ליאת לביא

מודה

ברור.

ברור שאישה היא יצור מיני לא פחות מהאיש.
ברור.
ברור ששיח על "איש הוא שכל , אישה היא רגש", הוא פרה-הסטורי. ענתיקה אמיתית.
ברור.

אחרי שני מפגשים ראשונים בקורס, הייתי בטוחה שממש מיותר שהגעתי.
ובלב כנה, סביבי שבט נשים- כולן יציבות נכונות וקיימות, אף אחת מאיתנו, גם המבוגרות שבנו,
לא מחזיקה באמיתות עתיקות. הרי אנחנו ב2020. נולדנו כנשים, במאה הנכונה בכל הזמנים,
וזה ברור.
ברור.

במפגש השלישי נחתתי.
אותה אמת, שנגזר עליה מבראשית לצמוח מארץ, הסירה את הלוט, שלחה בי חיצים וציוותה עליי להודות:
שום דבר ממה שחשבת שאת חושבת- לא באמת ברור.

באותו מפגש נדרשנו ללוש את המילים ולהבחין מה בין דחף מיני וחשק מיני.
אז עכשיו אפנה מקצתו של המפגש אליכם,
ואשאל אתכם (אתכם ממש, לא את מה שנכון שתשמיעו בקול):
לאיזה מין הייתם מדביקים בקלות את הביטוי "דחף מיני" ולאיזה מין הייתם מתאימים את הצמד "חשק מיני"?
מה הייתם עונים?

עזבו, אל תענו בקול. מעריכה שרובכם הייתם מכריעים כמוני.
עד כאן הכל טוב.
אז זהו שלא.

תראו, יכול להיות שאתם כבר בגאולה. אם באמת לא ידעתם מה לענות, קבלו פטור מלקרוא את ההמשך.
ותנו לי על הדרך מס' טלפון, אשמח לדעת איפה למדתם (בדיוק מחפשת ישיבה לבן)…

אבל לכל מי שענה כמוני, אספר שכשהתחלנו למשש את הפרוטוטיפ שלנו, הלא הוא האיש, גיליתי לבושתי,
שאני תופסת את כל הזכרים בעולם כטיפוסים בעלי דחף מיני ואילו את הנשים כבעלות חשק מיני. באופן תפיסתי.

כלומר, וודאי וברור שגם אישה יכולה לרצות ביחסי אישות, הרי את זה כבר אמרנו ברישא,
שאישה היא יצור מיני לא פחות מהאיש, אבל נו נו, בינינו, בשושו אפשר לומר שאנו, גם אנחנו,
חונכנו לתפוס את הנשים כמצילות את הגברים מן החטא.

המשמעות האמיתית היא שאנחנו מחזיקות את כל העניין בשבילם, הגברים. ומתוך כך זה שלהם.
ואם נתעכב לרגע על המילה דחף- אז אם לו יש דחף, הרי שמי שעומדת מולו, כנגדו, מצילתו, די נדחפת.
החץ הזה היה נוק אאוט רציני. אני ב2020 , אישה דתית, יציבה נכונה וקיימת,
מתהלכת בעולם עם תפיסה כזו את עצמי, עמוק בקרביים. בלב. ובמיטה.


ועוזבת

בדרך לריפוי ולפרידה מתפקידי הזה עלי אדמות,אני נעצבת לגלות שאחזתי בתבנית החשיבה הזו ותפסתי כך את כל האנשים, בהם, אבי, אישי ובניי. ואולי יותר חמור מזה, את שבט הנשים, ובהן אני ובנותיי. אני מצטערת, כי עכשיו פשוט לי להבין, שאישה שמיניותה מוגדרת ומוצדקת רק בשביל להציל את האיש שלה, יכולה למצוא את עצמה, בפשט הדברים, בעמדת נחיתות ביחס למיניות של האיש.

 

תרוחם

לפעמים, מספיק רק להגדיר מחדש את הדברים והברכה עולה. באגרת שכתב הרב יעקב קנייבסקי, מצאתי נחמה:

"כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאישה אינה מפויסת, ומחויב לפייסה בחיבוק ונישוק עד שתתאווה לחיבור, שאם לא כן הרי היא נתונה לפני ארי שדורס ואוכל. ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו, אפילו אם מתכוון לשם מידת חסידות ופרישות, שעל גזלת אשתו אינו יכול לעשות חסידות, ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבויה".
(אגרת חיובי הבעל לאשתו במצוות עונה אות ב')

מעבר לדברי הרב הראשונים, בהם מצאתי עין טובה על איש ואישה הנותנים ופונים לב אל לב ומקרבים אהבה בינהם, בשפה ברורה ונעימה, בחיבוק ובנישוק בבחינת 'משכני אחריך נרוצה', ומסוף דבריו אני שומעת שהוא מגדיר את מיניותה של האישה כמיניות שאינה מוגדרת כעזרה לאיש אלא עומדת בפני עצמה, יציבה נכונה וקיימת. בדבריו, הרב מתייחס אל האישה כיצור מיני עד כדי מצטער ונגזל, כאשר הביטוי למיניות שלה נשלל ממנה.

חשובים הדברים ואין בהם חלילה כוונה לדכא את מיניותם של הגברים, אך מבקשת אני גם להשמיע ולשמוע קולות אלו בעולמנו. ולפני הכל, בתוכנו, בינינו לבין עצמנו.

לסיום, אני רוצה להביא תודה לקורס במרכז יהל, הנקרא הדרכה לחיי אישות, בו לקחתי חלק. למורתי ד"ר מיכל פרינס. המשיכי להביא את קולך לעולם, ולהרבות שלום בבתי ישראל.

הדרך לריפוי, לפחות אצלי, התחילה בבית מדרשך."

הכותבת היא בוגרת מחזור ט"ז בהכשרת מדריכות לחיי אישות.
לפרטים על מחזור י"ז: https://bit.ly/2RWCYLm