולה ללכת לטבול עם בעלה, והוא ישגיח על טבילתה (מדובר שם בזוג שגר בכפר של גויים, שאין בו אף משפחה יהודית נוספת). אמנם כל עוד לא טבלה חלים עליהם דיני הרחקות, וביניהם גם איסור הסתכלות, אך כיוון שמיד אחר כך היא נטהרת אין בכך כל בעיה, ומותר לבעל גם לעזור לה פיזית בטבילה במידה ויש צורך בכך (למשל אם המים עמוקים והיא פוחדת).
הפוסקים הראשונים הכירו את המציאות שבה אין לאישה "מי שתעמוד על גבה", או שהטבילה נערכת במקום חשוך, ולכן הציעו פתרונות גם לכך. הראב"ד מציע: "אם כרכה שער ראשה בדבר שאינו חוצץ, בחוטי שער (=רשת חוטים שאינה מהודקת על הראש אך אוספת את השיער), וטבלה בינה בין עצמה – עלתה לה טבילה". השלחן ערוך מביא אותו להלכה. פוסקים אחרונים מציעים הצעות נוספות, כמו למשל החזקת השיער ביד ושחרורו רק בתוך המים. מכאן מובן גם שאם יש לאישה שיער קצר אין כל חשש ששערה יצוף על פני המים וממילא מתייתר הצורך בהשגחה. כמו כן, אם האישה יודעת שצללה עמוק ובטוחה שכל גופה היה במים, לפי רוב הדעות עולה לה טבילתה.
הרב עובדיה יוסף מסכם את הדיון ההלכתי בנושא ומציע מדרג של אפשרויות: האפשרות הטובה והרצוייה ביותר היא טבילה בנוכחות אישה יהודיה בוגרת, האפשרות השניה היא טבילה עם בעלה והאפשרות השלישית היא טבילה לבד, עם אחד הפתרונות שהוצעו לעיל. ניתן לנסח זאת גם כך: לכתחילה יש לטבול עם השגחה של בלנית, אך בדיעבד ישנם פתרונות הלכתיים פשוטים למדי.
בתקופה האחרונה עלה לדיון נושא יחסי הבלנית והטובלות. צד אחד של הדיון מתמקד בבלניות ובתנאי עבודתן (הכשרתן ותחומי אחריותן). צד שני של הדיון מתמקד בטובלות ובהרגשתן במקווה. בשורות הבאות אתמקד בצד הזה בלבד.
יותר ויותר נשים מביעות קושי גדול לטבול בנוכחות בלנית, בעיקר כאשר מדובר באישה זרה הכפויה עליהן מתוקף מבנה המקוואות הנוכחי. הקשיים נובעים מסיבות שונות. ישנן נשים המתביישות לחשוף את גופן בפני אדם זר, גם אם הוא אישה. רגיש במיוחד מצבן של נשים שיש להן צלקות גופניות שונות (למשל בעקבות נתוחי כריתת שד), או נשים שעברו פגיעה מינית שכל חשיפה קשה מאד בעבורן. אולם גם נשים רגילות יכולות לחוש רתיעה מעצם החשיפה והעמידה בעירום, באופן שנוטל מהאישה את כל ההגנות שלה ומעלים את האסרטיביות שלה מול הבלנית. אני זוכרת עד היום את אותה בלנית, שבעודי עומדת עטופה במגבת בלבד, שפשפה באבן את אצבעי המוכתמת בדיו במשך דקות ארוכות. למרות שידעתי היטב את ההלכה, שצבע שנכנס לתוך העור כבר אינו חוצץ, לא מצאתי בעצמי את כוחות הנפש לעצור אותה בסיטואציה שבה כפתה את עצמה עלי. הלקח שאני למדתי מאותו אירוע היה לפתח בעצמי את התודעה למצב הזה, ולא לתת להיררכיה הטבעית הנוצרת בין אדם עירום לאדם לבוש לפגוע בשיקול הדעת שלי. אבל אני יכולה להבין נשים שמראש אינן מוכנות בכלל להכנס לתוך מקום כזה. ישנן גם נשים שרוצות לחוות את חווית הטבילה כחוויה רוחנית אישית ופרטית מאד, ללא הפרעה של שום גורם זר.
ישנם פתרונות ביניים לנשים אלו, לפני שמגיעים לטבילה לבד. הראשון הוא שהבלנית תכנס לחדר המקווה רק אחרי שהטובלת כבר עומדת בתוך המים, ותצא ממנו לפני שהיא יוצאת. פתרון נוסף הוא שהטובלת תלבש חלוק רחב ותטבול איתו, כפי שנעשה בטבילה לגיור (לכתחילה צריך לטבול ללא שום דבר על הגוף אך בדיעבד ניתן לטבול עם דבר שאינו מהווה חציצה).
אפשרות נוספת לאותן נשים היא לטבול במעיינות או בחוף הים, שבהם אין פיקוח של הממסד, בנוכחות חברה, הבעל או הפתרונות האחרים. יש לדעת שטבילה כזו בטבע היא כשרה לחלוטין, אבל צריך ללמוד כיצד לעשותה בצורה הלכתית נכונה.
לסיכום, בחזוני אני רואה אישה נכנסת לתוך המקווה. הבלנית מקדמת את פניה לשלום ושואלת אותה בעדינות: איך את רוצה את הטבילה שלך? (שאבדוק אותך לפני הטבילה או לא? שאכנס איתך לחדר המקווה, או אחרייך כשאת כבר במים, או בכלל לא? שאלחץ את ידך כשאת עולה מהמים לפי המנהג הקבלי או לא?) האישה, המודעת כבר לאפשרויות השונות העומדות בפניה, עונה לה בנימוס, טובלת לפי רצונה ויוצאת מהמקווה טהורה ורגועה בגופה ובנפשה.