ד"ר מיכל פרינס

הילדים ישנים, הכלים שטופים, מוזיקה נעימה מתנגנת ברקע. הוא אמר את כל המילים הנכונות ואת מרגישה שאת רוצה להתקרב.
הוא ניגש למלאכה ונוגע בדיוק כמו שאת אוהבת, בקצב שלך, מקשיב לכל נים ולכל תנועה. מושלם.

לא בטוח.

ביום אחר הגוף שלך היה מגיב אליו, רוצה יותר, אבל היום משהו לא זז שם. סתם. בלי סיבה מוגדרת את פשוט לא נכנסת לשם.
הגוף נשאר ממוקד, נשאר ב'כאן', נשאר על הקרקע. לא משנה מה נעשה זה לא קורה.

את נאנחת בתוך תוכך. משהו כאן לא מתרומם ואת לא מצליחה לצלול פנימה.
אוף. מה עושים עכשיו?

במפגש שלי עם נשים אני מזהה שלוש אפשרויות לבחירה לרגע המתסכל והמוכר.

אפשרות ראשונה, קלאסית, נפוצה, מוכרת כמעט לכל אישה. 'טוב, נו, נזרום איתו'.
כבר הגענו עד כאן, וחבל שאבאס אותו, ומי יודע מתי תהיה הפעם הבאה, ובכלל כבר עבר המון זמן מאז הפעם הקודמת.
ואני אוהבת אותו, ורוצה בטובתו, שיהיה לו נעים, ואולי אם נמשיך עוד קצת ועוד קצת אז אני כן ארצה.
'טוב, יאללה, תעשה מה שצריך ונגמור עם זה'.

האפשרות הזו, המוכרת כל כך לנשים רבות, מציבה את האישה בבחירה בין הגוף שלה לבן הזוג שלה (לכאורה).
הגוף שלה אומר לה 'אני לא מעוניין להיות בסיטואציה הזו כרגע', מסמן ומאותת שמשהו מפריע לו או שסתם זה פשוט לא 'זה' הערב.
היא, מנגד, אומרת לו (לגוף), אני כרגע בוחרת במישהו אחר, לא בך, וממשיכה הלאה,
מכניסה אותו בעל כורחו אל תוך המרחב המיני, תוך שהיא פוסחת על הסעיפים.

האפשרות השנייה היא להקשיב לגוף ולעצור. לסמן לבן הזוג שמשהו לא ממש מתרחש ואת מעדיפה להפסיק.
הבחירה היא בגוף (לכאורה) ובן הזוג מסתובב לצד השני ונרדם. עכשיו גם את מסתובבת לצד השני, מנסה להירדם, אבל העיניים לא נעצמות.
כולך בסטרס, אוכלת סרטים על זה שעכשיו האהוב שלך מבואס, שאכזבת אותו ולמה בכלל את לא יכולה להיות כמו כל הנשים שחושקות, שנהנות, שרוצות ומשמחות את המרחב הזוגי המשותף? את נאנחת, מסתובבת מצד לצד, לא מצליחה להירדם,
חושבת בליבך שאולי כבר היה עדיף להמשיך עד הסוף וזהו.

האפשרות הזו, מכבדת את הגוף ועוצרת מתוך הקשבה אליו. אבל, אליה וקוץ בה, המחיר שאישה משלמת על הבחירה באפשרות הזו הוא עדיין גבוה. היא נקרעת בתוך תוכה על הבחירה שלה, עומדת בתווך בין הגוף שלה לבן הזוג המבואס (לכאורה) שלה.

שתי האפשרויות מציבות את האישה בבחירה בין הגוף שלה לגוף שלו. בין טובתה וטובת הגוף שלה לטובתו וטובת הגוף שלו. לכאורה. מותירות אותה למאבק שתוצאותיו ידועות מראש. לכאורה. היא תמיד תהיה בצד המפסיד. לכאורה.

לכאורה, כי לא בטוח שלקחנו את הכל בחשבון. לכאורה, כי לא בוודאות הכנסנו את המשתנים הנכונים למשוואה. על פניו, בנקודת הזמן הזו, הוא רוצה והיא לא רוצה. מה השאלה כאן בכלל. אבל אולי הגיע הזמן לשאול. מה הבחירה שלו? מה הוא רוצה ברגע הזה? האם הוא באמת רוצה שתמשיכי כשאת כבר לא שם? עם יד על הלב, הוא לא אמר לך כבר מיליון פעם שזה לא מה שהוא שואף באינטימיות ביניכם? הוא רוצה אותך. את כולך. ואם את לא שם, אז גם הוא לא רוצה להיות שם.

לכאורה, כי אין פה בכלל מאבק שאת עומדת באמצע שלו. זה לא את בין הגוף שלך לגוף שלו. את זה הגוף שלך. הגוף שלך זה את. אם הגוף שלך מאותת שהוא לא רוצה זה אומר שאת לא רוצה. ואם את לא רוצה, תעשי טוב לעצמך ואל תעשי. תעשי טוב לבן זוגך ואל תעשי. כשאישה רואה בגוף שלה משהו 'אחר', נפרד ממנה, היא לא באמת שם. זה לא מפגש. זה לא רעים אהובים. זו מנחה. מתנה. הקרבה. לא יותר מזה. ולזה יש מחיר, שלא את מוכנה לשלם, וגם לא הוא. זה אולי יחזיק שנה או שנתיים, אולי עשור, אבל מתנה והקרבה לא תקרב ביניכם, להיפך.

האפשרות השלישית היא להקשיב לגוף ולעצור. לא, לא טעיתי, זו אינה חזרה על האפשרות הקודמת. כאן יש המשך אחר. כשאישה מכירה את האפשרות שבה היא נכנסת למיטה בסיטואציה אינטימית ונעימה אבל לא בהכרח מתעוררת מינית ממנה, נכנסת גם אפשרות שהמפגש יסתיים שם. ברגע הזה. יסתיים בלי לשלם מחיר. בלי לאכול סרטים. האישה תסמן לבן זוגה שהגוף לא ממשיך פנימה והוא יעצור בזה (או ימשיך את המגע הנעים, גם אם לא מעורר). הם יעצרו ויודו לעצמם על ההקשבה לגוף, על האפשרות לחוות את המיניות שלהם מתוך הקשבה לעצמם, על ההזדמנות לחיות בתוך ועם ובשלמות בגוף.

הוא יסתכל לה בעיניים ויגיד לה תודה שהיא אפשרה לו לבחור. בה.

תודה על שראתה אותו ואת הרצון שלו להיות איתה, עם כולה.

תודה על שהיא ראתה אותו. את כולו.

והיא, היא תתפנק בתוך המגע שלו, תנשום את המרחב המאפשר ותדע שהיא בחרה.

כשאישה לומדת לעצור היא גם לומדת להמשיך. כשאישה לומדת להגיד 'לא', ה'כן' מגיע מעצמו. הגוף לומד שיש לו בחירה.

בחירות זה כל הסיפור.

 

 

לטורים נוספים של ד"ר מיכל פרינס:  לחצו כאן
להכשרת מדריכות לחיי אישות: כאן