התרגלנו לויכוח בין אלה שלא מפסיקים לכתוב על 'צניעות' לבין אלה שמבקשים להפסיק את טירוף העיסוק בה. הכותבים, ברובם רבנים ומחנכים, חשים שאל מול זירמת המתירנות הסוגרת מכל עבר חייבים להקים חומות של מלים שיזכירו, שיצדיקו ושיגנו על הבנות, על הנשים ועל תמימותן היפה. חייבים לתת פייט, הם אומרים לעצמם, כי הפריצות חוגגת ברחובות וברחובות הוירטואליים. מנגד, בנות אולפנה לשעבר שנושאות עדיין את מחיר ההתכחשות לגופן, ופמיניסטיות דתיות שנתקלות בקירות הזכוכית האטומים בבתי הכנסת, בבתי המדרש ובבתי הדין בשם ערכי הצניעות, אינן מוכנות לקבל את הסדר החברתי הקיים. רוב הזמן החברה הדתית-לאומית לא עסוקה בנושא, וטוב שכך, אך מעת לעט, כמו מורסה שמסרבת כבר שנים להגליד שב הנושא ועולה, ואפשר ממש לחוש את הפחדים, הכאבים והכעסים שהוא מעלה איתו. האם נדונו לשוב ולהסתחרר במעגל הקסמים הזה ובחשדנות הדדית מרחיקה?
מאז ומתמיד צניעות היתה גוף-ידע הלכתי ואגדתי. לא קשה לבנות מערכי-שיעור מלווים בדפי מקורות שעוסקים בצניעות. אפשר להתחיל מאקסמפלרים, מצניעותם של האבות והאימהות, לעבור לסוגיות בברכות (טפח באשה ערוה) ובקידושין (דיני יחוד), ולקנח ברמב"ם הלכות איסורי-ביאה (פרקים כא-כב) ובשולחן-ערוך אה"ע (סימנים כא-כב). אולם לכל זה יש מכנה משותף אחד: התפיסה שצניעות היא בעצם הרחקות מערוה, כלומר מנשים אסורות ומהרהורים מיניים. צניעות במובנה כ'צניעות מינית' היא ההפך מ'פריצות' ומ'ערוה', ושתי אפשרויות התרגום שלה לאנגלית: (א) כטהרה-מינית (Chastity), מהלטינית Castitas, שפירושה cut off, separated, כלומר אלה שפורשים, שנבדלים (casta). ו-(ב) כאיפוק או ריסון מיני (Modesty), מהמילה הלטינית Modestus, שקרובה לשם התואר Moderate שפירושו ללא-הפרזה, להישאר במידה, ולהישמר בתוך הגבולות – מביעים באופן קולע את התכלית שלה: קביעת גבולות כדי לא להגיע למצב של קיום יחסי-מין אסורים או הרהורים מיניים.
אלא שבמאה ה-20 אותם שני פרקים ברמב"ם שסיכמו אלף שנות עיסוק בנושא הפכו לסִפרות שממלאת מדפי ספריות. מאז כתב החפץ החיים בתרע"ג-1913 את 'גדר עולם', מונוגרפית הצניעות הראשונה (ככל שאני יודע) אודות כיסוי ראש לנשים, נכתבו כבר עשרות ספרים ומאות מאמרים בנושא, ומשנות התשעים ואילך כמות הספרים הפכה מספרים בודדים בעשור לכמה ספרים בשנה. וקרה דבר נוסף: אם בספרות ההלכתית הקלאסית הנמענים היו הגברים – הם היו האחראים לשמירת הצניעות של עצמם והם היו החוטאים, בספרות במאה ה-20 הפנייה היתה לנשים – הן נדרשו שלא להחטיא את הגברים בבגדי פריצות, והן היו החוטאות העיקריות במקרה שזה קרה. דרישות הצניעות מנשים הפכה את העיסוק בנושא לאובססיה ביחס לבגדי נשים – לגזרתם, לאורכם ולצבעיהם – והחמיצה במידה רבה את התכלית לשמה קיים ערך הצניעות מלכתחילה, כלומר שנשים דוקא לא תעמודנה במוקד. העמדתן במוקד גם גוררת הערות פוגעות, ריסוס שלטי חוצות ועוד כהנה וכהנה. בקיצור, בעוד שהתפיסה ההלכתית של 'צניעות כהרחקה מערוה' היתה יעילה ומוסכמת בעבר, בהווה היא מביאה לתוצאות שנתונות במחלוקת גדולה, ומקשה על החינוך וההפנמה של הערך.
אלא שמלבד התפיסה שהצניעות היא הרחקה מערוה ישנה במקורות תפיסה נוספת שכמעט ונשכחה: 'צניעות כהגנה על הפרטיות'. בהלכות שכנים במסכת בבא-בתרא ישנה הלכה שאוסרת על שכן לפתוח חלונות אל מול החלונות של שכנו הסמוך לו. על דין זה כתב הרשב"ם בפירושו שהטעם הוא משום צניעות, והמפרשים ראו בו נזק גוף שאפילו אם הנפגע מוחל על כבודו – המזיק חייב להימנע מלהזיק לו (חובה קוגנטית). לגבי טיבו של נזק גוף זה אפשר ללמוד גם מהמשנה בבא קמא (ח',ו) שמתייחסת לפגיעה בצניעות כחבלת-גוף, וכפי הנראה שהאיסור לחבול בגוף נובע מהתפיסה שהגוף נברא בצלם אלוקים ולכן אסור לא להשחית אותו ואף לא לבייש אותו, אפילו במקרה קיצון של נידון למוות (תוספתא סנהדרין ט',ו; לוברבוים, צלם אלוהים).
