נאוה פורת

שמחת תורה. בית-כנסת באחת הערים הגדולות בארץ. מעגל המתפללים נע באיטיות. כבר אינם צעירים. הילדים המעטים הסובבים במעגל – נכדיהם. לקראת ההקפה השביעית מתכנסות הנשים בחדר צדדי לשיעור תורה – אינן חוברות למהפכות שעושות נשים בבתי-כנסת אחרים בארץ, אך מחפשות, בכל זאת, מענה לתחושת ההדרה המלווה את החג. השיעור – בענייני דיומא: "פרו ורבו ומלאו את הארץ – בין מקרא וחכמים לבינינו".

מקשיבות לשפה הפתוחה, הכמעט בוטה, של המקרא, ולזו המעודנת יותר, המטאפורית לעיתים, של חז"ל.

"קשה לי עם הביטוי 'פרו ורבו' ", אומרת אחת מהן, והשיח נסוב על ההשתקה, ההסתרה, החומרות העוטפות את הנושא במעטה סודיות, על העדר השיח בנושא בחברה שלנו – ועל מחיריו.

מצטמררות לשמע סיפורו של רב כהנא הזוחל תחת מיטתו של רב על-מנת ללמוד כיצד לקיים את המצווה שבמוקד השיעור, מזדהות עם רב, הנוזף בו על כך, אבל אינן נשארות אדישות לתשובתו של רב כהנא: "תורה היא וללמוד אני צריך".

אכן תורה היא, ואף ששנות נישואין רבות מאוד מאחוריהן, הן מחליטות שללמוד הן צריכות, וקובעות להיפגש כדי לקיים את מצוותו של רב כהנא…

מגיעות מהוססות למפגש הראשון.

"לאן סיפרתן שאתן הולכות?"

  • "לסדנה לנשים"
  • "להרצאה"
  • "אמרתי שאני יוצאת. לא פירטתי – והוא לא שאל…"
  • אבל גם: "אמרתי לו, והוא מחכה בקוצר רוח…" – המתח מתפוגג באחת, מפנה מקומו לתחושת נינוחות.

מחליפות חוויות אודות תסמיני גיל המעבר. מבינות שגם הוא מאחוריהן ("אז אנחנו, בעצם, כבר הגיל השלישי?!"). מבינות בדיעבד את הבדידות בה חוו את השינויים הפיזיולוגיים המאפיינים את הגיל – את העובדה שמדברים אומנם רבות על גלי חום, אך איש אינו מספר על היובש בנרתיק, על השלכותיו ועל הקושי לפנות לרופא – להודות כי הגוף כבר אינו כשהיה. איש אינו מדבר על ירידת החשק המיני בהשפעתם של השינויים ההורמונאליים, וגם לא על השינויים הגופניים, על הקושי לקבל אותם, ועל השפעתם על מצב הרוח.

רביטל ויטלזון על מסך המחשב, פונה במופע סטנד-אפ לקהל נשים בגילן של בנותיהן של משתתפות הסדנה:

…"בעד שום הון בעולם אני לא מוותרת על האושר של 'שבועיים – שבועיים': שבועיים את הולכת לישון מתי שאת רוצה, שמה בצל בסלט, שום ברוטב של החסה, מורידה שערות ברגליים רק עד הקו של החצאית…   ושבועיים – בסדר. זורמים". צחוק בקהל, וצחוק בין נשות הסדנה. אבל כעבור זמן קצר הן מרצינות. מבינות את גודל הכאב. את העובדה שהשבועיים שאמורים היו להיות שיאה של ההנאה הזוגית, מהווים, בעצם, עול כבד על כתפיהן של נשים – בכל הגילים. כמה עצוב.

מבינות שחלק גדול ממה שלא ידעו כשהיו בגילן של ויטלזון וקהל הנשים שלה, הן אינן יודעות גם היום. מבינות, כי בשלב מסוים השלימו עם ה'יש'. 'זרמו'…

במפגשים הבאים ילמדו מעט על איברים חבויים בגופן, יכירו את מעגל התגובה המינית, ייפגשו עם פתרונות לקשיים שמציב הגיל, ויקוו, כי כמו שרה אמנו, יזכו גם הן לעדנה לאחר הבלות.