אך כאן צריך לדייק ולשאול: מה טיב הזיקה שבין הגוף כצלם אלוהים לחובת ההגנה על הגוף ועל צנעתו? את הזיקה שבין צלם אלוקים לגוף האנושי אפשר להבין בשתי דרכים, כל אחת מהן מכבדת את הגוף בדרך שונה. הדרך הראשונה היא לייחס לגוף תכונות של הדר ותפארת, כמו-אלוהיות. אורית קמיר כינתה זאת 'הילת-כבוד'. הדרך השניה, הפוכה ממנה, רואה בגוף משהו פגיע, מאוד אנושי, ומתוך כך חוששת מהקלות שבה ניתן לבוז לו ולבייש אותו. לפי תפיסה זו 'כבוד אלוקים – הסתר דבר'. בניגוד להלניזם אין כאן אידאליזציה של הגוף (ומאידך גם לא דגרגציה, "הורדה בדרגה", שלו) – אלא ריאליזציה פשוטה של הקיום האנושי שהוא חשוף ופגיע כשהוא ללא שכבות-מגן מתאימות. אלו, כמובן, שתי תפיסות שונות של כבוד האדם במובן של הגנה על גופו, ובמידה רבה ניתן לשייך כל אחת מהן לעולם תרבותי שונה. בעולם ההלניסטי הגוף נתפס כאלוהי במובן זה שהוא יפה ונוטה לשלמות. פסלי העירום של אלים ובני-אדם נערצים שקישטו את העולם ההלניסטי, ותחרויות הגימנסיון שנערכו בעירום מלא, ביטאו תפיסה זו. לעומת זאת בעולם היהודי עירום לא היה מושא להערצה אלא ביטא חוסר כבוד. כך לדוגמא מסופר על "ר' אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי רבוא (=יקרה מאוד), והיה עומד ומקריב על גבי המזבח, והורידוהו אחיו הכהנים מפני שנראה מתוכה ערום" (תוספתא יומא א',כב). וחכמים ראו בזה בזיון לא רק כלפי המזבח אלא גם כלפי הנוכחים במקום: "והרי דברים ק"ו: ומה אם אבנים שאין בהן דעת לא לרעה ולא לטובה, אמר הקדוש ברוך הוא לא תנהג בהן מנהג בזיון, חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם, דין הוא שלא תנהוג בו מנהג בזיון – אשר לא תגלה ערותך עליו" (מכילתא דר"י).
מה יתרונות התפיסה של 'צניעות כהגנה על הפרטיות' על פני התפיסה של 'צניעות כהרחקה מערוה'? כפל הפנים של הגוף – הפגיעות שלו מצד אחד וההדר שלו מצד שני – נמצאים במתח זה עם זה במיוחד בסיטואציות שהן טעונות מינית. בסיטואציות אלה היופי וכח המשיכה של הגוף מתערבבים עם החפצה ופגיעה. בהקשר הזה יהיה ניכר ההבדל בין מי שניגש לעניין מתוך תפיסה שגוף האישה הוא ערוה למי שניגש מתוך תפיסה שגופה הוא עניין פרטי. הגישה הראשונה, כמעט באופן אוטומטי פוגעת באשה שצופים בה ובגבר הצופה בדיוק בשל כך שהיא רואה באשה ערוה. היא פוגעת באשה ובגבר משום שהיא מוצאת בשניהם אך ורק את מיניותם. כל הצדדים הרגשיים והמנטליים של האדם כמו נמחקים מתודעת הצופה ומאישיות הנצפה, ומכאן קצרה הדרך למעשים ולהחלטות פוגעות. לעומת זאת כאשר ניגשים לעניין מתוך רצון לשמור על פרטיותו, ושלא לחשוף ולא לפגוע בצנעת חייו של אדם, הרי שבמקום להביט בו באופן שמחפיץ אותו נדרשים לפני הכל לבדוק כיצד האישה והאדם שמולך החליטו שהם רוצים להציג את עצמם, ולהבין את מה הם מבקשים לחשוף ואת מה להסתיר. ברגע שהפרטיות עומדת במקום ולא הערוה, האינסטיקט הוא לכבד את האדם שמולך ולא להשליך עליו את פחדיך. זה הבדל גדול מאוד בגישה. אולם מלבד זאת התוצאה ההלכתית של צניעות כפרטיות היא שהנשים הן האוטונומיות להחליט כיצד הן מתלבשות ומתנהגות, משום שזה חלק מפרטיותן, בדיוק כפי שאדם רשאי להחליט מה הוא עושה בחדרי חדרים ומה הוא עושה מול החלון. להעברת האוטונומיה אל הנשים בנושאי צניעות תהא רק ברכה. "שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ".
פורסם לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון